הנה באה השמש של סטינג

ב-13 באוקטובר בשנת 1987 יצא אלבום האולפן השני של סטינג, NOTHING LIKE THE SUN. באותם ימים אנשים כבר הפסיקו לחשוב על להקת פוליס.

טוב, האלבום לא סתם יצא, הוא התפוצץ. כמו לחמניות טריות שיצאו מתנור לוהט במיוחד, הוא נחטף מהמדפים וביסס באופן סופי ומוחלט את מעמדו של גורדון סאמנר כאמן סולו מהשורה הראשונה, כזה שלא צריך את תחנת המשטרה הישנה שלו כדי לייצר צלילי סירנות. זה הראה איך מוסיקאי פופ אינטליגנטי מסוגל לקחת את כל העולם – מג'אז חם ועד מקצבים לטיניים – ולהפוך את הכל לחוויה צרופה של אודיופילים אמיתיים.

דבר אחד אני לא יכול לשלול כלל וכלל - סטינג יודע לכתוב שירים! בכל אופן, כדי להבין מאיפה בכלל נולדה הציפייה המטורפת הזו מסטינג, בואו נבין את התמונה... בשנת 1985, העולם עצר את נשמתו בציפייה דרוכה לאלבום הסולו הראשון של סטינג. אחרי ההצלחה הפנומנלית של פוליס, היה ברור לכולם שהוא הכוכב הגדול מבין שלושת חברי הלהקה, ושאם מישהו מהם יצליח בגדול לבדו, זה יהיה הוא. ואכן, התחזיות התממשו. אלבום הבכורה שלו, THE DREAM OF THE BLUE TURTLES, היה הצלחה מסחרית אדירה, הציג לעולם את הלהיטים הגדולים שלו וסימן כיוון חדש ונועז ששילב פופ עם נגיעות ג'אז מתוחכמות. את השם לאלבום הבכורה ההוא, אגב, הוא שאב מחלום סוריאליסטי אמיתי שחלם בלילה שבו ראה צבי ים ענקיים וכחולים פולשים לגינה שלו ומתחילים לרקוד טנגו מוטרף – מטאפורה ישירה לנגני הג'אז הצעירים והבועטים שהוא גייס כדי לנער מעליו את השגרה של עולם הרוק.

מכות באולפן, פולו שבור וסופה בהופעה חיה

אך רוחות העבר לא הרפו. מיד לאחר מכן, עלה הרעיון לאחד מחדש את פוליס להקלטת גרסאות חדשות לכמה מלהיטיהם. זה נשמע כמו חלום למעריצים, אבל באולפן ההקלטות זה היה יותר כמו סיוט. האווירה הייתה מחושמלת, ולא במובן הטוב של המילה. על פי הדיווחים, המתח הישן בין סטינג למתופף סטיוארט קופלנד התלקח מחדש, והשניים התקוטטו כהרגלם בקודש. והייתה לכך גם סיבה מוזרה במיוחד: ימים ספורים לפני תחילת המפגש, קופלנד שבר את עצם הבריח בתאונה במהלך משחק פולו על סוסים, ולא יכול היה לאחוז במקלות. סטינג התעקש להשתמש במכונות תופים ממוחשבות מסוג FAIRLIGHT CMI, מה שהוציא את קופלנד מדעתו והצית מלחמת עולם באולפן. הם ניסו להקליט מחדש גם את DE DO DO DO, DE DA DA DA, אך ההקלטה נגנזה מרוב עצבים. הפרויקט המובטח נפל ארצה בחבטה קולנית והתרסק לרסיסים. כל מה ששרד מההריסות היה גרסה מעט עגמומית ומהורהרת לשיר DON'T STAND SO CLOSE TO ME, שאולי סימלה יותר מכל את מה שהלך שם באולפן.

סטינג הבין את הרמז, ארז את הבס שלו ויצא שוב לדרך עצמאית. הוא יצא לסיבוב הופעות מוצלח שתועד באלבום הופעה כפול ומצליח בשם BRING ON THE NIGHT. זה אחלה של אלבום והיה ברור שסטינג מצא לעצמו כר דשא חדש לגמרי. במגזין הרולינג סטון לא נשארו אדישים וכתבו עליו אז דברים מעניינים: "תקליט הסולו האולפני הראשון של סטינג היה אחד הפרויקטים המשמעותיים ביותר בשנה שעברה. למרבה הצער, הלהקה של סטינג שהורכבה בקפידה כל כך נשלטה על ידי מילותיו הרציניות והוגבלה על ידי דרישות צד הפופ שלו. כתוצאה מכך, התקליט היה בלאגן ראוי להערצה, שכמעט ולא ראוי לתיעוד המתמשך שנראה שסטינג חושב שהוא ראוי. אלבום כפול בהופעה עשוי להיראות כמו יתירות נרקיסיסטית. אבל האלבום הזה מספק יותר מכל הפרויקטים האחרים של תקליט הבכורה ומה שנלווה לו. סטינג סוף סוף נותן ללהקה שלו לנשוף, והסערה שנוצרה יכולה להפיל אתכם". עם ביקורת כזאת, הציפייה לאלבום אולפן חדש הרקיעה שחקים. כולם רצו לראות אם סטינג יצליח סוף סוף לשחרר את הסופה הזאת גם באולפן.

נבחרת חלומות של ענקים

וכשהוא הגיע, הוא לא אכזב. הביקורת ברולינג סטון על NOTHING LIKE THE SUN הייתה מהללת. "זה אלבום עוצמתי, לעתים קרובות מהפנט", נכתב שם, "הוא נמנע מהנוקשות המודעת לעצמה שפגמה באלבום הבכורה". המבקרים ציינו שהאלבום החדש זורם באופן טבעי, ושהוא משלב בווירטואוזיות ג'אז ורוק בחבילה מהורהרת של שנים עשר שירים על אהבה, פוליטיקה ומשמעות החיים.

האלבום הכיל פנינים מרהיבות כמו THE LAZARUS HEART שנפתח עם קווי גיטרה מכשפים, ואפילו קטע קצבי כמו WE'LL BE TOGETHER, שנולד בכלל כשרצו ממנו שיר לפרסומת של בירה, וסטינג החליט לכתוב משהו פ'אנקי וממכר. במקור אנני לנוקס הייתה אמורה לשיר שם קולות רקע, אך כשזה לא יצא לפועל - סטינג הקליט את עצמו בפלצט גבוה וסוחף! למרות שבקרב חוגי מעריצי סטינג מרבים לבוז לשיר כהתמסחרות יתר, למעשה הוא שיר די טוב עם כריזמה אישית של סטינג.

שם האלבום, אגב, נלקח מסונטה של שייקספיר שמתחילה בשורה "עיני המאהבת שלי אינן כמו השמש". מדובר בסונטה מספר 130 של ויליאם שייקספיר, שבה המשורר מתעקש לתאר את אהובתו כאישה בשר ודם עם פגמים אנושיים, במקום להשתמש בדימויים פיוטיים מזויפים – בדיוק הרוח שסטינג ביקש לצקת לטקסטים שלו. סטינג הקדיש את האלבום לאמו, אודרי, שמתה זמן קצר לפני כן בגיל 53 לאחר מאבק במחלת הסרטן, ונדמה שהאבל האישי שלו העניק לשירים על נשים באלבום עומק רגשי שבוחן את הקשר המורכב בין אם ובן ואת ההשפעות של לידה, נישואים ומוות.

כדי להגשים את חזונו המוזיקלי, סטינג, שניגן בעצמו בגיטרת הבס, גייס נבחרת חלומות של נגנים. ההקלטות נערכו באולפני AIR STUDIOS של ג'ורג' מרטין באי הטרופי מונטסראט. לצד המתופף מאנו קאצ'ה ונגן כלי ההקשה מינו סינלו, והפסנתרן המופלא קני קירקלנד, הופיעו באלבום שלל כוכבי-על אורחים, ביניהם חברו מלהקת פוליס אנדי סאמרס, והגיטריסטים אריק קלפטון ומארק נופפלר לצד גיטריסט הג'אז הווירטואוז פאריד האק.

חייזר חוקי במנהטן: הג'נטלמן האנגלי והקריצה הסודית למלכה

השיר ENGLISHMAN IN NEW YORK הפך עם השנים להמנון אוניברסלי של זרות, שייכות ובעיקר, נאמנות לעצמך. אך מאחורי הלהיט הענק משנת 1987 מסתתר סיפור מרתק על חברות מפתיעה עם אחת הדמויות הססגוניות והאמיצות של המאה ה-20. הסיפור מתחיל בניו יורק של שנות השמונים. סטינג, שכבר היה כוכב-על בינלאומי לאחר פירוק להקת פוליס, עבר להתגורר בתפוח הגדול. הוא מצא את עצמו חש געגועים עזים הביתה, לאנגליה. הוא נהג לפקוד פאבים אנגליים בשבת בבוקר כדי לצפות בשידורים חיים של כדורגל מהמולדת. "שם יכולת לשתות בירה אנגלית, ליהנות מארוחת בוקר מטוגנת ושומנית, ולהתחכך עם אנגלים ממנצ'סטר, ליברפול, לונדון וניוקאסל. היינו צועקים על המסך כאילו לקולות שלנו יש איזו השפעה מאגית וכשהמשחק היה נגמר, היינו נמוגים בחזרה אל תוך העיר כמו רוחות רפאים".

התחושה הזו של זרות תרבותית הייתה זרע אחד של השיר. אך ההשראה המרכזית הגיעה ממפגש גורלי עם אדם יוצא דופן: הסופר קוונטין קריספ, שהתפרסם בזכות האוטוביוגרפיה שלו "עובד המדינה העירום". הוא הפך לסמל של אומץ ואינדיבידואליזם כשהיה הומוסקסואל מוצהר בלונדון השמרנית של שנות ה-30 וה-40 ועשה את המעבר לניו יורק. סטינג, שהוקסם מאישיותו, בילה עם הסופר מספר ימים. הוא התרשם עמוקות מהאופן שבו קריספ שמר על זהותו הייחודית, על סגנונו האקסצנטרי ועל כבודו העצמי, גם כשהיה "חייזר חוקי", כפי שהוא מתאר בשיר, בסביבה חדשה ולא תמיד מבינה. השיר הפך למחווה לאיש שהיה ונשאר הוא עצמו, לא משנה היכן בעולם הוא נמצא. קריספ, שחי בדירת חדר צנועה באיסט וילג', סיפר לסטינג בהומור היבש שלו שכל מה שהוא מחכה לו בבוקר זה "החלב הטרי מחוץ לדלת והתקווה למוות שקט". קריספ עצמו אף כיכב בקליפ היפהפה שביים דייוויד פינצ'ר בשחור-לבן מרהיב, כשהוא מהלך בגאון ברחובות מנהטן.

המורכבות של ניו יורק, עיר של מהגרים ושלל תרבויות, קיבלה ביטוי גם בהפקה המוזיקלית. סטינג סיפר שרצה ליצור תחושה של הליכה ברחוב ניו יורקי. "זה התחיל כמקצב רגאיי קליל", הסביר, "ואז הוספתי גשר שהרגיש קלאסי, אז הכנסתי כינורות וצ'מבלו, ואז עברנו לקטע ג'אז. רציתי לתת את הרושם של מישהו שהולך ברחוב, חולף על פני אירועים מוזיקליים שונים. לסכם איך זה נשמע ברחוב בניו יורק". את טאץ' הג'אז המעושן והאלגנטי סיפק הסקסופוניסט ברנפורד מרסליס, שהסולו שלו הפך לאחד המזוהים ביותר עם השיר. זה שיר שאני בהחלט אוהב, כי במקרה הזה הוא מצליח לחלוטין להעביר את האווירה המבוקשת. זה אפילו נשמע לי כמו משהו שפול סיימון היה יכול לשיר במקום סטינג. וזו מחמאה.

וזו לא הקריצה היחידה: סטינג שתל בשיר בדיחה מוזיקלית קטנה שרק מעטים מבחינים בה. "אחת הבדיחות הקטנות האהובות עליי היא שבנקודה מסוימת אנחנו מנגנים את 'אלוהים נצור את המלכה' בסולם מינורי. זה ממש מצחיק אותי אבל אף אחד אחר לא שומע את זה". תקשיבו טוב טוב לקראת סוף סולו הסקסופון באזור הדקה השלישית – צלילי ההמנון הבריטי GOD SAVE THE QUEEN פשוט מתגנבים לשם בערמומיות גאונית.

דמעות בניקרגואה: הגיטרה האקוסטית והסוד של דומיניק מילר

ההשראה לכתיבת הבלדה העדינה FRAGILE באה מסיפור טרגי וכואב שהגיע מאלפי קילומטרים משם, מניקרגואה שסועת הקרבות. השיר נכתב לזכרו של בן לינדר, מהנדס צעיר ואידיאליסט בן 27, שהתנדב בחיל השלום האמריקאי ופעל בניקרגואה כדי לסייע בבניית תחנת כוח הידרואלקטרית קטנה שתספק חשמל לכפרים מרוחקים. באפריל 1987, לינדר נקלע למארב של מורדי הקונטראס, המיליציה הימנית שנתמכה על ידי ממשלת ארצות הברית במלחמתה נגד הממשלה הסנדיניסטית, ונרצח באכזריות יחד עם שני מקומיים.

סיפור מותו של אדם שכל רצונו היה להביא אור ותקווה למקום חשוך, זעזע את סטינג עד עמקי נשמתו והוביל אותו לכתוב על שבריריותם של החיים אל מול האלימות חסרת ההיגיון, ועל הגשם שיורד וישטוף את הכל, אך לעולם לא יצליח למחוק את הכתם שהותיר הדם.

באופן מפתיע למדי, מי שניגן את קטע הגיטרה האקוסטית, העדין והמזוהה כל כך עם השיר, הוא לא אחר מאשר סטינג בכבודו ובעצמו, שבדרך כלל אמון על גיטרת הבס. עובדה זו הצליחה לבלבל אפילו את הגיטריסט הקבוע שלו ויד ימינו המוזיקלי בהמשך, דומיניק מילר. בראיון שהעניק סיפר מילר בחיוך: "אני פוגש המון מעריצים שחושבים שאני ניגנתי את זה, ואני תמיד אומר לסטינג שאני פשוט זורם איתם ומאשר. זה משגע אותו! הנקמה הקטנה שלו היא שהוא לא נותן לי לנגן את זה בהופעות חיות כבר שנים. בתפקיד הזה אני 'מועבר' לנגן בס. הוא אוהב להגיד שאני מורד לדרגת בסיסט, אבל אז אני עונה לו שזה פחות קשה. כל אחד יכול לנגן בס". מילר הצטרף להרכב של סטינג רק באלבום הבא, THE SOUL CAGES ב-1991, אבל הדינמיקה המשעשעת הזו ביניהם על הבמות מלווה את השיר כבר עשרות שנים.

דואט עם המוות בצ'ילה: כשהרודן רעד מול נשים רוקדות

ישנם שירים שהם פסקול לרגעים בחיים, וישנם שירים שהופכים בעצמם לרגע היסטורי. כזה הוא THEY DANCE ALONE, יצירת המופת העוצמתית שסיפורה מתחיל לא באולפן הקלטות מפואר, אלא ברחובותיה המדממים של צ'ילה, תחת המגף של הרודן אוגוסטו פינושה. ההשראה לשיר הגיעה לסטינג באופן כמעט מקרי. הוא נתקל בידיעה חדשותית קצרה, כמעט שולית, שתיארה מחזה סוריאליסטי וקורע לב: נשים צ'יליאניות רוקדות לבדן ברחובות, מול בנייני הממשל. זה לא היה ריקוד של שמחה. זה היה ריקוד של אבל, מחאה וזיכרון.

הנשים, "אמהות כיכר מאי" של צ'ילה, רקדו כשעל בגדיהן מוצמדות תמונות של יקיריהן – בעלים, אבות, אחים ובנים שנעלמו. "הנעלמים", או בספרדית LOS DESPARACIDOS, היו אלפי אזרחים שנחטפו, עונו ונרצחו על ידי המשטר הצבאי האכזרי שעלה לשלטון בהפיכה ב-1973. הריקוד הלאומי של צ'ילה נקרא CUECA, והוא ריקוד חיזור מסורתי מלא חיים שבו גבר ואישה מסתובבים במעגלים ומנופפים בממחטות. הנשים האמיצות הללו ביצעו גרסה קורעת לב שנקראה CUECA SOLA – ריקוד שבו בת הזוג רוקדת לבד, מול חלל ריק, כסמל מוחשי להיעדרו של הגבר שנרצח. הנשים רקדו עם רוחות הרפאים של אהוביהן, מחזיקות את תמונותיהם קרוב ללב, בתקווה נואשת לקבל תשובות שלעולם לא יגיעו. הדימוי הזה, של ריקוד סולו שהוא למעשה דואט עם הצל של המוות, הוא שהצית את דמיונו של סטינג.

כדי להעצים את תחושת המלנכוליה והגעגוע, גייס סטינג את הסקסופוניסט ברנפורד מרסליס. סולו הסקסופון שלו בשיר אינו רק ליווי מוזיקלי, אלא קול נוסף, זעקה אילמת שמבטאת את הכאב שהמילים לא יכולות להכיל. בסיום השיר שומעים קטע דיבור מצמרר בספרדית מפי המוסיקאי והאקטיביסט רובן בליידס וסטינג אף הקליט גרסה מלאה בספרדית בשם ELLAS DANZAN SOLAS שנכללה במיני-אלבום NADA COMO EL SOL. הזמר ג'קסון בראון אמר בראיון למגזין רולינג סטון בשנת 2008: "השיר הזה הוא אחת הדוגמאות האהובות עליי לאיך צריך לדבר אל אנשים. סטינג לקח דימוי קיים, הגדיל והעצים אותו, והעביר אותו הלאה לעולם כולו".

סטינג עצמו, בראיונות שונים, הסביר את גישתו הפילוסופית לכתיבה פוליטית. הוא מעולם לא ראה בעצמו כותב שירי מחאה ישירים. "אני אף פעם לא מתמודד עם נושאים פוליטיים באופן חזיתי", אמר. "בשיר כמו THEY DANCE ALONE והדיקטטורה של פינושה, המטאפורה הייתה של הנשים העניות הרוקדות לבדן מול בנייני הממשלה. אפשר להבין את המטאפורה הזו בין אם מכירים את הסוגיות הפוליטיות ובין אם לא. שיר צריך להיות גמיש מספיק כדי שאפשר יהיה למצוא בו משמעויות שונות. זה מה שאמנות טובה עושה".

הקשר של סטינג לצ'ילה היה טעון וכואב הרבה לפני כתיבת השיר. הוא ביקר במדינה עם להקת פוליס בפברואר 1982, בשיא כוחו של משטר פינושה, כשהלהקה הופיעה בפסטיבל ויניה דל מאר הנודע בשיא תקופת האלבום GHOST IN THE MACHINE. לפני ההגעה, הוא התייעץ עם ארגון אמנסטי שדווקא עודדו אותו להגיע בטענה ש"רוק'נ'רול מסמל חופש במדינות כאלה". הביקור היה קשה מנשוא. "היו חיילים וטנקים בכל רחוב", סיפר סטינג ב-1994. במסיבת עיתונאים שגרתית, התרחשה הדרמה הגדולה. על השולחן הונחו דגל בריטי קטן ודגל צ'יליאני. סטינג, שלא בדיוק ידוע כטיפוס ששומר את דעותיו לעצמו, הרים את הדגל הבריטי והשליך אותו לפח.

כצפוי, לאחר תקרית שכזו, וכששיר כמו THEY DANCE ALONE יצא לאור, הוא נאסר מיד להשמעה בצ'ילה. המסר שלו היה חתרני ומסוכן מדי עבור הדיקטטורה. אבל הצדק ניצח: באוקטובר 1990, לאחר נפילת הדיקטטורה, סטינג חזר לאצטדיון הלאומי בסנטיאגו במסגרת מופע של AMNESTY INTERNATIONAL, והזמין לבמה את אותן נשים אמיצות לרקוד יחד איתו מול שמונים אלף איש – רגע שהרעיד את היבשת כולה.

הנדריקס באוויר, זעם של מיילס דייוויס והקרב המלוכלך עם המבקרים

אחת ההפתעות הגדולות באלבום הייתה גרסת כיסוי מהפנטת לשיר LITTLE WING של ג'ימי הנדריקס, שם הגיטריסט חירם בולוק המריא לסולו, כשגיל אוונס והתזמורת שלו סיפקו תפאורה מושלמת. חירם בולוק, גיטריסט שרבים דיברו עליו אז בהשתאות, הקליט את הסולו הזה בטייק ראשון בודד – הוא פשוט נכנס לאולפן יחף ובלי חולצה, חיבר את הגיטרה למגבר ושרף את החדר בצליל שהפך לקלאסיקה. האמת? הגרסה הזו מפתיעה לטובה – רעדתי מעצם המחשבה על סטינג שמנסה לבצע שיר של הנדריקס, אבל הוא בכלל לא מנסה לעשות את זה בסגנון של הנדריקס (רק ממש בסוף הם מנגנים משהו שמזכיר במעורפל את סולו הגיטרה המקורי שלו); הוא עושה את זה בסגנון של סטינג, עם תזמור צנוע באדיבות גיל אוונס, וכסגנון של סטינג – זה נשמע בסדר גמור. לפחות זה לא נשמע פארודי או משהו כזה.

האלבום גם סימן נקודת מפנה טכנולוגית: אורכו, חמישים וארבע דקות, התאים באופן מושלם לעידן ה-CD החדש, אך הפך אותו למסורבל מעט עבור תקליט ויניל בודד. וכאן המקום לדייק למען כל מי שנושם תקליטים כמוני: כדי לא לחנוק את הסאונד על גבי תקליט יחיד, חברת התקליטים הוציאה אותו במקור כאלבום כפול (DOUBLE LP), שלושה קטעים בכל צד, וכך שמרה על מרווח חריצים עמוק, דינמיקה נהדרת ובסים שלא מאבדים גרם מהנוכחות שלהם. אבל אין לי ספק שהיו גם כאלו שקיללו אז שהם שילמו מחיר גבוה בשביל שלושה צדדים בלבד.

לא כולם רקדו לצלילי החליל של סטינג. חצוצרן הג'אז המשפיע, מיילס דייויס (שעבד רבות בעבר עם גיל אוונס), ממש לא אהב את העובדה שהלהקה של סטינג נבחרה ללהקת הג'אז הטובה ביותר בסקר השנתי של מגזין פלייבוי. "עכשיו זה באמת משהו!" הוא קבע בזעם באוטוביוגרפיה שלו, "להקה שחורה לא הייתה יכולה לקבל הכרה כזאת אם הייתה עוברת מנגינת ג'אז-רוק לנגינת רוק". דייוויס המשיך וטען שבעוד שהאלבום של סטינג היה פגז, "אתה לא שומע בו את האישיות של אף אחד מהנגנים שלו. רק את האישיות שלו, והוא לא מוזיקאי ג'אז". למעשה, דייוויס האשים את סטינג בכך שהוא השתמש בנגני ג'אז מוכשרים ממנו כדי לחפות על הניסיון המוגבל שלו בז'אנר. האירוניה המצחיקה היא ששנתיים קודם לכן מיילס עצמו שיתף פעולה עם סטינג, כשהזמין אותו לדבר בצרפתית באלבומו YOU'RE UNDER ARREST – אבל כשזה נגע ליוקרה ולסקרים, מיילס לא נתן לאף כוכב פופ בריטי לחמוק מהעוקץ שלו.

אך המתקפה החריפה ביותר הגיעה מכיוונו של המבקר הווארד המפטון מעיתון ה-VILLAGE VOICE. בנובמבר 1987, הוא תיאר את האלבום כ"זבל מבושם", הטיל ספק במחויבות האמיתית של סטינג למטרות הפוליטיות עליהן שר, וטען שכל האלבום הוא סחורה חסרת רחמים של רגשות, פוליטיקה ותקווה, הנמכרת דרך הפרסונה המחושבת של סטינג כזמר-יוצר רגיש שכואב את עוולות העולם.

סטינג, ככל הנראה, קרא את הביקורת הזו, והיא פגעה בעצב חשוף. במקום להתעלם, הוא התעצבן כל כך עד שהחליט לפרסם מכתב תגובה רעיל ויוצא דופן. במכתב, הוא פתח במתקפה חריפה ואישית על המבקר, כינה את המפטון "פשטן פשיסטי דפוק", השווה את התקשורת לנאציזם, והאשים את המבקר שהוא "מאונן ביובש על תמונות של זוועות מלחמה. אתה שונא מוזיקה ואתה שונא אנשים". באותה התפרצות של כעס, חשף סטינג צד אחר באישיותו, צד אפל יותר שרבים לא הכירו. האיש שבילה שנים בטיפוח תדמית של הבחור הנחמד של עולם הרוק, אינטליגנטי, מקסים ומודע לעצמו, חשף פתאום פיוז קצר במיוחד. באופן אירוני, דווקא ההתנהגות הזו סתרה את דבריו שלו, בהם התעקש: "אני אדם נורמלי. אני לא מתמכר יותר למסע הפנטזיה של כוכבי הרוק". ובכן, באותו רגע, הוא נראה הכי כוכב רוק שאפשר. כזה שכישרונו זורח בבהירות, אבל לפעמים, גם מטיל צל ארוך.

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459