המילים המצמררות שהשאיר ג'ים קרוצ'י במכתב האחרון לאשתו ירסקו לכם את הלב – רגע לפני שהזמן בבקבוק אזל לעד

ב-20 בספטמבר בשנת 1973 הסתיימו חייו של הזמר ג'ים קרוצ'י. המטוס הקטן המריא בחשכה מוחלטת אל תוך עץ בודד, והותיר מיליוני מעריצים המומים מול נבואת מוות מוזיקלית קורעת לב.

ג'ים קרוצ'י, בן 30, נהרג בתאונת מטוס יחד עם חמישה נוספים: הגיטריסט מורי מולייסן, המנהל קנת' דומיניק קורטז, הקומיקאי ג'ורג' סטיבנס (שהופיע כמופע חימום), אמרגן סיבוב ההופעות דניס ראסט וטייס המטוס רוברט ניוטון אליוט. הטיסה הייתה אמורה להוביל אותם להופעה בטקסס. המטוס המריא ממסלול ההמראה, פגע בעץ, הסתובב באוויר והתרסק. חקירת התאונה העלתה כי הטייס, שסבל מבעיות לב חמורות ואף רץ קילומטרים ספורים לפני כן לשדה התעופה, סבל ככל הנראה מראות לקויה ומקשיי התמצאות בחשכה הכבדה. המטוס השכור מסוג ביצ'קראפט לא הצליח לצבור גובה מספיק ופגע בעץ פקאן בודד בקצה המסלול – שבריר שנייה ארור שגדע את חייהם של כולם.   

הופעתו האחרונה התקיימה באוניברסיטה בלואיזיאנה, מול כאלפיים סטודנטים נלהבים שלא הפסיקו לשמוח, ליהנות ולמחוא כפיים. הוא ישב על כיסא מתקפל, לבוש בג'ינס וחולצת פועלים כחולה, ונראה נינוח לחלוטין. ידו פרטה בקלילות על ששת המיתרים. "טסתי כל כך הרבה בזמן האחרון שאני מתחיל להרגיש ג'ט לג", הוא סיפר לקהל. ההופעה הסתיימה עם השיר על לירוי בראון, ושעה לאחר מכן הוא כבר לא היה בין החיים. כמה אירוני וכואב: אותו לירוי בראון, גיבור הלהיט הגדול שלו, היה טיפוס קשוח שלא דופק חשבון לאיש, אבל את הגורל של קרוצ'י עצמו איש לא יכול היה לעצור.   

בעודו בחיים הוא זכה לראות בצמרת המצעדים את שיר הנושא של אלבומו הראשון ואת הלהיט הענק BAD, BAD LEROY BROWN (עליו אספר עוד בהמשך), בעוד השיר TIME IN A BOTTLE היה אז רק רצועה שקטה ויפהפייה באלבום, שאיש בחברת התקליטים לא תכנן להוציא כסינגל. קרוצ'י כתב את השיר המרגש הזה בדצמבר 1970, בלילה שבו אשתו אינגריד בישרה לו שהיא בהיריון עם בנם המשותף אדריאן. התחושה הפתאומית של האחריות העצומה, השמחה המהולה בחרדה קיומית והרצון להקפיא את הרגעים המושלמים בזמן, הם שהולידו את הטקסט החד-פעמי. בהקלטה הוסיף המפיק טומי ווסט צלילי צ'מבלו עדינים שהעניקו לשיר תבלין בארוקי ונוסטלגי, אך נראה היה שעדיין לא הגיע אל המנוחה והנחלה, כפי שסיפר חודשיים לפני מותו: "אני חייב מדי פעם לצאת מהמוזיקה ואז להיכנס אליה שוב, כי אי אפשר להתפרנס רק ממוזיקה. קשה להרוויח מהופעות בברים. אני עדיין זוכר הופעות שבהן קיבלתי 25 דולרים והופעתי מול אדם אחד או שניים". 

באותה תקופה, עסק קרוצ'י גם כמורה בפילדלפיה, כבנאי, ולימד ילדים עם בעיות נפשיות לנגן בגיטרה. "זו הייתה שנה קשה, ולא אעשה זאת שוב. ילדה אחת כבדת משקל בעטה בי בחוזקה רבה". בראיון אחר סיפר: "הייתי מעורב מדי רגשית עם הילדים אותם לימדתי. הבאתי את הגיטרה וניגנתי להם. הם לא ידעו לקרוא, אז לימדתי אותם מילים באנגלית עם שירים שהם הכירו מהרדיו". אי אפשר שלא לחייך למשמע הסיפורים האלה, המציגים אדם נטול כל גינוני כוכבות, איש פשוט עם שפם עבות, חיוך רחב וגיטרה, שפשוט אהב בני אדם ואהב לנגן.   

הוא גם הלחין ג'ינגלים לתחנת רדיו ובשנת 1969 הקליט תקליט ראשון משותף עם אשתו אינגריד בחברת קפיטול שנכשל כישלון חרוץ. החוויה המרירה הותירה אותו ללא רצון לנסות שוב בתחום המוזיקה. כשהכסף אזל, הוא מצא את עצמו עובד כפועל בניין וכנהג משאית במחצבה. העבודה הפיזית נתנה לו תחושת חיוניות, והמוזיקה הוזנחה לחלוטין. עם זאת, הוא לא הפסיק לנגן לגמרי. אחרי יום עבודה קשה, נהג להגיע הביתה ולפרוט על המיתרים להנאתו. שירים החלו להופיע, וקרוצ'י הבין שאין מנוס מלחזור ולנסות שוב להיות מוזיקאי. בשנת 1970 הוא חזר לעניינים, אך הפעם כמפיק ומלווה עבור הגיטריסט מורי מולייסן באלבומו GINGERBREADD. קרוצ'י גם ניגן באלבום שהפיק. כשמולייסן נדרש לצאת לדרכים ולקדם את אלבומו, קרוצ'י התבקש להצטרף אליו כגיטריסט מלווה, והוא הסכים בשמחה. החיבור המוזיקלי בין השניים היה פשוט קסם טהור: הפריטה האקוסטית הקצבית והיציבה של קרוצ'י על גיטרת המרטין שלו, יחד עם נגינת הסולו הווירטואוזית והקלאסית של מולייסן, יצרו סאונד עשיר שנשמע כמו תזמורת שלמה של שני נגנים בלבד.   

בשנת 1971, ביקש קרוצ'י לנסות שוב את מזלו, והפעם כאמן מוביל. הוא הקליט מספר שירים על קלטת, הפקיד אותה בידי מנהלו, וזה שלח אותה לחברת התקליטים פיליפס באנגליה שגילתה עניין, ובמקביל נחתם החוזה המיוחל עם חברת ABC בארצות הברית. אנשי החברה הגיבו בהתלהבות רבה, ועסקה נחתמה. קרוצ'י נכנס לאולפן הקלטות בניו יורק, ולאחר שלושה שבועות יצא משם עם אלבום שלם, שיצא בשנת 1972 בשם YOU DON’T MESS AROUND WITH JIM. האלבום הזה היה פגיעה בול בפוני. שיר הנושא הקצבי, שמספר על שחקן ביליארד קשוח מרחוב 42 בניו יורק עם השורה הבלתי נשכחת "לא מושכים בגלימה של סופרמן ולא יורקים נגד הרוח", הפך ללהיט ענק. לצדו בלט הלהיט OPERATOR (THAT'S NOT THE WAY IT FEELS). ההשראה לשיר המרגש הזה נולדה במהלך שירותו הצבאי של קרוצ'י בפורט דיקס, שם נהג לצפות בחיילים ממתינים בתורים ארוכים בגשם השוטף ליד תאי טלפון ציבוריים, מתחננים למרכזנית שתאתר את בנות זוגן רק כדי לגלות שהן עזבו אותם לטובת מישהו אחר. באותו בסיס ממש, אגב, פגש חייל סורר שערק מהצבא אך חזר בטיפשותו לבסיס כדי לקבל את תלוש המשכורת – ונעצר מיד. קרוצ'י לא שכח את הטיפוס, והפך אותו לדמותו של לירוי בראון בלהיט הענק BAD, BAD LEROY BROWN מתוך אלבומו השני LIFE AND TIMES שיצא ב-1973.   

מיד לאחר מותו, הפך שמו למותג מכירות לוהט. אלבומו LIFE AND TIMES, שכבר החל לדעוך במצעדים, זינק בחזרה פנימה, וכך גם שני אלבומיו הקודמים. העיתונים הצהירו בזמנו כי קרוצ'י זכה לפופולריות גדולה אף יותר מזו של ג'ימי הנדריקס וג'ניס ג'ופלין לאחר מותם. הקהל הרחב נזכר להתאהב בו רק עם היוודע דבר מותו, ולהיטו "זמן בבקבוק" קיבל משמעות מצמררת. השיר שודר בסרט טלוויזיה בשם SHE LIVES שמונה ימים בלבד לפני מותו של קרוצ'י, ובעקבות ההתרסקות הוצפו תחנות הרדיו בבקשות של מאזינים. חברת התקליטים מיהרה להדפיס את השיר TIME IN A BOTTLE כסינגל רשמי, והוא כבש את המקום הראשון במצעד האמריקאי בדצמבר 1973 – מה שהפך את קרוצ'י לאמן השלישי בלבד בהיסטוריה של מצעדי הרוק שהגיע לפסגה לאחר מותו, אחרי אוטיס רדינג וג'ניס ג'ופלין. 

יום לאחר מותו של קרוצ'י יצא גם הסינגל הנהדר I GOT A NAME, שנכתב עבור הסרט בכיכובו של ג'ף ברידג'ס והפך לאלבום שלם שיצא לאחר לכתו. וכאילו כדי להוסיף צביטה אחרונה בלב: ימים ספורים לפני התאונה שלח ג'ים מכתב ארוך לאשתו, ובו הבטיח לה שהחליט לפרוש מסיבובי ההופעות המתישים, לחזור הביתה, לכתוב סיפורים קצרים ותסריטים, ולהקדיש את כל זמנו לה ולבנם הקטן. המכתב הגיע לתיבת הדואר שלה רק לאחר שכבר נקבר.   

כידוע, עסקי המוזיקה הם לעיתים קרובות עסקים מלוכלכים, וכך גם בסיפור זה. כשבע שנים לאחר מותו של קרוצ'י, תבעה אלמנתו, אינגריד קרוצ'י, את האנשים שטיפלו בעבר בשירי בעלה מבחינה עסקית. הנזק, לטענתה, עמד על 30 מיליון דולר. דובר מטעמה מסר שהיא שילמה עד כה כ-750,000 דולר לטיפול בתביעתה. היא דרשה לקבל דיווח על כל התמלוגים שהוזרמו משירי בעלה, כמו גם את החוזה של ג'ים עם מנהלו והמפיק שלו. לטענתה, החוזה נחתם בשנת 1968 כשעורך הדין האחראי על העניין ייצג הן את ג'ים והן את הצד השני. בנוסף, היא טענה בתביעתה שאותו מנהל ומפיק השתמשו בהקלטות דמו של ג'ים קרוצ'י משנת 1965 כדי למלא אלבום שיצא לאחר מותו ונקרא THE FACES I'VE BEEN. ואם לא די בכך, אינגריד טענה גם שהייתה שותפה לכתיבת יותר ממחצית משיריו, אך הקרדיט שהגיע לה, לטענתה, הושמט. הצד הנתבע הואשם במעילה ובהפרת הסכמים, בכך שהקפיא תמלוגים וניסה להעביר את העסק מקליפורניה למקום אחר, תוך כדי העלמת חשבונות.   

אינגריד תכננה אז להפיק סרט על בעלה המנוח, אך לא יכלה להשתמש בשיריו מכיוון שהם היו בחזקת אותם נתבעים. עורך דינו לשעבר של ג'ים קרוצ'י, פיליפ קורניט, שהיה גם הוא בין הנתבעים, אמר בתגובה: "בשנת 1974 היה עניין רב בהפקת סרט על חייו של ג'ימי, ואינגריד הבהירה שהיא דורשת לכתוב את התסריט וגם לככב בו. הבהרנו לה שאם מדובר בסיפור אגדה, אין לנו עניין בזה. היא לא יכולה לעשות סרט כזה בעצמה כל עוד אין לה את הבעלות על השירים". קורניט הוסיף שעד סוף שנת 1979 קיבלה אינגריד 2,336,094 דולר מתמלוגים. הוא גם ביקש להבהיר שהפך לעורך דינו של קרוצ'י רק בשנת 1972, ולכן לא היה מעורב בחוזה הבעייתי משנת 1968. כמו כן, הוא טען שאינגריד נתנה הסכמה בעל פה לשימוש בהקלטה של בעלה משנת 1965 באלבום האוסף ההוא.

כך, בעוד המנהלים ועורכי הדין נאבקים על כל דולר וסנט, קולו המלטף של ג'ים קרוצ'י נותר להדהד מעל גבי תקליטי הויניל, צלול ושלם, מזכיר לכולנו שאת הזמן אי אפשר לשמור בשום בקבוק.  

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459