המילים שנכתבו על מפית ברגע האחרון והיצירה האבודה שחשפה את הקרע בדיפ פרפל

ב-17 בספטמבר בשנת 1970 ביצעה להקת דיפ פרפל, בהרכב מלא, את יצירתו הקלאסית המלאה השניה של האורגניסט שלה, ג'ון לורד. שם היצירה GEMINI SUITE וזה בוצע ברויאל פסטיבל הול, בלונדון. איזה ניגוד מוטרף: בדיוק באותם ימים שבהם הלהקה ביססה את מעמדה כמפלצת ווליום חסרת מעצורים, היא מוצאת את עצמה שוב ישובה מול עשרות נגני תזמורת מעונבים.

שנת 1970 הייתה עמוסת הופעות עבור להקת דיפ פרפל. זו הייתה אחת השנים העסוקות ביותר בקריירה שלה. ג'ון לורד, שלא ויתר על ההזדמנות לכתוב יצירה קלאסית נוספת שהוזמנה על ידי רשת ה-BBC, כתב אותה בחדרי מלון במהלך סיבובי ההופעות. הזמן דחק. האיש ישב שעות על גבי שעות, בין נסיעות מטלטלות בוואן להופעות רועשות, ושרבט פרטיטורות מורכבות על דפי תווים בזמן שהאוזניים שלו עדיין צלצלו מעוצמת המגברים של ליל אמש.  

למרות התנגדותו של הגיטריסט, ריצ'י בלאקמור, היצירה בוצעה פעם אחת בהשתתפות הלהקה כולה, בניצוחו של מלקולם ארנולד, שניצח גם על הופעתה עם התזמורת ברויאל אלברט הול, שנה קודם לכן. באירוע ההוא, בספטמבר 1969, חוותה להקת דיפ פרפל הצלחה שיווקית אדירה, אך זו גם הייתה כאבן ריחיים סביב צווארה. ראשית, ג'ון לורד הפך לדמות המפתח, בעוד שאר חברי הלהקה נתפסו כנגני ליווי שלו. ריצ'י בלאקמור לא סבל את המצב. מארגני הופעות רבים חשבו שמעתה הלהקה תופיע עם תזמורת, וכששמעו שלא כך הדבר – החליטו לא להזמין אותה.  

בלאקמור, שרצה להפוך את דיפ פרפל ללהקת רוק כבדה, לא אהב את הכיוון שאליו הובילה יצירתו של לורד. הוא הבין שהדבר היה נחוץ כדי לשווק את הלהקה ולקדם אותה ממעמד של להקת מחתרת עם שלושה תקליטי אולפן שלא נמכרו היטב, אבל קבע שמעתה היא תלך בכיוונו שלו: לא עוד תזמורות, לא עוד יצירות שאפתניות, ולא עוד דבר שיבליט את לורד מעל השאר. ג'ון לורד נאלץ לסגת. הוא אף שקל אז לפרוש מהלהקה. בסופו של דבר, נקבעה ישיבה עם הנהלת הלהקה, ובה הוא הסכים להישאר. עם זאת, הלהקה הייתה מחויבת לחוזה קיים, שכלל הופעה תזמורתית של הקונצ'רטו בארצות הברית – שהתקיימה באוגוסט 1970 באמפיתיאטרון הוליווד בול בלוס אנג'לס בליווי התזמורת הפילהרמונית המקומית. כמו כן, לורד כבר קיבל הזמנה להלחין יצירה קלאסית נוספת עם דיפ פרפל, והיה מאוחר מדי לסגת. שאר החברים חרקו שיניים וביקשו שהיצירה הבאה תהיה פחות מתוקשרת מקודמתה. לכן, לעומת האירוע הקודם, לא היה שיווק מאסיבי, כמעט שלא נכתבו ביקורות, וההופעה נותרה כמעט ללא כיסוי תקשורתי.  

עם האישור להתקדם, לורד כתב יצירה בחמישה חלקים, שהתמקדה במזלות של חברי הלהקה ואפשרה לכל אחד מהם לבצע סולו. הפרקים הוקדשו לחמשת החברים לפי מזלותיהם האסטרולוגיים: איאן פייס (סרטן), ריצ'י בלאקמור (טלה), ג'ון לורד (תאומים), רוג'ר גלובר (קשת), ואיאן גילאן (אריה). הוא ידע שלא כל חברי הלהקה, שעבורם כתב, ששים לבצע אותה. המחסור בזמן הלחיץ אותו כהוגן. כשסיים לכתוב את GEMINI SUITE, דיפ פרפל כבר הייתה במקום אחר לגמרי מבחינה מוזיקלית ומסחרית. התקליט שלה, DEEP PURPLE IN ROCK, הפך לרב-מכר, וכך גם התקליטון עם הלהיט BLACK NIGHT.  

כן, האלבום DEEP PURPLE IN ROCK פשוט ריסק את המצעדים והגדיר מחדש את גבולות הרוק הכבד עם פצצות אנרגיה כמו SPEED KING ו-CHILD IN TIME. אבל חברת התקליטים EMI והנהלת הלהקה לחצו נואשות על החברים לספק להיט מסחרי קצר לרדיו שאין באלבום. גלובר סיפר שהם ישבו אחה"צ שלם באולפני DE LANE LEA בלונדון כדי לחלץ ריף מוצלח, ולא יצא להם כלום מהאצבעות. מתוסכלים לגמרי, הם עזבו הכל בשבע וחצי בערב, ירדו לפאב הקרוב והטביעו את יגונם בכמויות נכבדות של אלכוהול עד שעת הסגירה. כשחזרו לאולפן באישון לילה, מבוסמים ומחויכים, ריצ'י בלאקמור תפס את הגיטרה ושלף בנונשלנטיות את אותו ריף מנצח – שנלקח ללא בושה מהעיבוד הרוקי שהקליט ריקי נלסון בשנת 1962 לשיר SUMMERTIME. איאן גילאן מצדו חיבר מילים ששאל משיר בלוז של ארתור אלכסנדר שנקרא BLACK NIGHT. התוצאה הייתה שלאגר היסטרי. וכעת, כשמעמדם כענקי רוק כבד מבוצר היטב, למי בכלל היה ראש לחזור לשבת מול תזמורת קלאסית מעונבת? בטח לא לבלאקמור! 

כאמור, עם מעט שיווק ותרועות, עלתה דיפ פרפל לבמה ברויאל פסטיבל הול, עם התזמורת והמנצח מלקולם ארנולד. הראשון לנגן סולו היה בלאקמור. הצלילים שהפיק שם, לפי ההקלטה, נהדרים ונשמעים בסגנון הייחודי שפיתח באותה תקופה ושאפיין אותו מאז ואילך. כמו בלאקמור, שהתנגד נחרצות ליצירה, כך גם גילאן, שהביע את דעתו השלילית אך התגייס לבצע על הבמה את אחד מביצועיו הווקאליים המרשימים ביותר. סופר כי את המילים לתפקידו הוא שרבט זמן קצרצר לפני תחילת היצירה (כמו שעשה ליצירה הקלאסית הקודמת של לורד). התוצאה על הבמה הייתה פשוט אדירה: גילאן פתח את הגרון וצרח בעוצמות שמרעידות את האולם השמרני. המתופף, איאן פייס, ביצע סולו תופים לצד נגני כלי ההקשה של התזמורת. הקהל אהב זאת מאוד. לורד היה מתוח מדי כשביצע את סולו האורגן שלו, והבסיסט, רוג'ר גלובר, ביקש להזריק מעט הומור בסולו שלו כשהוא מפלרטט עם התזמורת בסלסולי בס פ'אנקיים וקלילים שמראים שלא הכל חייב להילקח ברצינות תהומית.  

הביקורת בזמנו של רוי הולינגוורת', מהמלודי מייקר, הייתה כזו: "קהל הרויאל פסטיבל הול, מגברות מבוגרות ועד פריקים ובנות זוגם, קפץ ממושביו ומחא כפיים כאיש אחד - ובצדק, לדמותו המיוזעת של ג'ון לורד, אשר יחד עם דיפ פרפל ותזמורת אגודת המוזיקה הקלה, התאחדו במיזוג מוזיקלי מנצח. באשר לסוויטת 'ג'מיני' של לורד - זו הצלחה, אך אני חושש שהיא עומדת לקבל את הכינוי 'הסוויטה הבלתי גמורה של לורד'.

הפרק האחרון היה חסר כל סוג של שיא, ולמעשה נבלם בעצירה מבולגנת ופתאומית. זה לא נראה אמיתי, למעשה, כיוון שכל הדבר יוצא הדופן הזה הסתיים בצליל מת. האמנתי בלב שלם שעוד יבוא משהו. אבל לא, זה היה הסוף. אפילו השתררה דממה מהוססת בקהל - גם הם רומו - אך אז פרצו מחיאות הכפיים, ואולי הרוגז התפוגג ממוחם.

הסוויטה החלה בשקט, והפרק הראשון הוקדש לריצ'י בלקמור - גיטריסט לא קטן בכלל - שניגן ופרט על מגוון עשיר של תווים, אשר אומצו על ידי התזמורת, והתגלו כמפוארים בתוכנם. לורד עצמו לקח פיקוד על הפרק הבא, היה טוב, ואפילו סטה מהפרטיטורה כדי ללעוג ל"רפסודיה בכחול", אשר בוצעה במחצית הראשונה של הערב. הפרק נשען רבות על עבודה תזמורתית כבדה, ונשמע כמו מצעד גלדיאטורים ברחובות רומא העתיקה.

אז הגיעה השירה - אולי הנקודה הקריטית ביותר בסוויטה. האם היה בה צורך? כן, היה, וכל הכבוד לאיאן גילאן שהתמודד עם הכל כל כך טוב. לא קלטתי הרבה מהמילים, אך אלו שכן שמעתי היו פשוטות, מחוברות לקרקע, ובעלות משמעות - לא שירה יומרנית, תודה לאל. אז גלשנו לקטע בס עמוס של רוג'ר גלובר. הוא ניגן ריפים מהירים, התזמורת ענתה - מעין התנצחות מוזיקלית. כאן שוב היו לנו מיומנות ומוזיקה טובה.

עבורי, הפרק המדהים ביותר היה זה שהציג את המתופף איאן פייס במה שהיה למעשה קרב תופים בינו לבין יחידת כלי ההקשה הגדולה של התזמורת, יופי של קטע, והקהל השתגע. פייס זכה למחיאות כפיים מכולם - משאר חברי פרפל, מהתזמורת, ומהדמות החביבה של המנצח, מלקולם ארנולד. הקטעים האחרונים הציגו את פרפל נותנים ברוק, כשהתזמורת מצטרפת עם כלי מיתר עבים וחזיונות מרחפים. אבל אז הגיעה ההפסקה, ולפתע היו שני גופים נפרדים. ואז זה נגמר. חבל. ועם זאת, באופן כללי זו הייתה חוויה מהנה ביותר, מוזיקלית ביותר, ומעניינת בכל שנייה. צעד נוסף קדימה".

רוי שיפסטון, מעיתון רקורד מירור, כתב אז: "ניסיונו האחרון, ואולי האחרון בכלל, של ג'ון לורד למזג מוזיקת רוק ומוזיקה קלאסית - "סוויטת ג'מיני", שבוצעה על ידי דיפ פרפל ותזמורת האגודה למוזיקה קלה ביום חמישי - זכה להצלחה מסחררת ברויאל פסטיבל הול מלא עד אפס מקום. אך האם באמת? לאורך ששת הפרקים, שני הסגנונות המרוחקים כמעט ולא התחברו ושני הצדדים סבלו מהפשרה. לורד לא יצר כוח מוזיקלי חדש. "סוויטת ג'מיני" הגבילה את שני המרכיבים, ובמשך קטעים ארוכים השניים היו בקונפליקט ישיר. פרפל היא להקת רוק נהדרת, אך כשהמגברים שלהם מונמכים וחופש הנגינה שלהם מוגבל על ידי התווים שלפניהם, הם מאבדים כל כך הרבה. אולי חבל מאוד היה ש'רפסודיה בכחול' של גרשווין קדמה לסוויטה, מכיוון שהדבר מזמין ביקורת מיותרת.

בסוויטת ג'מיני, הגיטריסט ריצ'י בלקמור הוחרש למעשה על ידי התזמורת מספר פעמים! הפרק שלו הסתיים היטב, עם נגינה בעלת שליטה יפהפייה בווליום, כשהתזמורת מאחוריו. הקטע של ג'ון לורד נשמע מקוטע, למרות שגם בו היו כמה קטעים נעימים. שוב, הסיום היה טוב, כשהוא נותן לאורגן לדעוך וכלי המיתר עונים בגליסנדו עדין. המתופף איאן פייס והבסיסט רוג'ר גלובר ביצעו את הפרקים שלהם היטב. אך לעתים קרובות הלהקה והתזמורת לא באמת ניגנו יחד - הן פשוט היו על הבמה באותו הזמן. חלקים מהפינאלה אכן הצליחו להגיע למיזוג, אך רק במובן שבו דיפ פרפל זכו לגיבוי של תזמורת. במשך כמה תיבות כולם אלתרו וזה היה החלק הטוב ביותר בכל הסיפור".  

לטעמי האישי, ההקלטה הזו חסרה את הניצוץ המלהיב שהיה בתקליט ההופעה הקלאסית, CONCERTO FOR GROUP AND ORCHESTRA. יכול להיות שזה בגלל מבנה היצירה או אולי בגלל אווירת חוסר החשק של שניים מחברי הלהקה (בלאקמור וגילאן, שהעניקו בכל זאת ביצועים מופתיים). לורד לא היה מרוצה מההופעה הזו. הוא היה מאוכזב בעיקר מביצועיו באורגן ההאמונד ורמז שבכוונתו להקליט את היצירה באופן מסודר באולפן. וכך הוא עשה... במרץ 1971 נכנס ג'ון לורד לאולפני אבי רואד ו-DE LANE LEA בלונדון כדי להקליט את אלבום הסולו הרשמי הראשון שלו, שנשא את השם GEMINI SUITE. אלא שכאן התרחש טוויסט בלתי נמנע: בלאקמור וגילאן סירבו בתוקף לקחת חלק בהקלטות האולפן! בלאקמור הודיע שאין לו שום עניין להקדיש דקה נוספת לניסויים קלאסיים כשהוא עסוק כל כולו בהובלת מהפכת הרוק הכבד, וגילאן יישר קו.  

אבל ג'ון לורד, מוזיקאי עיקש עם נשמה ענקית, לא התכוון לוותר על החזון שלו. הוא פשוט גייס מחליפים מהשורה הראשונה בעולם המוזיקה הבריטי: את מקומו של בלאקמור על הגיטרה תפס אשף המיתרים אלברט לי מלהקת HEADS HANDS & FEET, שהעניק ביצוע מבריק וטכני להפליא; במקומו של גילאן על עמדת השירה הגיעו שניים – חברו הטוב של לורד, טוני אשטון, והזמרת המופלאה איבון אלימן, שהייתה אז בשיא תהילתה כמרים המגדלית בהקלטת המקור של אופרת הרוק JESUS CHRIST SUPERSTAR. רק צמד הקצב הנאמן, איאן פייס בתופים ורוג'ר גלובר על הבס, התייצבו בגבורה כדי לתמוך בלורד, יחד עם התזמורת הסימפונית של לונדון שוב תחת שרביטו של מלקולם ארנולד.  

בגרסת אלבום האולפן, שיצא באוקטובר 1971 בחברת CAPITOL (ובהמשך בלייבל הפרטי PURPLE RECORDS), פיצל לורד את תפקידי המקלדת שלו לשניים – פרק ייעודי לפסנתר ופרק לאורגן – ובכך הפכה היצירה באלבום לששה פרקים רשמיים. ואילו ההקלטה החיה והפראית מרויאל פסטיבל הול עם ההרכב המקורי של דיפ פרפל נותרה חבויה בארכיונים במשך 23 שנה תמימות, עד שראתה אור רשמי לראשונה בדיסק בשנת 1993 תחת השם GEMINI SUITE LIVE. 

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459