מאסטרפיס של להקת ג'נסיס בעולם הפרוג

ב-13 באוקטובר בשנת 1973 יצא התקליט, שבארצנו תורגם ל'מוכרים את אנגליה בלירה'. כן, זה SELLING ENGLAND BY THE POUND של להקה ושמה בראשית (ג'נסיס).

איזה תקליט, אלוהים אדירים! זו יצירת מופת מכוננת שמחבקת אותי באהבה כבר מתו הפתיחה הראשון - כשמלאך גבריאל מתחיל לשיר לבדו - ולא מרפה גם עשרות שנים לאחר מכן. הביטוי עצמו, אגב, נלקח בכלל מססמת הבחירות של מפלגת הלייבור הבריטית באותה תקופה, שהזהירה מפני הצטרפות לשוק האירופי המשותף ומכירת נכסי המולדת הבריטית בנזיד עדשים. זה עוסק באובדן התום, הרומנטיקה והמסורת האנגלית לטובת מסחור אמריקאי זול.   

יש סיבה משנית גם לבחירה של שם זה. כפי שהסביר גבריאל במבט לאחור: "היינו מודעים לאמריקה באותה תקופה, כי אני זוכר שחשבתי שאנחנו הולכים להידפק באנגליה בגלל שלטשנו עיניים כלהקה לאמריקה, וזו גם הסיבה שבגללה רציתי לקרוא לאלבום בשם זה, כדי לא להרחיק מאיתנו את הקהל הבריטי". החשש שלו היה מובן לחלוטין: עיתונות המוזיקה הבריטית לא נהגה לרחם על להקות ביתיות שחשדו בהן ב"פזילה למסחור אמריקאי", וג'נסיס ביקשה להצהיר שהיא נשארת בריטית וסוריאליסטית עד לשד עצמותיה.   

האישה, התוכי ומכסחת הדשא: התעלומה שמאחורי העטיפה

אחרי שלהקת ג'נסיס טעמה את התחלת הצלחתה עם האלבום FOXTROT, היא חזרה לאולפן כדי להקליט את מה שרבים מכנים המאסטרפיס שלה (אם כי עדיין, פוקסטרוט הוא התקליט המועדף עליי). שמונה יצירות פיארו את האלבום SELLING ENGLAND BY THE POUND ועטיפת האלבום אויירה על ידי בטי סוואנוויק, שקראה לציור שלה בשם THE DREAM.

סולן הלהקה, פיטר גבריאל, הגיע לבקר בתערוכה שלה וסוואנוויק (אז בת ה-59) הסכימה לבקשתו לשים את ציורה בעטיפת התקליט והוסיפה, לפי הצעתו, מכסחת דשא, כדי שציור העטיפה יתאים למילות השיר I KNOW WHAT I LIKE. מאייר העטיפות הקבוע של ג'נסיס עד אז, פול ווייטהד, עבר לגור אז בארה"ב וכבר לא היה זמין לצייר עוד עטיפה. מה גם ששאר חברי הלהקה כבר רצו להתקדם ממנו והלאה. הם לא אהבו לחלוטין את עטיפת FOXTROT שלו.

אליזבת' אדית' סוואנוויק (1915 - 1989) הייתה בתו של חייל מילואים בצי המלכותי שהיה גם צייר בצבעי מים. מותו של אביה כשהייתה רק בת 10 הניע את נחישותה להיות אמנית. היא הציגה באופן קבוע בתערוכת הקיץ של האקדמיה המלכותית ויצירותיה ידעו למשוך היטב את עין הצופה. היא גם הייתה מוכרת מאוד בזכות כרזות מרהיבות ומלאות דמיון שעיצבה עבור הרכבת התחתית של לונדון בין שנות השלושים לשנות החמישים. סוואנוויק כבר השלימה גרסה בצבעי מים של THE DREAM כשחברים מלהקת ג'נסיס ביקרו אותה, שתו תה על הדשא בביתה וביקשו ממנה ליצור גרסה נוספת שכללה מכסחת דשא וקילשון. 

סוואנוויק, נזכר גבריאל בשנת 2007, הייתה קצת אקסצנטרית, ולעתים קרובות התייחסה להערות של התוכי שלה. "היא הייתה זקנה מקסימה", אמר מייק ראת'רפורד. כאמנית, היא לקחה זמן לא מבוטל ביצירת ציוריה; היא נודעה כפרפקציוניסטית, שהשלימה את עבודתה בקושי. לפיכך, במקום להתחיל מאפס, היא הסכימה פשוט להוסיף את הפריטים המבוקשים לציור שכבר יצרה, והתמונה הזו היא שעיטרה את עטיפת האלבום עם יציאתו.   

40 ליש"ט לשעה ושאגות מגן החיות: הדרמה של ההקלטות   

הלחץ על ג'נסיס היה גדול לסיים את התקליט, כי סיבוב הופעות כבר נקבע. גם התקציב להקלטת האלבום לא היה זול. שעת אולפן באולפני איילנד בלונדון עלתה אז ארבעים ליש"ט וחשבונות האולפן הלכו ותפחו עד 150,000 ליש"ט - סך כל החוב המצטבר והמאיים שרבץ על צוואר הלהקה מול חברת התקליטים בעקבות הוצאות ההקלטות, הציוד וההפקה. ג'ון ברנס, שעבד כטכנאי הקלטה באלבום האולפני הקודם, FOXTROT, וגם עזר להרכיב את תקליט ההופעה GENESIS LIVE, נתבקש להפיק את הלהקה הפעם. ברנס היה בגיל דומה לחברי הלהקה, וכבר היה לו ניסיון רב בעבודה עם ג'ת'רו טול, להקת FREE, להקת SPOOKY TOOTH ועוד. הגעתו של ברנס שיפרה את צליל הלהקה האולפני. הוא הביא איתו גישה רעננה, ישירה ומלאת פלפל, שהוציאה מהחבורה המאופקת והמשכילה של ג'נסיס צליל הדוק, פאנצ'י ואגרסיבי בהרבה מבעבר.   

למזלם של חמשת חברי הלהקה, מנהל חברת התקליטים CHARISMA, טוני סטראטון סמית', האמין בהם מאד ועודד אותם להמשיך. טוני בנקס: "המצב היה איום ונורא. חברת התקליטים מימנה כל צעד שלנו וזה הצטבר לסכומים אדירים". הבסיסט מייק ראת'רפורד: "נערכו פגישות רבות ובהן עלה רק נושא הכסף. הסכומים שנאמרו שם היו בסדר גודל שהיה קשה לעכל אותו. לא היה אחד מאיתנו שרצה אז לעזוב את הלהקה ולהישאר חייב כסף לחברת התקליטים, כחלק מהשותפות העסקית שנקבעה. זה מצב לא קל".

המתופף פיל קולינס: "אני זוכר שקראתי שאנו נמצאים בחוב של 150,000 פאונד אבל זה לא היה חוב שלנו כאנשים נפרדים, אלא כל להקת ג'נסיס הייתה חייבת את הכסף הזה כגוף אחד. ברור שהפכנו פופולריים יותר עם האלבום הזה, אבל לא היו לנו אז חוזים טובים. עדיין הרווחנו רק 35 פאונד בשבוע". תחשבו על האבסורד המטורף הזה לרגע: חבורת מוזיקאים צעירים שיוצרת את אחת מפסגות המוזיקה של המאה העשרים, חיה מדמי כיס של 35 פאונד לשבוע ומזיעה מאימה מול חוב עצום של 150 אלף פאונד – סכום ששווה כיום למיליוני שקלים! פלא שהמוזיקה שלהם הייתה טעונה בכל כך הרבה מתח ודרמה?   

סטיב האקט: "עשינו חזרות לתקליט SELLING ENGLAND בבית ליד גן החיות של צ'סינגטון. כל הזמן קיבלנו, בעת החזרות, צעקות מהשכנים מסביב שאנחנו רועשים מדי. כנראה שהאווירה הזו חלחלה אל האלבום". דמיינו את המחזה הקורע הזה: חמשת חברי ג'נסיס מנסים לפצח מקצבים בלתי אפשריים ומעברים סימפוניים מורכבים, כשברקע שאגות של חיות מגן החיות ודפיקות זועמות של שכנים בריטים שדורשים קצת שקט בצהריים!   

התיאטרון של פיטר גבריאל: מסכות, אלות וגלימות   

באוקטובר 1973 סיפר פיטר גבריאל לעיתון NME: "ניהלתי שיחות עם יצרני המסכות שלי. נתתי להם עותק של המילים לאלבום החדש... מצאתי שזה עוזר לעבור איתם על המילים, לנסות לקבל תמונות מהמילים, תפיסות של דמויות. יש לנו גם בחור שעובד בשבילנו על עיצובי במה. אנו מסבירים אילו אפקטים נרצה, עם תאורה והכל. בסיבוב ההופעות הקרוב נשתמש במסך להקרנות רקע. כל הדברים האלו. זה עוזר ליצור את הפנטזיה.

החלק שלי היה להמציא את כל הדמויות והמסכות שאני יכול מיצירה. הוויזואליה היא בעצם רק עיבוד של משהו שכבר נכתב, ולאחרונה ניסיתי דברים עם דמויות חדשות. הדברים הוויזואלים אכן התחילו מתוך צורך. בהתחלה נהגתי לאלתר לגמרי - מה שאני לא עושה עכשיו. כשהוויזואליה עובדת, זה מציב תמונות בראש. כך מישהו יכול להיכנס למוזיקה בצורה קליטה יותר. אבל ויזואליה יכולה להצליח רק אם המוזיקה מספקת באותה מידה. זה למעשה אמצעי להשגת מטרה. הסיבה היחידה שאנחנו עולים על הבמה היא כדי לתקשר לאנשים, לבדר, ואתה מסוגל לעשות את זה טוב יותר עם תנועה. אז כל מה שנוכל לשים עליו יד, נשתמש בו.

אני חושב שלחלק מהאנשים יש קונספציה מוגזמת עלינו שמתארת בערך כך: הם רואים בנו להקה שלא עושה כלום, ושהסתכלה על מי מרוויח כסף בשוק המוזיקה, אז הם חושבים שלקחנו מהמוזיקה של יס, מהוויזואליה של אליס קופר, והמצאנו את ג'נסיס. ורק בגלל שהתחפשתי, אנשים הניחו שאני מחקה את דייויד בואי. אבל העניין הוא שהדמויות שאני מגלם הן דברים שמדברים עליהם במילים בשירים שלנו, והן אכן מתרחשות. בואי הוא כותב נהדר, אבל אני לא תמיד חושב שהתלבושות שלו רלוונטיות למוזיקה שלו". 

צד א': אבירים לאור ירח, סולמות בלתי אפשריים ומכסחת דשא אחת

הקטע שפותח את האלבום, DANCING WITH THE MOONLIT KNIGHT, פותח את שערי תיאטרון ג'נסיס לקהל הרחב. שירתו מלאת הצבע של גבריאל, בא-קפלה, מעניקה רצון להיכנס ולשמוע איזו להקה מסתתרת מאחורי הזמר הנפלא הזה. השם המקורי שהוענק לשיר, במהלך ההקלטה עליו, היה DISNEY. הוא אף נשמע כמשהו שהושפע מההומור הבריטי, השנון והמופרע של חבורת מונטי פייטון. 

השיר נולד משילוב של קטעי פסנתר קצרים שחיבר גבריאל עם רעיונות גיטרה של סטיב האקט. האקט תיאר את השיר ככזה שהתחיל בהשראת שיר עם סקוטי עגמומי, לפני שהוא "מתפרץ מכבליו וממריא כמו טיל" לחלק קצבי סוער עם השפעות קלאסיות רוסיות ונגיעות ג'אז! המילים שלו עמוסות סרקזם בריטי כואב, כולל אזכור לבולי ההנחה המפורסמים GREEN SHIELD STAMPS של אותה תקופה. 

בהופעות החיות גבריאל נהג לעלות לבמה בדמותה של 'בריטניה', עטוף בשמלת דגל בריטניה, קסדה וחנית ביד. סיום השיר, השזור בגיטרות 12 מיתרים עדינות, תוכנן במקור להתחבר ישירות אל THE CINEMA SHOW ליצירת אפוס ענק של 20 דקות – רעיון שנזנח לבסוף כדי לא לחזור על המבנה של SUPPER'S READY מהאלבום הקודם.   

הלהיט של האלבום היה השיר I KNOW WHAT I LIKE. אפשר לשמוע בפתיחת השיר תוף ניגרי, שג'ון ברנס הטכנאי הביא עמו היישר מניגריה (לאחר עבודה שעשה שם עם המתופף ג'ינג'ר בייקר). פיטר גבריאל הוא שניגן בכלי הזה בהקלטה. השיר יצא כתקליטון ואף הצליח במצעד, אך ג'נסיס סירבו להופיע בתוכנית הלהיטים הטלוויזיונית והפופולרית, TOP OF THE POPS, בטענה כי אופי התוכנית לא מתאים להם. 

השיר נכתב על דמותו של ג'ייקוב פינסטר, שהיה פועל במה (רואדי) של ג'נסיס בין השנים 1971 ל-1973. ג'ייקוב היה נשמה תועה שלא הצליח להחזיק מעמד באף עבודה שגרתית – הוא עבד כמכסח דשא, כעובד בבית עבוט וכקופאי (וסופו היה טראגי כשמת ממנת יתר של הרואין). השיר מביא את סיפורו של אותו צעיר שמסרב להיכנע ללחצי החברה הבורגנית להשתלב בקריירה "מכובדת", וטוען שהוא מאושר בדיוק כפי שהוא – פשוט לשכב על הדשא ולכסח. 

ומה לגבי הסירוב להופיע בטלוויזיה? גבריאל הסביר בראיון למגזין MOJO כי כשראה את להקת FAIRPORT CONVENTION מופיעה ב-TOP OF THE POPS, הוא הבחין שהגיטריסט סיימון ניקול מנגן עם קאפו על הגיטרה למרות שהפלייבק בכלל בסולם אחר, מה שהוכיח שהכל זיוף אחד גדול. 

ג'נסיס, שהרגישה דחויה מראש על ידי תעשיית הפופ, ראתה בהופעה שם התמסחרות זולה! על הבמה גבריאל נהג לגלם את ג'ייקוב עם כובע פלדה וגבעולי חיטה בידו, ולאחר עזיבתו הפך פיל קולינס את השיר הזה למופע קאלט שכלל את ריקוד הטמבורין הפרוע והאקרובטי שלו.   

קולינס: "זה מוזר. היינו בבוסטון כששמענו שזה הפך ללהיט פה באנגליה. אנחנו רק הוצאנו את התקליטון כדי לעזור לאנשים להיכנס לתוך האלבום SELLING ENGLAND BY THE POUND, ובהחלט נראה שיש לו השפעה. אפילו תקליטים ישנים יותר שלנו מתחילים להימכר שוב". התקליטון הזה לא זכה להצלחה בארצות הברית.

באולפן נוצר ריב על השיר הזה, כשפיטר גבריאל הקליט (בזמן שהקלידן טוני בנקס נעדר מהאולפן) נגינת מלוטרון בו. בנקס חזר, שמע את הפלייבק ולא הבין כיצד נכנס מלוטרון לשיר מבלי שניגן בו. כשהבין שגבריאל ניגן בו והקליט ללא רשותו, הוא שפך עליו את זעמו הרב. בנקס נודע כצרחן של החבורה. מי שמכיר את הנפשות הפועלות יודע שבנקס שמר על כלי הנגינה שלו כמו נמר על גוריו: לגעת לו במלוטרון היה קו אדום שחצייתו שקולה להכרזת מלחמה! גבריאל בסך הכל רצה להוסיף נפח מוזיקלי, אבל בנקס כמעט התפוצץ מזעם באולפן.   

היצירה הבאה, FIRTH OF FIFTH, נפתחת עם אחד מקטעי סולו הפסנתר היפים ביותר שנכתבו בעולם הרוק. בנקס מפליא לרחף כאן עם אצבעותיו על פסנתר שנשמע עוצמתי ומלא דינמיקה. היצירה נועדה במקור לככב בתקליט הקודם, FOXTROT, אך נגנזה כי פיל קולינס לא הצליח לתפוס מוזיקלית את מהותה ולכן לא מצא דרך ראויה לתופף בזה. בנקס, שלא רצה לוותר על היצירה, ניגש למשימת שינויים מוזיקליים והצליח להביאה מחדש ובהצלחה ללהקה. בהופעות הלהקה מיעט בנקס לנגן את הסולו הזה וכניסת השיר הייתה למעשה הבית הראשון עם כל הלהקה ביחד. 

שם השיר הוא משחק מילים שנון על מפרץ פירת' אוף פורת' בסקוטלנד (החלפת המילה FORTH, הנשמעת כמו המספר 4, במספר 5). בנקס הודה בראיון שהשם נשמע הרבה יותר עמוק ממה שהוא באמת ושהיה בזה שמץ של יומרנות טיפוסית של תחילת שנות השבעים. סולו הפסנתר המרהיב בפתיחה היה סיוט מוחלט להקלטה: רעש הלחיצה על דוושת הפסנתר חדר שוב ושוב למיקרופונים הרגישים! ומה נאמר על סולו הגיטרה של סטיב האקט ביצירה הזו? מדובר בלא פחות מפסגת הרוק המתקדם. האקט לקח את מלודית החליל העדינה שניגן גבריאל קודם לכן, והפך אותה באמצעות פדאל ווליום, ססטיין ארוך וטכניקת טאפינג מהפנטת לצליל של כינור שמימי שמרטיט את הלב בכל האזנה מחדש.   

צד א' מסתיים עם שיר קצר יחסית, שנועד להקל מאווירת הרוק המתקדם ולסיים את מחצית המסע עם משהו שקרוב יותר לאדמה. זה השיר MORE FOOL ME, שהוא השני בג'נסיס בו קולינס שר סולו, כשגם הפעם (כמו בשיר FOR ABSENT FRIENDS מאלבומה השלישי של הלהקה, NURSERY CRYME) הליווי הוא אקוסטי ונטול תופים. השיר נכתב בחופזה על ידי ראת'רפורד וקולינס על מדרגות האולפן, והוא כולל ליווי של גיטרת 12 מיתרים אקוסטית בלבד עם אפקט הדהוד עשיר, לצד שירת פלסט שבירה ונוגעת ללב של קולינס. 

צד ב': מלחמות כנופיות, פילוסופיה של הקולנוע וריבי אגו   

היצירה THE BATTLE OF EPPING FOREST, שפותחת את צד ב', נכתבה בהמון חלקים נפרדים שחוברו יחד. באותה שנה סיפר גבריאל: "יש סיפור אמיתי מאחורי היצירה. לפני כשנתיים או שלוש קראתי בעיתון על מלחמת כנופיות שהתרחשה ביער אפינג. אחד התחביבים שלי הוא לאסוף כתבות מעיתונים על דברים שקרו. במקרה הזה - שמרתי אצלי את הכתבה הזו אבל לא הצלחתי למצוא מאז עוד דיווחים בעיתונים על אותו קרב. אפילו פרסמתי מודעה בעיתון THE TIMES ובדקתי בספריות שיש בהן מאגרי עיתונים, אך לצערי הסיפור נעלם כלא היה. אפילו הכתבה המקורית שגזרתי בזמנו על כך נעלמה מאז".

כשהביא לשאר חברי הלהקה את כמות המלל שכתב לשיר, הם נחרדו ולא ידעו כיצד לעטוף את כל זה במוזיקה. אבל גבריאל הוא מספר סיפורים מושחז שמצליח להביא כאן עלילה רוויית דימויים והומור בריטי בריא. זהו סיפור מעשיה של קרב בין שתי כנופיות להשגת בעלות על פיסת שטח. חלק בלהקה סבורים כי יש פה יותר מדי מלל על חשבון המוזיקה. ועדיין, זה קטע מאד מרשים. פיל קולינס סיכם זאת לימים בצחוק מהול בתסכול: "פיטר כתב שיר עם בערך 300 מילים בכל שורה! לא היה שם גרם של מרווח לנשימה, כל האוויר פשוט נשאב מהשיר". גבריאל גילם כאן בקולו שורה של דמויות גרוטסקיות (כמו ליקוויד לן והכומר המושחת), כשהמוזיקה מדלגת במיומנות מדהימה בין מקצבים מורכבים.

הקטע AFTER THE ORDEAL הוא קטע גיטרה יפהפה של סטיב האקט עם פירוקי פסנתר אווריריים של בנקס אבל גם מאחורי הקטע הזה נוצרה מריבה באולפן. בנקס וגבריאל דרשו לא לכלול אותו באלבום, למגינת לבו של סטיב האקט הגיטריסט. גבריאל דרש גם להוציא מהאלבום את קטע הסולו של בנקס ביצירה המסיימת, THE CINEMA SHOW.

המריבות לא פסקו ולכן הגיעה פשרה לפיה כל הרעיונות ייכנסו לאלבום. מה שהפך אותו לאלבום ארוך יחסית (כ-53 דקות). הדבר גרם לכך שהסאונד על הוויניל נשמע פחות טוב בזמנו בגלל צפיפות המידע שהוטבע בו. חובבי ויניל מושבעים יודעים היטב: כשדוחסים כמעט 27 דקות של מוזיקה לכל צד של תקליט, עומק החריצים קטן ועוצמת הבאסים נפגעת, מה שחייב עבודת מאסטרינג זהירה במיוחד.   

כשג'נסיס השמיעה את הקטע THE CINEMA SHOW למנהלה האוהד, הוא לא אהב את ששמע וטען שהיא מנסה בכוח להיכנס לטריטוריה המוזיקלית של אמרסון, לייק ופאלמר תוך הזנחת הייחוד שלה. כמה שהוא טעה! והטקסט של היצירה שואב השראה ישירה מהפואמה המונומנטלית 'ארץ הישימון' של המשורר טי. אס. אליוט, כולל הצגת דמויותיהם של רומיאו וג'ולייט המודרניים ודמותו המיתולוגית של הנביא העיוור טירסיאס החוצה את המינים. 

החלק השני של היצירה הוא מלאכת מחשבת אינסטרומנטלית במשקל 7/8, שבה טוני בנקס ממריא עם סולו סינטיסייזר מופלא על גבי ה-ARP PRO SOLOIST, בעוד ראת'רפורד וקולינס מחזיקים גרוב הדוק ומרחף – רגע מוזיקלי שמגדיר עד היום שלמות מהי. דרך אגב, קטע נוסף שנכתב לאלבום אך לא נכלל בו נקרא DEJA VU. את השיר כתבו פיטר גבריאל וסטיב האקט. השיר הזה יצא לבסוף באלבום סולו של סטיב האקט מ-1996 שנקרא GENESIS REVISITED.

והאלבום נחתם ברצועה השמינית והקצרה AISLE OF PLENTY, המהווה סגירת מעגל גאונית: היא מחזירה את המלודיה הענוגה של שיר הפתיחה DANCING WITH THE MOONLIT KNIGHT, אך הפעם גבריאל מדקלם משחקי מילים על שמות רשתות שיווק בריטיות כמו טסקו, סייפוויי וקו-אופ, תוך ציטוט מחירי מבצע של קופסאות שימורים, ביסקוויטים וצלעות בקר – אירוניה מושלמת על המסחור שבלע את התרבות הבריטית.   

החשבון של טוני בנקס: "אנחנו קודם כל כותבי מוזיקה"   

מייק ראת'רפורד: "אני חושב, באופן אישי, שהתקליטים NURSERY CRYME ו- SELLING ENGLAND BY THE POUND הם תקליטים שאין בהם זרימה טבעית. יש בהם נקודות גבוהות מאד אך יש בהם גם כמה נקודות שפל עמוקות".

טוני בנקס משנת 1973 לעיתון מלודי מייקר: "התחלתי ללמוד פסנתר בגיל 13. למדתי מוזיקה קלאסית ולא אהבתי את זה. העדפתי לנגן את הביטלס. בגיל 16 גיליתי מחדש את היתרון בלמידת מוזיקה קלאסית. להקתי הראשונה נקראה THE GARDEN WALL, שהייתה להקה בתוך בית הספר בו למדתי, בשם צ'ארטרהאוס. יחד עמי בלהקה ההיא היו פיטר גבריאל והגיטריסט אנטוני פיליפס. שני אלה המשיכו איתי בג'נסיס. הלהקה הראשונה שראיתי בהופעה הייתה THE NICE, עם קית' אמרסון. זה היה במועדון מארקי שבלונדון ומאד התרשמתי מהמופע הוויזואלי שלהם. אבל הלהקה הזו לא הייתה טובה יותר מבחינתי לאחר ההופעה הראשונה שראיתי איתה. הגיטריסט שלהם, דייוי אוליסט, עזב והיה לי קשה לשמוע את הלהקה ללא הגיטרה, שהייתה חשובה לי בצליל.

אני אוהב את להקת יס. מאד אהבתי את התקליט THE YES ALBUM. אבל לא התרשמתי לטובה מהתקליט FRAGILE ולא הקשבתי ל- CLOSE TO THE EDGE. אני לא מושפע מהלהקה הזו כלל וכלל. אני מניח שכשעשינו את NURSERY CRYME, היה דמיון מלאכותי בינינו לבין להקת יס. אבל אם תקשיבו לשני האלבומים, שלנו ושלהם, תגלו שאין שום דמיון. יש המון השפעות בג'נסיס. אני לא אוהב ג'אז אבל פיל קולינס המתופף אוהב מאד ג'אז. הוא מנגן כך פה ושם ואני אוהב את זה. התפקיד העיקרי שלי בלהקה הוא לשמור על התפקידים. אצלי הכל לשבת במקום ובאופן ברור. קשה לי לאלתר ואני מעדיף להכין את תפקידיי מראש. גם אין לי רצון לאלתר כי אני מחשיב את עצמי קודם כל ככותב מוזיקה ואחר כך כקלידן.

המוזיקה היא הדבר העיקרי בשבילי. אנחנו בלהקת ג'נסיס עובדים על כל שיר במשך כמה שבועות. זה תהליך משעמם מאד, כשלא מאלתרים, אך התוצאה חשובה. יש לנו שתי צורות בהן מתקבלת מוזיקה בלהקת ג'נסיס. או שמישהו מאיתנו מביא שיר שלם והשאר רק מעבדים אותו. זה לא קורה הרבה. האפשרות השנייה והשכיחה בהרבה היא שמישהו מביא רעיון קצר ואנחנו מפתחים אותו הלאה. אנחנו קודם כל להקה של כותבי מוזיקה, לפני מבצעים, ופה מונח הכוח העיקרי שלנו. כשאני כותב מילים, אני חושב על פיטר שיצטרך לשיר אותן. המילים של פיטר מופשטות מדי לטעמי. יש לי בעיה עם דברים מופשטים. אני חושב שאת המילים ל-SUPPER'S READY הוא כתב בחיפזון רב מדי. עם זאת, כולנו מתפתחים היטב ולא חשתי צורך לנגן עם אנשים אחרים.

למדתי לנגן באורגן דרך ג'נסיס. גם מייק ראת'רפורד למד להיות בסיסט בלהקה, כי הוא בכלל היה גיטריסט. בנוגע לתחפושות של פיטר. אני לא אוהב את זה. אבל פיטר נכנס לזה באופן טבעי כך שאני כנראה משוכנע שזה טוב. לא אהבתי את ראש השועל שפיטר שם לראשו בהופעות. חשבתי שזה לא עשה טוב למוזיקה שלנו. אולי זה הפחיד אותי. היום אני הרבה יותר נרגש מזה".   

כשהמבקרים גירדו בפדחת: תגובות העולם בזמן אמת

לא היה קל לשווק את ג'נסיס בתקופה ההיא ובאחת מתוכניות הטלוויזיה האמריקניות, הציג אותה הזמר-גיטריסט סטיב מילר והוסיף שהוא ממש לא מבין את כל הקטע הזה עם התיאטרליות ושהוא אישית לא אוהב את זה. התחפושות שלעטה על עצמו גבריאל יצרו רתיעה אצל לא מעט אנשים. כיום, כמובן, זו קלאסיקה.

במלודי מייקר פורסמה ביקורת על התקליט שגרסה כי "זה דבר יפהפה ומבוצע להפליא. המקוריות פה היא רבה, אם כי ההומור השחור נמצא כאן פחות מבאלבומים הקודמים, וזאת לטובת אווירה אוורירית יותר'. בעיתון NME נכתב בביקורת ש'מעריצי ג'נסיס, תתאגדו ותעמדו גאים וזקופים! זה התקליט ההרפתקני ביותר של הלהקה עד היום. אין כאן חצאי רעיונות וכל יצירה מחושבת עד מכת התוף. התקליט דורש האזנות רבות כדי להבינו כראוי".

ברקורד מירור נכתב בביקורת: "תקליט יפה אם כי זה לא עושה שום דבר כדי להראות התקדמות בלהקה. זה אלבום משובח, כאשר טוני בנקס בולט במיוחד במקלדות".

ברולינג סטון נכתב בביקורת: "...'אני יודע מה אני אוהב, ואני אוהב את מה שאני יודע', שר פיטר גבריאל בקטע השני. זו יכולה להיות הבעיה של ג'נסיס. אם הקהל האמריקני לא מוכן להתאמץ לפענח את האנגלית בה כתובות המילים, האלבום הזה לא יזכה לתשומת הלב הראויה לו. ג'נסיס עושה דברים יוצאי דופן, אבל זה לא ממקם אותה אוטומטית בליגות הגדולות. חלק מהרצועות האינסטרומנטליות מסקרנות, וחלק מהדימויים הליריים המפוזרים לכל עבר מושכים. אבל חלק מהשורות אבסורדיות ומגושמות. 'אני, אני רק מכסחת דשא', טוען גבריאל בשלב מסוים, 'אתה יכול להגיד לי לפי הדרך שבה אני הולך'. אה?

יש עוד ליקויים. קטע אינסטרומנטלי אחד נשמע כמו פסקול קולנועי מונוטוני והקדמה ווקאלית מזכירה את קולו של הארנב המוטרד באליס בארץ הפלאות. לתשוקה למשחקי מלים מדי פעם יש ביטויים מצערים. על כל התקלות הללו, לתקליט יש את הרגעים שלו, ואת שיר הפתיחה צריך לפחות לשמוע אם לא לרכוש אותו".   

ככה זה עם הביקורות מזמן אמת - לא כולם מבינים וקולטים את היופי. וזה בסדר גמור. ההיסטוריה, כהרגלה, עשתה חסד עם הגאונות: האלבום הגיע למקום השלישי במצעד הבריטי (ההישג הגבוה ביותר של הלהקה עד אותה עת), זכה במעמד אלבום זהב, ועד היום נחשב לאבן בוחן ולאחת הפסגות הבלתי מעורערות של תור הזהב של הרוק המתקדם.   

אז גבירותיי ורבותיי! ברוכים הבאים לתיאטרון האבסורד הגאוני של חמשת המופלאים - הלא הם פיטר גבריאל, טוני בנקס, פיל קולינס, סטיב האקט ומייק ראת'רפורד. או במילה אחת - ג'נסיס!  

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459