המסיבה נגמרה: הפלופ המפואר של אלטון ג'ון בעידן הדיסקו
ב-13 באוקטובר 1979 יצא תקליט דיסקו (רע, לטעמי) של אלטון ג'ון ושמו VICTIM OF LOVE. קבלו את הסיפור מאחורי האלבום הכי מביך, תמוה והזוי בקריירה המפוארת של אלטון ג'ון.
ביקום מקביל, שנת 1979 הייתה יכולה להיות עוד שנה של הצלחה מסחררת עבור אלטון ג'ון. אבל במציאות שלנו, ב-13 באוקטובר 1979, כשהעולם כבר החל לפתח אלרגיה חריפה לכדורי מראות, בחר הכוכב הבריטי לשחרר את אחד האלבומים המושמצים והתמוהים ביותר בקריירה שלו: תקליט הדיסקו VICTIM OF LOVE. האם זו בדיחה חולנית או משהו?! אני מתכוון, באמת קשה להאמין שזה לא היה ככה, עם התקליט הזה. בתכל'ס, תזרקו את התקליט הזה מחוץ לכרונולוגיה של אלטון ג'ון ולא תפסידו שום חוליה מקשרת ארורה אחת – אין לו שום דבר במשותף, אבל שום דבר, עם אף אלבום אחר שלו. התוצאה הייתה לא פחות ממפץ יצירתי שהדהד ברחבי העולם, אך לא מהסיבות הנכונות. כך, האיש שבנה אימפריה של המנוני פסנתר אלמותיים נשמע פתאום כמו נוסע סמוי בטרנד שאיחר את הרכבת.
מהפינג-פונג של פילדלפיה ועד לרחבת הריקודים
האמת צריכה להיאמר, זו לא הייתה הפעם הראשונה שאלטון פלירטט עם מקצבי הפור-און-דה-פלור. שנים ספורות קודם לכן, הוא כבש את העולם עם הדואט המדבק DON'T GO BREAKING MY HEART יחד עם הזמרת קיקי די. מאוחר יותר, הוא נכנס לאולפן עם מפיק הנשמה הנודע ת'ום בל, בניסיון לייצר אלבום שלם בסגנון הפילדלפיה סאונד. אלא שההקלטות ההן הסתיימו בריב צורם ובמיני-אלבום גנוז למחצה, מה שהותיר אצל אלטון טעם מר ורצון עז להוכיח משהו. כנראה. אני באמת לא יודע אם זה היה בסך הכל ניסוי משעשע עבור אלטון, משהו כמו הסחת דעת חצי-מהנה מעבודתו הרצינית בדרך כלל, או שמא הוא באמת רק גישש ובדק את המים כדי לראות אם יוכל להמשיך בהצלחה באותו הכיוון המרקיד.
במהלך המפגשים עם ת'ום בל בסוף שנת 1977, אלטון הגיע מותש לחלוטין ואמר למפיק: "אני עייף. תעשה אתה הכל – תכתוב, תנגן, ורק תגיד לי מתי לשיר". בל סיפר שבמקום לעבוד קשה, השניים בילו חלק ניכר מהזמן במשחקי פינג-פונג באולפן! כאשר חברת התקליטים שחררה לבסוף בקיץ 1979 את המיני-אלבום THE THOM BELL SESSIONS, השיר MAMA CAN'T BUY YOU LOVE הפך ללהיט שהחזיר את אלטון לעשירייה הראשונה במצעד האמריקאי, ואף הגיע למקום הראשון במצעד ה-ADULT CONTEMPORARY. ההצלחה הזו שכנעה את אלטון בטעות ששיטת ה"שגר ושכח" הזו יכולה לעבוד שוב – ובגדול.
שמונה שעות באולפן ואפס נגינה: אלטון מוסר את המפתחות
אז איך קרה הפרויקט המוזר הזה, שנשמע כמו ניסיון נואש של בובת שעווה להשתלט על עמדת הדי ג'יי? מה שקרה כאן זה שאלטון, אולי אחרי ששתה כוסית אחת יותר מדי, פשוט זרק את כל השותפים הקבועים שלו, טס למינכן ושם, בעזרתו של פיט בלוטה (המפיק הידוע-לשמצה של דונה סאמר), הקליט אלבום של שבעה קטעי דיסקו ארוכים ששום דבר מתוכם – תקלטו את זה! – אפילו לא נכתב על ידו, כשכולם יצירות של בלוטה, חוץ מ-JOHNNY B. GOODE.
הסיפור מתחיל כשאלטון פנה לפיט בלוטה וכנראה בגלל שהיה עסוק מדי בהיותו אלטון ג'ון, נתן למפיק יד חופשית לחלוטין. ההוראה הייתה פשוטה: תכינו אלבום שלם, וכשהכל יהיה מוכן, אגיע לאולפן, אשיר ואעלם. והתהליך כולו היה כל כך מהונדס, עד שזהו האלבום היחיד בדיסקוגרפיה המפוארת שלו שבו לא רק שהוא לא כתב אפילו תו אחד - הוא אפילו לא ניגן על שום כלי, אלא רק סיפק את קולו. כל הסיפור, מבחינתו, ארך שמונה שעות בלבד. תחשבו על זה רגע: האמן שהושיב מיליונים מול הפסנתר ב-GOODBYE YELLOW BRICK ROAD אפילו לא נגע בקליד אחד! הוא פשוט נכנס לבידוד האקוסטי באולפן ההקלטות במינכן, קרא את הדפים, הקליט את השירה במכה אחת – ויצא לאכול צהריים. והשירה שלו שטחית וסתמית לחלוטין. כלומר, הוא שר, אבל הוא אפילו לא טורח לגוון או לעצב את הקול שלו בצורה מעניינת. זה מרגיש כאילו הוא בכלל לא התעניין בפרויקט מלכתחילה (אז למה להתחיל אותו בכלל?!), או שהוא פשוט השתכנע שדיסקו עובד רק כשאתה הופך לעבד חסר פנים שלו – ולכן, מרצונו החופשי הטהור, החליט לעבור מטמורפוזה ולהפוך בדיוק לעבד חסר הפנים הזה.
נבחרת החלומות: הגיטריסט של טוטו והקולות של האחים דובי
בעוד אלטון נהנה מחופשה יצירתית, בלוטה הרכיב נבחרת חלומות של נגני אולפן. על התופים הופקד קית' פורסי, דמות מרתקת בפני עצמה, שהתחיל את דרכו כמתופף בלהקת הקראוט-רוק הגרמנית האוונגרדית AMON DUUL 2, ומשם עשה הסבה חדה למכונת גרוב מדויקת שעבדה עם בוני אם ולה ביונדה (ובהמשך הקריירה הפך למפיק-על שכתב את FLASHDANCE... WHAT A FEELING, הפיק את בילי איידול באלבום REBEL YELL וכתב את DON'T YOU (FORGET ABOUT ME) ששרה להקת SIMPLE MINDS).
על גיטרת הבס הופקד בחור צעיר ומוכשר מניו יורק בשם מרקוס מילר, שכבר אז החל לבסס את מעמדו כאחד הנגנים המבוקשים בעולם וכאן היה רק בתחילת שנות העשרים לחייו, רגע לפני שהפך לבסיסט של מיילס דייוויס. את הצוות השלימו פוליניו דה קוסטה בכלי הקשה, רוי דייויס ותור בלדרסון בקלידים, וקרייג סניידר וטים קנספילד בגיטרות. אבל החגיגה באולפן לא נעצרה שם: סטיב לוקאת'ר, הגיטריסט והמנוע של להקת טוטו, הובא במיוחד להקליט סולואי גיטרה בשירים WARM LOVE IN A COLD WORLD ו-BORN BAD.
לני פיקט, נגן הסקסופון מלהקת TOWER OF POWER ולימים המנהל המוזיקלי של SATURDAY NIGHT LIVE, ניגן סולו סקסופון פראי; ואם זה לא מספיק, בשיר הנושא VICTIM OF LOVE תוכלו לשמוע בקולות הרקע לא אחרים מאשר מייקל מקדונלד ופטריק סימונס מלהקת האחים דובי. עם סוללת כוכבים שכזו, הייתם מצפים למאסטרפיס, נכון? אפילו כתקליט דיסקו - אין פה כלום. תקליט דיסקו אמיתי צריך לשדר לא רק הפקה מרהיבה ועתירת חזון, עם מלודיה כובשת שיהיה אפשר גם לשיר אותה על הרחבה תוך כדי ריקוד. זה צריך להיות גם סקסי. ובתקליט של אלטון? זה סקסי כמו לחבק תבנית של עוף קפוא שיצאה מהפריזר.
שחיטת קודש על רחבת הריקודים: צ'אק ברי פוגש את פס הייצור של מינכן
התוצאה הסופית, שבעה קטעים המחוברים זה לזה ללא הפסקה במיקס - ממש כמו שאבא שלי היה מקליט בסבנטיז בקסטות שלו, לפני השמעתן בעוד מסיבת סלון של הוריי עם החברים שלהם. וכל השירים פה פשוט איומים ונוראים. הם כולם רצים ברצף, כל אחד ואחד מהם, לפי חוק הדיסקו המקודש של 'אל תעצור עד שתיפול' – כשההפסקה היחידה היא בין שני צידי התקליט. זה גם אחד מאלבומיו הקצרים ביותר של אלטון, פחות מ-36 דקות. אך הבעיה לא הייתה האורך, אלא התוכן.
והתחושה הזו התחברה באופן מושלם לצילום העטיפה הקר שבו אלטון נראה מביט במשקפי שמש כהים, עטוף תאורה חיוורת שנראית יותר כמו פוסטר לרופא שיניים מאשר לכוכב רוק. הגישה בשירים היא פשוט סתמית ויבשה בדיוק כמו הפרצוף של אלטון עליה.
האלבום נפתח בביצוע דיסקו ארוך ומייגע לקלאסיקת הרוק'נ'רול של צ'אק ברי, JOHNNY B GOODE. יא וואראדי, כמה שהגרסה הזו מטופשת. כלומר, לקחת את המנון הרוק'נ'רול המושלם והאולטימטיבי ולהפוך אותו לזמזום דיסקו מגעיל שכזה? זו הרי הבדיחה האולטימטיבית! פשוט קל לאללה להיקרע מזה מצחוק, כולל סולואי הסקסופון הקיטשיים בטירוף. אבל הדבר המזעזע באמת שאתה קולט רק אחר כך (ועדיף לנסות לא לקלוט בכלל) הוא שבהקשר של האלבום, השטות הזו בכלל לא נועדה להיות קטע הומוריסטי! זו אמורה להיות פרשנות מחדש. אתם עדיין אמורים לרקוד לצלילים האלו, רק שאם אצל בוני אם זה היה בדיסקוטק יוקרתי, פה זה עם תחושה של מועדון דיסקו זול ומפוקפק בעיר כלשהי בארצנו - עם שני אורגני אורות שמרצדים, בורקס, מאפרות, מיץ עסיס ובירה מכבי.
ומג'וני העסק רק הלך והתדרדר, עם מילים גנריות שגרמו לי לתהות איפה לעזאזל מסתתר הפזמונאי הקבוע והמבריק שלו, ברני טאופין. איפה דרך הלבנים הצהובות? איפה דניאל? איפה הקרוקודיל? והנר ברוח - האם הוא כבה לגמרי? בחייאת, תקשיבו ל-THUNDER IN THE NIGHT. זה אשכרה גורם לכם לרקוד? או להקיא בצד?
וכשהוא מנסה להביע כאן סוג של רגשות, זה יוצא אפילו גרוע בהרבה! תחשבו על זה - אלטון, האמן שידע להפיק מהקול שלו רגשות מהממים בעבר (ובעתיד) בא פה עם שיר הנושא VICTIM OF LOVE שאמור להיות כולו מתבכיין ועצוב, אבל בפועל הוא סתם חנוני ומפוקפק. והשיר BORN BAD הוא באמת ערימה של בולשיט.
תבינו, אני חולה על הבי ג'יס ועל אבבא ואי.אל.או לגמרי! ההישגים הגדולים ביותר שלהם אמנם לא היו בז'אנר הדיסקו, אבל לכל הפחות כשהם נכנסו לדיסקו, הם טרחו לעצב לעצמם איזושהי אישיות שם. האחים גיב היו מנצנצים ושובי לב, אבבא כתבו מלודיות מדהימות ושרו אותן בלהט כובש. אבל פיט בלוטה ואלטון ג'ון כאן? שום דבר! התקליט נטול כל שמחת חיים, חושניות או סכנה, אותם תבלינים שהפכו את הדיסקו הגדול באמת למהנה כל כך. במקום זאת, הוא נשמע כמוצר פס ייצור שנוצר במפעל קפדני במינכן, ובו אלטון ג'ון מתפקד כאורח לרגע ולא כאמן המרכזי. הזלזול היה כה עמוק, שכשחברת התקליטים העבירה את האלבום לפורמט CD בשנות השמונים, הטכנאים פישלו לגמרי בחלוקת הרצועות: 45 השניות הראשונות של השיר SPOTLIGHT נדחסו בטעות לסוף השיר THUNDER IN THE NIGHT. נו, כנראה הטכנאי שהיה אחראי לזה נרדם באמצע העבודה. אי אפשר להאשים אותו.
התזמון הגרוע בהיסטוריה: להוציא אלבום דיסקו לתוך מדורת המרד
והתזמון היה קטסטרופלי. האלבום יצא שלושה חודשים בלבד אחרי אירוע ה-DISCO DEMOLITION NIGHT הידוע לשמצה בשיקגו, בו עשרות אלפי חובבי רוק שרפו תקליטי דיסקו במגרש בייסבול במה שהפך לסמל של תחילת הסוף עבור הז'אנר. באקלים כזה, אלבום דיסקו של כוכב רוק נתפס כבגידה וכניעה. המבקרים קטלו אותו ללא רחם, והקהל פשוט התעלם. אני לגמרי יכול להבין למה: לא הרבה מקהל המעריצים העצום של אלטון היו יורדים נמוך כל כך בשביל דבר כזה, בעוד שעבור חובבי הדיסקו היה שפע של חומרים זמינים מבחורים ובחורות שהיו פשוט טובים בזה בהרבה.
וכך, עד היום הזה, הוא נותר בתור התקליט הפתטי והמוזר בקריירה של אלטון. אלטון אפילו סירב לצאת לסיבוב הופעות לקידום המוצר, ולא שר אף אחד מהשירים בהופעות חיות (למעט הופעת אורח קומית בטלוויזיה האוסטרלית בתוכנית COUNTDOWN). האלבום הגיע למקום ה-35 המאכזב במצעד האמריקאי ולמקום ה-41 הצנוע בבריטניה, והפך לאחד הכשלונות המסחריים הגדולים בקריירה שלו.
החשבון האישי, הפיכחון והחזרה למסלול
באוטוביוגרפיה שלו הודה אלטון בטעות. "לא הכל בתקליט היה נורא", הוא כתב, "אם שיר הנושא היה מתנגן במועדון סטודיו 54, הייתי רוקד איתו. אבל לעשות אלבום בחוסר תום לב כזה זה לא רעיון טוב. לא משנה מה אתה עושה, זה נשמע במוזיקה. אתה פשוט יכול לדעת שזה לא מגיע ממקום כן".
בזמן אמת, התגובות היו חריפות כל כך, עד שנטען שאם זה הדבר הטוב ביותר שיש לאלטון ג'ון להציע, אולי עדיף שיפרוש. מעניין אם השם המקורי שנשקל לאלבום, THUNDER IN THE NIGHT, היה משנה משהו. כנראה שלא. עוד לא פגשתי אף אדם אחד שמעריך את התקליט הזה. אז פשוט תשכחו מזה. תזרקו אותו לפח. תעמידו פנים שזה מעולם לא קרה באמת. אלטון ג'ון בעצמו בהחלט עשה בדיוק את זה ולמרבה המזל הוא הבין את הרמז, מיהר להתאחד מחדש עם ברני טאופין, והחזיר לו את כבודו האבוד והוכיח שהמסיבה, עבורו, עוד רחוקה מלהסתיים.
לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459
