התקליט העולמי האחרון של ואן דר גראף

באוקטובר (לא ידוע בדיוק באיזה יום) בשנת 1976 יצא תקליט חדש ללהקת ואן דר גראף ג'נרייטור ושמו WORLD RECORD.

היה זה התקליט האחרון עם ההרכב הקלאסי. וכן, זו מוסיקה שלא מנסה להתחנף לאף אוזן, אלא תופסת בצווארון ומטיחה ישירות אל מעמקי הנפש.

לאחר הפירוק הראשון של הלהקה, שהיה בשנת 1972, יצא הזמר-מנהיג פיטר האמיל לקריירת סולו (כשחברי להקתו מנגנים עבורו פה ושם). בשנת 1975 הם התאחדו כלהקה והוציאו את GODBLUFF העוצמתי.

המומנטום עבר בהצלחה לתקליט הבא, STILL LIFE שהמשיך להביא מוסיקליות ברמה גבוהה מאד. ארבעת חברי הלהקה היו פיטר האמיל (שירה, גיטרה, פסנתר), יו בנטון (אורגן ובס), גאי אוונס (תופים) ודיוויד ג'קסון (סקסופונים, חליל). האיכות והכמות של החומרים שפיטר האמיל שפך באותם ימים היו פשוט בלתי נתפסות ומעוררות השתאות.

אבל הקצב המהיר של הוצאת שלושה אלבומים בפרק זמן כה קצר החל לגבות מחיר. הלחץ של סיבובי הופעות והקלטות מתמידים הלחיץ ​​את חברי הלהקה והדינמיקה בתוכה סבלה בהתאם. בנוסף, סצנת הרוק המתקדם החלה להראות סימני דעיכה. לחצים אלו השפיעו בהכרח על יצירת WORLD RECORD, ותרמו לאווירה הלעיתים סוערת שלו.

חזרות באחוזת לד זפלין, אוכפי בוקרים ומחלק הבילוש

ראוי לציין כי בדיוק באותה תקופה שבה יצא STILL LIFE לחנויות, הלהקה כבר החלה לתרגל במרץ חומרים חדשים לגמרי שנועדו לאלבומם הבא, WORLD RECORD. הפעם הם החליטו להתמקם באחוזת הדלי גראנג' – מקום היסטורי ומיתולוגי שקנה את תהילת הנצח שלו בזכות להקת לד זפלין, שערכה שם חזרות והקליטה חלקים נרחבים מיצירות המופת שלה.

דיוויד ג'קסון נזכר באווירה היצירתית ששררה שם: "זה היה מקום פנטסטי לחזרות. עשינו שם המון עבודה... כולל עבודה אישית מעמיקה. היו לנו פרקי זמן של תרגול פרטני ואינטנסיבי עם יו בנטון בזמן בניית העיבודים, או שהיינו מתפצלים לקבוצות קטנות ולומדים עיבודים מורכבים להפליא עבור קטעים כמו MEURGLYS III וכדומה. חלק מהמוסיקה הזו היה קשה ומסובך באופן שטני ממש!"

פיטר האמיל עצמו חשף בריאיון נלהב לשבועון SOUNDS: "יש באלבום הזה המון הדים והשפעות של לד זפלין. לא קלטנו את זה מיד, אבל ביום הראשון של החזרות התחלנו איכשהו בג'אם סוער, ורק כעבור חצי שעה תמימה עצרנו והבנו פתאום שאנחנו מנגנים בול כמו לד זפלין – אחד לאחד!"

יו בנטון סיפר על המבנה המיוחד: "הדלי גראנג' היה בית כפרי עצום שהושכר ללהקות רוק. לד זפלין הביאו לשם אולפן הקלטות נייד והקליטו שם את ערוצי הבסיס לאלבומם PHYSICAL GRAFFITI, ואנחנו כמעט החלטנו לעשות בדיוק את אותו הדבר. לחדרים שם היה צליל מהדהד ומשגע, סאונד זפליני במיטבו. המנהל שלנו, גורדיאן, חשב ברצינות שכדאי לנו להביא אולפן נייד לשם – אבל שינוי ההסדרים שכבר סגרנו מראש מול אולפני רוקפילד התברר כמסובך מדי, ובסופו של דבר נסענו להקליט ברוקפילד".

אבל הקשר בין ואן דר גראף ללד זפלין לא עצר שם. המתופף גאי אוונס שיתף אנקדוטה קורעת מצחוק שמעידה על רוח התקופה: "קרול בראון, שהייתה המזכירה האישית של פיטר גרנט – המנהל הקשוח של לד זפלין – התגוררה ממש בדירה שלי! בזכות זה קיבלתי המון כרטיסים חינם להופעות שלהם. ג'ון בונהאם היה מתופף ענק ונפגשתי איתו לא מעט פעמים. באחד הימים החבר'ה של זפלין שכנעו אותי לשמור עבורם ערימה ענקית של אוכפי בוקרים מעור שהם קנו באריזונה או בניו מקסיקו במהלך סיבוב הופעות ארוך. הם שלחו את כולם ישר לכתובת שלי, כך שכל הדירה שלי הייתה דחוסה מקיר לקיר באוכפי בוקרים שהיו רכושה של לד זפלין! השכנה שלנו ממש לא סבלה אותנו וטענה שאנחנו מרעישים בלי סוף. הבן שלה במקרה היה קצין במחלק הבילוש של המשטרה, והיא ארגנה שהוא יקפוץ אלינו לביקור פתע... כשהשוטרים ראו את כל עשרות האוכפים האלה פרוסים בסלון, הם היו בטוחים לחלוטין שאנחנו מנהלים איזו רשת הברחות מפוקפקת או עסק פלילי אפל!"

אנטי-פרוג, ניל יאנג וספונטניות חיה באולפן

בזמן שהחברים עיבדו את החומרים, הם עשו מאמץ מודע לא ליפול למלכודות שחלק מעמיתיהם בסצנת הפרוגרסיב שקעו בהן. פיטר האמיל הסביר זאת בחדות בריאיון לאתר CLOUDSANDCLOCKS: "הרגשנו שהפרוג הופך, במקרה הטוב, למשהו מעורפל ומסורבל, ובמקרה הרע – ליומרני ופומפוזי להחריד. להקות רבות עטו על עצמן מסכה פסבדו-אינטלקטואלית ואמנותית מזויפת... לכן רצינו להשתמש בכל המיומנות שלנו כדי להוכיח שאנחנו קודם כל להקה חיה שמנגנת רוק'נ'רול, ולא הרכב שהמוסיקה שלו נשלטת רק על ידי משקלים מתוחכמים ומורכבות טכנית עקרה. ניסינו להתחבר מחדש לשורשים האמיתיים שלנו – לסול, לג'אז, ולרית'ם אנד בלוז. כשניגנו משהו מורכב מאוד, רצינו שהוא יישמע טבעי וזורם כמו משקל פשוט של ארבעה רבעים... ולהיפך!"

גאי אוונס הוסיף זווית מרתקת על ההשפעות שהפתיעו אפילו אותם: "פיטר ואני שמענו באותם ימים המון אלבומים של ניל יאנג, ונדלקתי לחלוטין על סגנון התיפוף של ראלף מולינה מלהקת קרייזי הורס. הנגינה שלו אמנם נשמעה פרימיטיבית ובסיסית, אבל היא הייתה אפקטיבית בטירוף והיה לו גרוב מעולה. מה שהיה נפלא ב-WORLD RECORD הוא שהתקליט נוגן והוקלט כמעט כולו בהופעה חיה באולפן. הנגינה המשותפת שלנו הפכה למלוטשת ומהנה. הגענו ליכולת לעבור בביטחון מרוק'נ'רול ישיר אל תוך מחוזות מוזרים ופסיכדליים, בלי שנצטרך אפילו לחשוב על זה".

ההקלטות ברוקפילד והמהפך הגיטריסטי של האמיל

מפגשי ההקלטה התקיימו באולפני רוקפילד בוויילס, בין ה-10 ל-30 במאי 1976, מיקום המוכר ללהקה מהקלטות הקודמות שלה. פיטר האמיל, כותב השירים העיקרי, הביא חומרים שקיבלו גוון אפל ומופנם יותר. הגישה לתהליך ההקלטה הייתה עם התמקדות בשימור הרגע במקום חידוד אינסופי של טייקים.

כשצוללים לתוך ההקלטות, נראה שהאמיל קצת השתעמם מלכתוב שוב ושוב את אותו התקליט, ולכן WORLD RECORD שונה למדי מקודמיו. נכון, המרכיבים המרכזיים של ואן דר גראף עדיין שם במלוא תפארתם: קומץ שירים ארוכים, עמוסים בטקסטים אפוקליפטיים ואישיים עד כאב, כשהם עטופים בצלילי אורגן וסקסופונים צורבים. אבל משהו עמוק השתנה: נדמה שפיטר והלהקה נזכרו פתאום שהמילים הן לא הדבר היחיד שקובע. המערך הכלי באלבום מגוון בהרבה, והשינוי המשמעותי ביותר הוא הנוכחות המאסיבית של גיטרה חשמלית – המנוגנת ברובה על ידי האמיל עצמו!

החלקים האינסטרומנטליים קיבלו מרחב נשימה עצום; הלהקה לקחה לעצמה שפע של זמן לג'מג'ם ולהשתעשע באולפן, והתוצאה ברובה מבריקה, משום שהאלתורים האלה נשענים על נושאים מלודיים מוצקים ולא על מריחות א-טונאליות ריקות. יחד עם העובדה שבאלבום הזה מרוכזות כמה מהמלודיות הקוליות הקליטות ביותר של ההרכב בשנות השבעים, קל להבין מדוע הוא תופס מקום מיוחד כל כך. נכון, זה עדיין המשך לסאגה הבלתי נגמרת של קיטורי פיטר האמיל על מר גורלו והיקום, אבל המוסיקה שמלווה את הקיטורים הללו פשוט פנומנלית.

הישרדות, מסכות וטירוף פלמנקו ספרדי

השיר שפותח את הצד הראשון הוא WHEN SHE COMES המהפנט. המילים מתארות אובססיה אפלה והרסנית של הגיבור כלפי פאם פאטאל חסרת רחמים – גברת מסתורית בעלת עור לבן וחיוור. המוסיקה נפתחת בדיסוננס צורם, אך הופכת חיש מהר לג'אם ג'אז-רוק תזזיתי ומהיר.

זה ממשיך עם A PLACE TO SURVIVE – שמביא התבוננות חיובית ומעצימה על הישרדות גם בתקופות הקשות ביותר. גאי אוונס סיפר על כך: "מאוד נהניתי לנגן את זה. זה אחד השירים שצמחו באופן הכי טבעי ואורגני. ידענו בדיוק מה מחכה לנו בשירים כמו WHEN SHE COMES או MEURGLYS III, ולא רצינו לשקוע רק בצדדים האפלים. השאלה הייתה פשוטה: מהו סגנון הרוק של ואן דר גראף ברגע זה?" ריפי הסקסופון של דיוויד ג'קסון יורים לכל עבר בעוצמה קודרת וקפואה, ועדיין השיר איננו קטע גותי מדכא. למרות השירה התיאטרלית והקיצונית של האמיל, הטקסט מלא באופטימיות מהסוג המוכר שלו: הכל אולי נראה אבוד ושחור, אבל יש פתח יציאה אם רק מחפשים אותו. שיר הדוק, קליט ומבוצע פשוט לעילא.

אחריו מגיע MASKS – קטע שגאי אוונס הגדיר כ"שיר מגניב מאוד שיש בו נגינת רוק מסודרת, אלגנטית ומאוד נעימה, המאזנת היטב בין רוק ישיר לבין יציאה קלה מהשגרה".

בתוך הקדרות הזו, החברים מצאו דרך להכניס מנת הומור מופרעת לחלוטין. יו בנטון נזכר בצחוק גדול: "באמצע השיר, בקטע שבו אני מנגן סולו סינטיסייזר וגאי נכנס פתאום עם קסטנייטות, החלטנו לעשות קטע בסגנון מלחמת שוורים ספרדית או פלמנקו! אין לי מושג למה עשינו את זה – זה פשוט ממחיש את הלך הרוח המשוחרר והמטורלל שלנו: 'יאללה, בואו נדחוף גם פלמנקו פנימה!' זה יצא פשוט בזכות רצף האקורדים שליווה את הסולו של ג'קסון – לה, לה-דיאז, לה, לה-דיאז – שזה בדיוק מה שצריך בשביל פלמנקו. פשוט השתעשענו בזמן שג'קסון התפרע בסקסופון, וניסינו להוציא אותו מריכוז כדי לראות אם הוא יישבר!" גאי אוונס הוסיף: "אהבתי את הריף הפרימיטיבי שדפקתי בפזמון. ניסיתי בהתחלה כל מיני מקצבים מתוחכמים, ואז תפסתי את הראש ואמרתי: 'לא, אנחנו צריכים פה משהו הרבה יותר... אידיוטי!'..."

המאבק בבדידות, הגיטרה של האמיל ומקצב רגאיי בלתי צפוי

ניתן לשמוע את הספונטניות הזו ביצירות כמו MEURGLYS III, THE SONGWRITER'S GUILD, יצירה בצד השני שנמשכת למעלה מ-20 דקות ומציגה קטעים אינסטרומנטליים מורחבים. זה משקף את המאבק שלו עם מחסום כתיבה. ויש פה אפילו מקצב בסגנון רגאיי! מצד אחד, עשרים דקות זה חתיכת משא כבד אפילו לחובבי ואן דר גראף מושבעים; מצד שני, היצירה מפוצצת ברעיונות מוסיקליים וטקסטואליים מבריקים. אי אפשר להישאר אדיש לשיר שנפתח בווידוי החשוף: "בימים אלה אני מדבר בעיקר עם צמחים וכלבים – כל מגע אנושי נראה כואב, מסוכן ומשונה".

השם MEURGLYS נלקח ישירות מתוך האפוס הצרפתי הנודע מימי הביניים, 'שירת רולאן', שבו זה היה שמה של חרבו של הבוגד גנלון. פיטר האמיל, עם חיבתו הידועה למיתולוגיה ולדרמה, העניק את השם הזה לגיטרות שלו: הראשונה הייתה אקוסטית, השנייה חשמלית, ו-MEURGLYS השלישית הייתה גיטרה חשמלית שחורה מתוצרת חברת GUILD. השיר מתאר יוצר שמסתגר בחדרו ומפתח תלות רגשית בכלי הנגינה שלו, עד שהגיטרה הופכת לקול היחיד שמבין אותו ומחליפה כל תקשורת אנושית. כאן בדיוק נכנס פיטר עם החשמלית. הסולואים שלו טעונים בעוצמה רגשית גולמית וטוטאלית. והשיא מגיע בדקה השלוש-עשרה, כשהלהקה מחליפה הילוך בפתאומיות ופוצחת במקצב רגאיי אמיתי לחלוטין!

יו בנטון הסביר: "MEURGLYS היה קטע מרהיב. באותה תקופה שמענו המון תקליטים של בוב מארלי. נדלקתי חזק על רגאיי, כך שבמוקדם או במאוחר היינו חייבים לעשות משהו כזה". הוא הוסיף: "אהבנו לשבור גבולות. שילבנו במוסיקה שלנו השפעות של המלחין אוליבייה מסייאן, מקצבי צ'ה-צ'ה-צ'ה של אולמות ריקודים, מבנים תזמורתיים בהשראת סטרווינסקי ומאהלר, רגאיי, מרזיביט מליברפול, מטאל, ועד לג'ורג' גרשווין וגלן מילר – וכל זה עוד לפני שהגענו בכלל לאלתורים המופשטים!"

תפילה אולימפית ושיא גינס באקורדים

את האלבום חותם השיר WONDERING – מעין המנון תפילה נשגב ומלא תקווה, המזכיר ברוחו את השיר PILGRIMS. זוהי יצירה משותפת של פיטר האמיל ויו בנטון. גאי אוונס סיפר על ההקלטה: "WONDERING הוא קטע יפהפה שהתגבש כמעט מיד בצורתו הסופית. השקענו כל כך הרבה אנרגיה בשירים האחרים, כך שההרגשה הייתה: 'טוב, עכשיו מקליטים את WONDERING. יו עדיין משלים שם את האקורדים, אבל הוא ופיטר כבר סגרו את הכל'. זה העניק לשיר רעננות מיוחדת, כי כמעט שלא נשאר לנו זמן להקליט אותו באולפן".

דיוויד ג'קסון הוסיף: "יו כתב את המוסיקה ל-WONDERING, וזהו קטע פנטסטי עם מלודיה אדירה. ליו יש כישרון יוצא דופן להלחין מנגינות יפהפיות". יו בנטון עצמו התייחס ליצירה בהומור האופייני לו: "WONDERING מחזיק בשיא עולמי של מספר האקורדים שאי פעם נכתבו לשיר בודד! (צוחק). יש לו את הרגעים שלו. אני יודע שהמון אנשים אוהבים אותו, אבל לי הוא נשמע קצת משונה... נו טוב, הרי אני כתבתי אותו!" החלק המסיים והגרנדיוזי של השיר מתגלגל בעוצמה המזכירה טקס פתיחה של משחקים אולימפיים, אך המלודיה שלו מרוממת נפש.

הפיצוץ הכלכלי, האורגן שקרע את החבילה והמורשת

אבל כשהתקליט יצא, הוא נתקל בביקורות מעורבות שערערו את החברים. המתח בתוך הלהקה הגיע לנקודת שבירה. דיוויד ג'קסון עזב. גם יו בנטון החליט שדי לו והותיר את האמיל רותח עליו - זאת כי כספים רבים שהלהקה הרוויחה הושקעו עבורו בבניית אורגן חדש. האמיל אמר אז שאין סיכוי שהוא יוותר לבנטון על העניין ושהקלידן יהיה חייב להחזיר להם את הכסף על אורגן שטרם הושלמה בנייתו והותיר אותם מרוששים. מבחינה כלכלית הלהקה עמדה בפני שוקת שבורה, וההשקעה העצומה באורגן הייחודי של בנטון, בשילוב העזיבה של שני חברי מפתח, פירקה את ההרכב הקלאסי בשיא תנופתו.

אז כדי להעריך את WORLD RECORD באמת, דרושות כמה האזנות חוזרות ונשנות. אי אפשר לקלוט את כולו במלואו מבלי לגלות נכונות להזדהות עם המצוקות הקיומיות של פיטר האמיל. אבל מה שמרשים במיוחד הוא שהשירים כאן בנויים בצורה מאוזנת ואנושית. אין כאן התפרעות חסרת גבולות; הדיסוננסים ממוננים בקפידה, התפקידים הכליים חכמים, ריפי הסקסופון של ג'קסון חותכים בבשר החי, האורגן של בנטון מהדהד בעומק, והגיטרה החשמלית של האמיל מעניקה חספוס מריר ומרענן. זהו אלבום בוגר ומרתק, וקל להבין מדוע רבים ממעריצי הלהקה רואים בו את אחת מפסגות היצירה הגדולות ביותר של ואן דר גראף ג'נרייטור – גם אם בסקרי המעריצים הרשמיים PAWN HEARTS ממשיך לקטוף באופן מסורתי את המקום הראשון - או השני.

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459