המסע המטורף של האיש שהיה שם כשזה קרה - אל קופר

אם הייתם לוקחים את ההיסטוריה של הרוק מכניסים אותה לבלנדר, ולוחצים על כפתור ההפעלה, סביר להניח שהתוצאה שהייתה נשפכת החוצה הייתה נראית ונשמעת כמו אל קופר. האיש הוא לא רק מוזיקאי; הוא כמו הדמות הזו בסרטים שתמיד נמצאת בפריים כשקורה משהו חשוב, רק שבמקרה שלו, הוא בדרך כלל זה שהחזיק את הגפרור ליד חבית חומר הנפץ. מהילד היהודי מקווינס שרק רצה לנגן בגיטרה, ועד למפיק-העל שגילה את הלהקות הגדולות של הדרום, הסיפור שלו הוא רכבת הרים של כשלונות מפוארים, הצלחות מקריות, ובעיקר – המון חוצפה יהודית.

הכל התחיל ברחוב ברודוויי 1650. לא בבניין בריל המפורסם שבמספר 1619, אלא דווקא בבניין המוזנח יותר במורד הרחוב, שבו באמת נוצר הסאונד של הסיקסטיז. שם, כנער מתבגר עם יותר אמביציה מכישרון (יחס של 90 ל-10 לטובת האמביציה, לדבריו), הוא התחיל להסתובב במשרדים ולחפש את דרכו.

הפריצה הראשונה שלו הייתה ביזארית כמעט כמו ההמשך. הוא הצטרף ללהקה בשם THE ROYAL TEENS, שהיה לה להיט אחד ענק ומטופש בש SHORTS SHORTS. הבעיה? הוא היה בן 14. כדי להופיע, הוא היה צריך להמציא להורים שלו רשת שקרים מורכבת על שינה אצל חברים, בעודו נוסע להופעות במועדונים מפוקפקים. הוא היה יוצא מהבית בבוקר לבוש כמו תלמיד טוב, הולך למוסך של חבר, מחליף למעיל עור ומגפיים, ומקווה שאמא שלו לא תעבור עם האוטו.

החיים בדרכים עם THE ROYAL TEENS היו בית ספר לאכזריות. הלהקה הייתה נוהגת למתוח את החברים החדשים במשחקים פסיכולוגיים אכזריים. אחד האהובים עליהם היה משחק בשם "מי הכוכב השבוע?". הם היו משכנעים את החבר החדש שכל שבוע מישהו אחר בלהקה הוא הכוכב, ומותר לו לפקוד על כולם מה לעשות – כולל על המנהל שלהם, ליאו רוג'רס. הם היו גורמים לילד המסכן להאמין שזה התור שלו, ואז שולחים אותו לדרוש מליאו לצחצח לו את הנעליים או לנשק לו את הישבן לפני העלייה לבמה. התגובה של ליאו, שלא היה מודע למשחק, הייתה בדרך כלל התפוצצות גרעינית ששלחה את הנגן החדש לברוח על נפשו.

אחרי שהרומן עם THE ROYAL TEENS הסתיים (והמנהל שלהם נכנס לרשימה השחורה של הוריו של קופר), אל החל לכתוב שירים. הוא חבר לצמד הכותבים בוב בראס ואירווין לווין בבניין בברודוויי 1650. הם עבדו בשיטת פס ייצור: כותבים שירי המשך ללהיטים קיימים בתקווה שאמן כלשהו יקליט אותם.

באחת התקופות היותר הזויות, השלישייה כתבה שיר R&B שניסו למכור ל-THE DRIFTERS. הם דחו את השיר. בסוף, מפיק מהחוף המערבי בשם סנאף גארט לקח את השיר והקליט אותו עם בנו של הקומיקאי ג'רי לואיס. השיר היה THIS DIAMOND RING. כשקופר שמע את התוצאה, הוא נחרד. הם לקחו שיר עם נשמה והפכו אותו למילקשייק לבן ודביק. הוא שנא את זה. אבל אז קרה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לאמן עם עקרונות: השיר הגיע למקום הראשון במצעדים. פתאום, השיר שהם תיעבו הפך אותם לכותבי להיט גדול במדינה. הם ישבו מול המצעדים וצחקו כל הדרך אל הבנק (או לפחות אל המקדמה הבאה).

אנקדוטה משעשעת מאותה תקופה קשורה להפסקת החשמל הגדולה של ניו יורק בשנת 1965 (עליה כבר כתבתי בהתייחס לבוב דילן ולרולינג סטונס שג'מג'מו ביחד באותו לילה). קופר ושותפו אירווין לווין החליטו לקחת מסקלין וללכת לקולנוע. באמצע הסרט, הכל נעצר. הם היו בטוחים שהם פשוט כל כך מסטולים שהם הפסיקו לראות את הסרט, עד שסדרן נכנס והודיע שהחשמל נפל בכל העיר. הם יצאו לרחוב הכאוטי של מנהטן החשוכה, מובלים על ידי ההזיות שלהם בתוך המון אדם היסטרי. כשקופר חזר לדירה של חברים לישון, הוא התעורר בבוקר לקול רעש מחריד - הטלוויזיה, הרדיו, האורות וטוחן האשפה נדלקו כולם בבת אחת כשהחשמל חזר. יקיצה טבעית זה לא היה.

אבל הסיפור המכונן של אל קופר, זה ששינה את חייו ואת ההיסטוריה של הרוק, קרה ב-1965 באולפני קולומביה. הוא הוזמן על ידי המפיק טום וילסון להיות נוכח באולפן רק כדי לצפות בהקלטה של בוב דילן. אבל לקופר הייתה תוכנית אחרת: הוא התכוון לנגן. הוא הגיע שעה מוקדם יותר, פרק את הגיטרה שלו והתיישב כאילו הוא שייך לשם.

ואז נכנס דילן, ואחריו נכנס בחור מוזר עם גיטרה חשמלית ללא קייס, רטובה מהגשם שבחוץ. הבחור ניגב את הגיטרה בסמרטוט, חיבר אותה למגבר, והתחיל לנגן דברים שגרמו לקופר להבין שאין לו מה לחפש שם כגיטריסט. הבחור הזה היה מייק בלומפילד.

קופר, מושפל קלות, ארז את הגיטרה והלך לשבת בחדר הבקרה. אבל אז, במהלך החזרות, המפיק החליט להעביר את האורגניסט לפסנתר. כיסא האורגן נותר מיותם.קופר, עם אותם 90 אחוז אמביציה, רץ למפיק וביקש לנגן. "אתה בכלל לא מנגן באורגן", אמר לו וילסון. אבל לפני שהספיק להגיד "לא" מוחלט, דעתו הוסחה וקופר ניצל את ההזדמנות, רץ לאולפן והתיישב ליד ההאמונד.

הוא לא ידע איך מדליקים את המכשיר. למזלו, הוא כבר היה דולק. השיר היה LIKE A ROLLING STONE. מכיוון שהוא לא באמת ידע את התפקיד, קופר ניגן כל אקורד בעיכוב של שנייה אחרי שאר הלהקה, רק כדי לוודא שהוא מנגן את הדבר הנכון. זה יצר את הפיגור המפורסם שנותן לשיר את הגרוב הייחודי שלו. כששמעו את ההקלטה בחדר הבקרה, דילן ביקש להגביר את האורגן. המפיק מחה: "הבחור הזה לא אורגניסט!". דילן ענה במשפט האלמותי: "אל תגיד לי מי אורגניסט ומי לא. תגביר את האורגן". וזהו. הקריירה של קופר הוזנקה לשחקים בזכות בלוף אחד מוצלח.

אחרי ההרפתקה עם דילן (שכללה גם את ההופעה הידועה לשמצה בפסטיבל ניופורט, שם הקהל שרק בוז לא בגלל הגיטרות החשמליות, אלא בגלל שהם ניגנו רק רבע שעה וירדו מהבמה), קופר הצטרף ללהקה בשם THE BLUES PROJECT. זו הייתה חבורה של נערים יהודים מניו יורק שניסו לנגן בלוז של שיקגו. הם לא היו טהורים כמו פול באטרפילד, אבל היה להם ווליום והייתה להם אנרגיה. הם פיצו על חוסר הדיוק שלהם בעוצמה שהפחידה אפילו את המאסטרים השחורים איתם הופיעו.

אחרי שההרכב התפרק, קופר רצה להקים להקה שתשלב רוק עם כלי נשיפה בצורה שלא נעשתה קודם - משהו בין ג'אז לרוק. כך נולדה להקת דם, יזע ודמעות. הוא גייס מוזיקאים מהשורה הראשונה, כולל נגני ג'אז שלא ידעו כלום על רוק, והכריח אותם להקשיב לג'יימס בראון כשהם מעשנים מריחואנה כדי "לקלקל" אותם קצת.

למרות שהוא היה המייסד והמנהיג, הלהקה התמרדה נגדו. הם לא אהבו את הקול שלו, הם לא אהבו את הניהול שלו, ובסופו של דבר הם דחקו אותו החוצה מהלהקה שהוא יצר. זמן קצר לאחר מכן, הם זכו להצלחה מסחרית אדירה עם סולן חדש, דייויד קלייטון תומאס, בעוד קופר נשאר בחוץ, מביט בבייבי שלו הופך למפלצת מסחרית. הוא אפילו סיפר בציניות איך המתופף,בובי קולומבי, רשם את שם הלהקה על שמו ודאג שקופר לא יראה סנט מהתמלוגים במשך שנים.

כמפיק בחברת התקליטים קולומביה (ג'וב שהוא השיג בחוצפה אופיינית אחרי הפרישה מדם, יזע ודמעות), קופר מצא את עצמו עם זמן פנוי ותקציב. הוא התקשר לחברו הטוב מייק בלומפילד, שהיה ידוע כגיטריסט גאון אך בלתי יציב, והציע לו רעיון פשוט: בוא נקליט ג'אם סשן. בלי שירים מוכנים, בלי לחץ. התוצאה הייתה SUPER SESSION.

אבל כמו תמיד עם בלומפילד, זה לא הלך חלק. אחרי לילה אחד של הקלטות מופלאות, קופר התעורר בבוקר וגילה שבלומפילד נעלם. הוא השאיר פתק: "לא יכולתי לישון, נסעתי הביתה לנוח". קופר נשאר עם חצי תקליט ביד. הוא לא איבד עשתונות, התקשר לכל גיטריסט שהוא הכיר בקליפורניה, ובסוף תפס את סטיבן סטילס (שבדיוק עזב את בופאלו ספרינגפילד). סטילס הגיע, השלים את הצד השני של התקליט (בקלות, כי גם היה מוכשר וגם לא היה לו אז חוזה עם חברת תקליטים אחרת, שכבל אותו אליה), והתוצאה הפכה ללהיט ענק ולתקליט זהב. אירוני במיוחד שדווקא האלבום שנוצר הכי בקלות, כמעט כבדיחה, הפך להצלחה המסחרית הגדולה ביותר של קופר באותה תקופה.

בשנות השבעים, קופר עבר לאטלנטה וגילה סצנה מוזיקלית תוססת שאף אחד בניו יורק או לוס אנג'לס לא הבין. במועדון בשם FUNNOCHIOS, מקום שהיה ידוע בקטטות ובדקירות שלו, הוא נתקל בלהקה עם שם מוזר ומראה מוזר עוד יותר. הסולן היה יחף, הגיטריסטים נראו כמו משפחת אדמס מרוב שיער, והם ניגנו חומר מקורי בלבד.

כשקופר ביקש לעלות ולנגן איתם, הם ניסו להכשיל אותו. הסולן, רוני ואן זאנט, הכריז על שיר בלוז בסולם דו דיאז. אף אחד לא מנגן בלוז בדו דיאז. זה סולם שנועד לגרום לנגנים אורחים להישמע רע. אבל קופר לא התבלבל וניגן. הלהקה הזו הייתה לינירד סקינירד.

קופר החתים אותם, הפיק אותם ולימד אותם איך להקליט. הוא סיפר על הקלטת השיר SWEET HOME ALABAMA. הוא ידע מיד שזה להיט. יש שם אפילו סוד קטן: אם מקשיבים טוב באוזניה השמאלית אחרי השורה "ובכן, שמעתי שמיסטר יאנג שר עלינו" אפשר לשמוע את קופר שר חיקוי של ניל יאנג ברקע עם שירו SOUTHERN MAN.

אבל העבודה עם סקינירד לא הייתה פיקניק. החברים היו חבורה פרועה שלמדה לנגן מכות לא פחות טוב מאשר צלילי גיטרות. קופר סיפר איך הם ירו ברובים באולפן, רבו מכות אחד עם השני, והכניסו לו ספיד לתוך המשקה יום אחד כי הוא רצה לסיים את ההקלטות מוקדם והם רצו להמשיך לנגן. בסופו של דבר, אחרי שלושה אלבומים, הוא נפרד מהם כי חשש לשפיותו (ולחייו). "אני מעדיף להישאר חבר שלכם מאשר המפיק שלכם", הוא אמר להם.

המעבר ללוס אנג'לס בשנות השבעים הביא איתו לא רק הצלחה אלא גם צדדים אפלים יותר. קופר התמכר למשככי כאבים. הוא היה לוקח עשרה כדורים ביום, נתקל במיקרופונים על הבמה ומתעלף במועדונים. בשיא השפל, הוא כמעט גרם למותה של בחורה צעירה שבילתה איתו לילה במלון. הוא נרדם תחת השפעת הכדורים, וכשהתעורר מצא אותה מחוסרת הכרה ולבושה רק בחולצה שלו. היא לקחה מנת יתר. הוא הצליח להזעיק עזרה ברגע האחרון ולהציל אותה, אבל האירוע זעזע אותו עמוקות. הכותרת הדמיונית "גרופית עירומה נמצאה מתה בחדרו של כוכב רוק" ריחפה מעל ראשו.

הגמילה העצמית שלו הייתה גיהינום פרטי בדירה בניו יורק, שם הוא זרק את כל הכדורים לאסלה ועבר שבוע של רעידות, הזעות והקאות, כשברקע מתנגנים בלופ התקליטים של סטיבי וונדר ורורי גלאגהר.

ויש את הסיפור על המפגש עם הרולינג סטונס בלונדון. קופר הוזמן לנגן בסשן הקלטה, וכשמיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס נכנסו, הם הביאו איתם אווירה של מסיבה מלכותית. באמצע ההקלטה של YOU CAN'T ALWAYS GET WHAT YOU WANT, הביאו לאולפן שולחנות עמוסים באוכל גורמה – צלעות כבש, יינות יוקרה וקינוחים. קופר היה כל כך מלא שהוא כמעט לא הצליח לנגן את תפקיד האורגן.

וישנו הסיפור על ג'ורג' האריסון. קופר הוזמן לנגן באחוזה של האריסון. ערב לפני, הוא קיבל טלפון: "היי אל, זה ג'ורג'". קופר היה בטוח שחבר שלו, הבסיסט הרבי פלאווארס, עובד עליו. "כן, בטח, ג'ורג'", הוא ענה בציניות. למחרת, כשהגיע לאחוזה (שנראתה כמו טירה), ג'ורג' יצא לקבל את פניו וחייך: "לא האמנת שזה אני בטלפון אתמול, הא?". העבודה נקטעה בצורה טראגית כשנודע על הרצח של ג'ון לנון. קופר מצא את עצמו הודף עיתונאים שעמדו בשער האחוזה בגשם וחיפשו תגובה, צועק עליהם: "אין לכם משהו טוב יותר לעשות מאשר להציק לשליח?".

ויש את הסיפור על הגיטרה המפורסמת שקיבל במתנה מג'ימי הנדריקס. זו הייתה פנדר סטרטוקסטר לבנה שהפכה לאגדה. כשהוא עבר לנאשוויל בשנות התשעים, הבית שלו נפרץ שוב ושוב. הוא הרגיש שהגיטרה היא מגנט לצרות. "או שאני מנגן עליה, או שאני מוכר אותה," הוא החליט. הוא מכר אותה לאספן יפני בסכום של שש ספרות. האירוניה? כמה שנים מאוחר יותר, הבעלים החדשים ניסו למכור אותה במכירה פומבית והיא לא הגיעה למחיר המינימום.

בשנת 2001 הוא איבד חלק ניכר מראייתו עקב שבץ בעין, וזמן קצר לאחר מכן התגלה אצלו גידול במוח. הוא עבר ניתוח של שמונה וחצי שעות להסרת הגידול. ההתאוששות הייתה קשה, אבל הוא שמר על ההומור השחור שלו. כשהוא סיים הופעה, הוא אמר לקהל: "אני אחתום על הכל, אני רק צריך ללכת לחדר ההלבשה ולהזריק". הקהל צחק, חושב על עברו כנרקומן. "החדשות הרעות", קופר הוסיף, "זה שזה אינסולין".

אז כן, אל קופר הוא שריד נדיר לעידן שבו מוזיקה נעשתה מתוך תשוקה, כאוס וטעויות גאוניות באולפן. הוא האיש שניגן עם כולם וידע דבר אחד מאז אמצע הסיקסטיז - תמיד לוודא שהאורגן דולק לפני שמתגנבים לסשן של בוב דילן.