המערב הפרוע על פי אלטון ג'ון וברני טאופין

ב-30 באוקטובר בשנת 1970 יצא האלבום של אלטון ג'ון שאני הכי אוהב. שמו הוא TUMBLEWEED CONNECTION.

ממש באותם ימים סוערים של סתיו 1970, עולמו של רג'ינלד קנת' דווייט עבר רעידת אדמה קוסמית. חודשיים בלבד קודם לכן, באוגוסט 1970, הוא נחת בלוס אנג'לס להופעות הבכורה המיתולוגיות שלו במועדון הטרובדור – הופעות ששרפו את אמריקה והפכו אותו בן-לילה מפסנתרן אלמוני לכוכב הרוק המדובר ביותר בעולם.

באותם שבועות ממש הוא גיבש לצדו את חטיבת הקצב האגדית שלו – הבסיסט די מארי והמתופף נייג'ל אולסון, "השילוש הקדוש" שליווה אותו בהופעות המחשמלות. חברת התקליטים האמריקאית UNI RECORDS, בראשות ראס רגן ששמע את החומרים וצעק למרומים "תודה לך, אלוהים!", הזניקה קמפיין קידום היסטרי. ובתוך כל הטירוף הזה, כשהוא דופק רצף של שלושים הופעות ברחבי אירופה ובריטניה בין מרץ לאוגוסט, הבשיל אחד מרגעי השיא הגדולים של הרוק'נ'רול.

והתקליט שאני מדבר עליו פה? הוא יצא בלי שום סינגל שהפך ללהיט ענק שייטחן עד דק באוספים מסחריים, ועדיין - מדובר באחד משיאיו המוחלטים והבלתי מעורערים של אלטון. אין כאן אפילו שיר מילוי מיותר אחד לרפואה מבין שלל הפנינים שפשוט נשפכו מאצבעותיו על הקלידים. התקליט הזה היה האות הראשון לאותו מרוץ יצירתי מטורף לחלוטין שיאפיין את האיש בחמש השנים הבאות (וזה פשוט מדהים לגלות כמה מתוך תריסר האלבומים שהוא שחרר בתוך שש שנים בלבד היו פשוט מופתיים – פיצוי מוחץ להרבה דברים בהמשך הדרך שחלקנו נאלצנו לסבול בשנים מאוחרות יותר).

עולים על הפסים

את הרעיון הראשוני לאלבום קונספט שכולו אמריקנה הגה המפיק סטיב בראון. האלבום הזה סובב סביב מוטיב המערב הפרוע והאמריקנה של פעם. את שירי האלבום מעטרות דמויות של פורעי חוק ושריפים (ולא - לא שריף גודמן וברטן באדמן!).

התמלילן הקבוע של אלטון, ברני טאופין, היה מוקסם בתקופה ההיא מסרטי המערב הפרוע והחליט כי הוא רוצה ליצור שרשרת שירים שתתאים לחוויותיו מהסרטים האלה. בילדותו בלע ברני בשקיקה חוברות קומיקס על לוחמי דרכים ושריפים, כמו THE LONE RANGER, RAWHIDE KID והחיים האותנטיים של בילי הנער. טאופין עצמו הודה בהתלהבות: "TUMBLEWEED CONNECTION היה משהו שתמיד רציתי לעשות, כי תמיד הוקסמתי מההיסטוריה של המערב הישן. במובן מסוים, אפשר לומר שאלו פשוט שירי קאובויים טהורים".

מדהים שאלטון ג'ון וברני טאופין כלל לא היו באמריקה עד לתקופת יצירת האלבום. כך שכל השירים והאווירה שבהם נהגו מדמיונם בעקבות סרטים שראו וספרים שקראו. ההשפעות המוסיקליות העיקריות הגיעו משני קצוות מנוגדים של ארצות הברית: מקליפורניה עם הצמד דלייני ובוני, ומניו יורק עם להקת הבאנד. אלטון וברני שמו את התקליטים שלהם על הפטיפון וטחנו אותם בלי סוף עד שהחריצים נשחקו לחלוטין! למרות שרוב חברי הבאנד היו בכלל קנדים, שני הבחורים הבריטים הבינו שדימויי המערב הישן עומדים חופשיים לדמיונו של כל יוצר, והחליטו להקים לתחייה עבר פנטסטי ומופלא, רחוק מטרדות המלחמה הקרה והסערות הפוליטיות של סוף שנות השישים.

אלטון היה נחוש להתרחק מהסאונד הפופ-תזמורתי המנופח שאיים להגדיר אותו ואמר בהחלטיות: "הייתי נחוש לא להמשיך את ELTON JOHN עם עוד אלבום תזמורתי כבד, כי אם הייתי עושה את זה באנגליה – הייתי נתקע בשבלונה הזאת לכל החיים ולא רציתי להיכנס למלכודת הזאת".

מבקר עיתון רולינג סטון, ג'ון לנדאו, לא אהב את הבריחה של אלטון מהבסיס היצירתי שלו והביע תקווה כי באלבומו הבא יחזור היוצר הזה לפשטות שלו, כי אין הוא צריך יותר ממנה. עם זאת, משהו בתקליט הזה ובאווירתו דווקא מעצימים בעיניי את חוזקו של הקונספט הזה. המתזמר בתקליט, פול באקמאסטר, היטיב לתאר את התחושה ב-1996: "הסאונד של האלבום הזה צבוע כולו בגווני ספיה, ממש כמו תמונת העטיפה. כשחושבים על השירים האלה, זה מה שרואים בדמיון: רכבות קיטור חורקות על פסי ברזל, גלגלים מצטלצלים, ופרצופים חרושי קמטים וקשוחי מבע של בוקרים שמביטים למרחקים בעיניים מכווצות. אפשר כמעט להריח את ריח העור הישן והמאובק. זו מחווה אותנטית ומלאת אהבה למערב האמריקאי הישן".

חברים באולפן: דאסטי ספרינגפילד, סשנים של ארבעה חודשים ושירים שנגנזו

כל השירים כאן נכתבו על ידי טאופין חוץ משיר אחד בשם LOVE SONG, שכתבה לזלי דאנקן, שהייתה אחת מזמרות הליווי של אלטון בתקופה ההיא. דאנקן הייתה גם זמרת סשנים מבוקשת מאוד בתקופה ההיא לאמנים אחרים. זמרות נוספות ששרו בקולות רקע באלבום הן דאסטי ספרינגפילד ומדלין בל. גם הזמר טוני בארו, שעבד בתקופה ההיא ביחד עם אלטון בהקלטת גרסאות כיסוי לשירי פופ ידועים שיצאו בתקליטים מוזלים, שר כאן בקולות רקע. אחלה חברים יש לאלטון!

בניגוד לאלבום ELTON JOHN שהוקלט בשבוע בודד, הסשנים של TUMBLEWEED CONNECTION נמרחו על פני כמעט ארבעה חודשים וחצי (מ-20 במרץ ועד 6 באוגוסט 1970) באולפני TRIDENT בלונדון. המפיק גאס דאדג'ן ואלטון היו עסוקים מעל הראש בפרויקטים אחרים, אבל כשהם נפגשו באולפן - האווירה הייתה מחשמלת, מלאת הומור, חיקויים ומבטאים מצחיקים שנועדו להצחיק את הנגנים בין הטייקים. שישה מעשרת שירי האלבום הוקלטו חי באולפן! במהלך ההקלטות הוקלטו שני שירים נוספים שנזרקו הצידה כי לא התאימו לקונספט: הבלדה הדואבת INTO THE OLD MAN'S SHOES, והשיר MADMAN ACROSS THE WATER – שבגרסה המקורית שנגנזה אז כיכבה הגיטרה ההזייתית והמחשמלת של מיק רונסון, הגיטריסט החדש של דייוויד בואי! גאס דאדג'ן רצה לזרוק את הקטע הזה לפח, אך בהמשך הוא הפך לשיר הנושא של עוד תקליט חשוב.

מסע בין הרצועות: הצד הראשון של הוויניל

שיר הפתיחה הוא BALLAD OF A WELL KNOWN GUN ואיזו פתיחה מוחצת היא פה! השיר הזה נולד בתהליך ארוך ומפותל, עוד מימי האלבום הראשון של אלטון, EMPTY SKY, בעבודה משותפת עם חברי להקת HOOKFOOT (הגיטריסט קיילב קוואי והמתופף רוג'ר פופ). הטקסט מציג נמלט מהחוק במערב הפרוע של המאה ה-19 שנלכד בידי סוכנות הבלשים פינקרטון ומחליט להפסיק לברוח.

השיר מתחיל בנגינת גיטרה חדה ומחוספסת בסגנון צ'יקן-פיקינג של קיילב קוואי. השילוב בין הבס של דיוויד גלובר לתופים של רוג'ר פופ יצר את הסוואמפ-רוק הכי משובח לדעתי שנשמע מחוץ לאמריקה. והדובדבן שבקצפת? ב-4 באפריל הגיעה לאולפן האלילה של אלטון, דאסטי ספרינגפילד, ותרמה קולות רקע שמימיים. וכן, בפזמונים בא לי לצעוק - מור קאו בל!!! פעמון הפרה הזה מדליק אותי! זה מווווושלם!

השיר השני באלבום, COME DOWN IN TIME, הוא אחד השירים היפים ביותר שאלטון וטאופין כתבו אי פעם לטעמי. צליל הנבל מכניסים אותנו לאווירה רומנטית, שאלטון ידע ליצור כה טוב. פול באקמאסטר: "אני מקבל הרבה מחמאות על זה בגלל העיבוד". גם סטינג הודה לימים בהערצה: "אני פשוט מאוהב במילים של ברני לשיר הזה. זה אחד מאותם שירים שאתה שומע ואומר לעצמך: הלוואי שאני הייתי כותב את זה. הדימויים שם עוצמתיים ובלתי נשכחים". העיבוד הבארוקי של באקמאסטר משלב את הנבל של סקיילה קנגה עם אבוב נוגה של קרל ג'נקינס. אלטון עצמו סיפר על השיר בהתרגשות: "אני חולה על מרה שחורה ועצב. אני אוהב לכתוב שירים עצובים, לא כי אני אדם עצוב – אני ממש לא – אבל הם נוגעים בי עמוק בפנים. זה שיר שזמר ג'אז אמיתי היה שמח להקליט. מבחינת מהלכי אקורדים, זה לא דמה לשום דבר שכתבתי קודם לכן".

רוד סטיוארט אהב כל כך את השיר השלישי בתקליט הזה, COUNTRY COMFORT (שיצא גם כתקליטון, אך ורק באוסטרליה), עד שהתעקש לכלול אותו באלבום הסולו השני שלו, GASOLINE ALLEY. ברני טאופין לקח את זיכרונות ילדותו הכפרית והשליך אותם אל לב לבה של אמריקה הפסטורלית, עם דמויות כמו דיקון לי והסבתא בת ה-84. טאופין ציין: "דחסנו פנימה כל מה שאפשר למצוא בתריסר תקליטי קאנטרי – גיטרות פדל-סטיל, כינורות, מה שתרצו!". כשנגני הסשן הקליטו את הבסיס, אלטון נאלץ להיעדר בגלל הופעות קידום בהולנד, ופסנתרן הסשנים פיט רובינסון החליף אותו זמנית. כשאלטון חזר הוא הקליט מחדש את תפקיד הפסנתר והשירה, ואף אימץ במכוון מבטא דרומי מאנפף ומוגזם להפליא, במיוחד בשורה בה הוא שר על המכונה שחותכת כוח אדם: "CUTS MAN-POWAH BY FIFTEEN". נגינת התופים הנינוחה של בארי מורגן לצד ליין הבס המקרטני הפכו את השיר לחגיגה. ואם איגלס היו מבצעים את השיר הזה, הם בחיים לא היו חושבים על ההפוגה הגאונית שאלטון תקע בין השורה השלישית לרביעית בפזמון!

השיר SON OF YOUR FATHER הוא שיר בקצב מהיר שקיבל גרסת כיסוי טובה לא פחות מלהקת SPOOKY TOOTH באלבומה THE LAST PUFF. השיר הזה מציג פנטזיית הונקי-טונק רוויית אנרגיה בסגנון הרולינג סטונס, עם שירה מתריסה ויהירה של אלטון א-לה מיק ג'אגר ומפוחית פראית של איאן דאק (שקיבל 30 פאונד בעבור התענוג). השיר מתכתב ישירות עם השיר שסוגר את הצד הראשון – בשניהם מוטיב האב עומד במרכז, נושא טעון במיוחד בהתחשב ביחסיו המורכבים והמרוחקים של אלטון עם אביו הביולוגי.

השיר שחותם את צד א' של האלבום, MY FATHER'S GUN, הוא אחד השירים החזקים באלבום לטעמי. יש בו דינמיקה מרשימה שראויה לחתום את הפרק הראשון של התקליט. השם נלקח משיר מלחמת אזרחים שכתב ג'ו אינגליש, וברני אימץ כאן נקודת מבט של חייל קונפדרציה שנשבע לנקום את מות אביו. והסיום המלכותי שבו הפזמון חוזר שוב ושוב עם מקהלת הנשמה של דאסטי ספרינגפילד, נגיעות הגוספל והפסנתר של אלטון – פשוט עוצרי נשימה וסוללים את הדרך לקודות ההמנוניות שיפארו את אלבומיו הבאים. באותו סשן אלטון היה ברקיע השביעי: יומיים קודם לכן הוא הופיע בטלוויזיה הבריטית בתוכנית TOP OF THE POPS ודאסטי צפתה בו והתלהבה. כשהיא הגיעה לאולפן היא הייתה כה נרגשת וחסרת ביטחון, עד שזמרי הליווי האחרים נאלצו להרגיע אותה שלא תהרוס את השיר עם הקול האלוהי שלה!

הצד השני: דרמות קיומיות, נשמה טהורה והצתות מבוקרות

צד ב' לא פחות משובח עם הפתיחה הרוקית (אחחחח... הגיטרה המייללת של קיילב קוואי) בשיר WHERE TO NOW ST. PETER, שמספר על חייל שמת ונשמתו עוברת לצד השני. השיר נפתח כבלדה נעימה ומתפרץ ברגע שהקצב מתגבר בפזמון, כשאלטון שואל בתחינה האם מקומו בגן עדן או בגיהינום. קיילב קוואי שרף את האולפן עם אפקט הלזלי בגיטרה. פול באקמאסטר סיפר שרצה לתזמר גם את השיר הזה "אבל לא יכולתי אז לעבוד על כל השירים בזמן שניתן לי. בכלל, הייתה אווירה שונה בהקלטת האלבום הזה. הוא לא הוקלט בבת אחת. לא תמיד היינו זמינים באותו זמן. ייתכן שגאס דאדג'ן המפיק היה בפרויקטים אחרים. אלטון היה כנראה בסיבוב הופעות וכנראה האולפנים לא היו תמיד זמינים".

לאחר מכן מגיעה מחווה מקסימה של אלטון לזמרת הליווי שלו בהקלטות: לזלי דאנקן. שיר שלה, LOVE SONG, מקבל פה את ההגשה האלטונית המקסימה, כשהיא עצמה מספקת לו קולות רקע. זהו השיר היחיד באלבום שלא נכתב על ידי טאופין. הוא הוקלט ישירות על שמונה ערוצים כשאלטון ולזלי ישבו זה לצד זו: לזלי פרטה בעדינות על גיטרה אקוסטית ואלטון שר ותיקתק בקצב עם נעלו על הרצפה – רעש שהמפיק גאס דאדג'ן התעקש להשאיר במיקס כדי לשמר את הספונטניות המרגשת. ממש כמו מה שהיה לפני כן עם BLACKBIRD של פול מקרטני באלבום הלבן. ברקע הוסיף דאדג'ן רחש עדין של גלי ים וילדים משחקים על החוף מתוך ארכיון הצלילים של ה-BBC. זה ביצוע צנוע וחשוף שמזכיר ביופיו את השיר LOVE של ג'ון לנון מאותה שנה.

אז מגיע השיר AMOREENA המחשמל, בו אלטון גם מפנק בצלילי אורגן ההאמונד. אשתו של ריי וויליאמס, שניהל אז את אלטון ואת טאופין, הייתה הרה בזמן כתיבת השיר. טאופין הציע שהיא תקרא לילדה בשם אמורינה וכתב על זה שיר. התינוקת נולדה ואכן נקראה בשם זה. אבל זמן קצר לאחר שהיא נולדה, עזב וויליאמס את תפקידו כמנהלם של השניים והפרידה לא הייתה נעימה. טאופין הגדיר את השיר כ"שיר אהבה עסיסי וחושני", וההקלטה שלו מ-6 באוגוסט 1970 היא היחידה באלבום שבה מנגנים שותפיו להופעות הבמה – די מארי בבס ונייג'ל אולסון בתופים. הכימיה והקצב הניו-אורלינסי יחד עם השירה הנמוכה של אלטון, שמושפעת עמוקות מוואן מוריסון, הופכים את הקטע הזה לפצצת אנרגיה.

ומיד אחר כך מגיעה הרצועה התשיעית, TALKING OLD SOLDIERS – השיר הראשון בדיסקוגרפיה של אלטון שמבוצע כולו אך ורק בפסנתר ושירה חשופים. שיר קורע לב שמתאר שיחה בפאב אפלולי בין בחור צעיר לבין ג'ו הזקן, חייל קרבי הלום קרב שאיבד את כל חבריו במלחמה ומטביע את יגונו באלכוהול כשהוא סובל מפוסט-טראומה קשה. מי האמין שאלטון ג'ון מסוגל ללכוד את כל העצב והבדידות של הזקנה בצורה כה מטלטלת? השיר הוקלט בסשן אינטימי בטייק אחד בלבד ב-11 במאי 1970.

השיר שמסיים את האלבום, BURN DOWN THE MISSION, הוא חתימה עוצמתית בסגנון גוספל. השיר מטפס ומטפס עד שהאלבום מסתיים בשיא. לפי מה שנשמע לי, יש בשיר הזה השפעה לא קטנה מסגנונו המוסיקלי של ליאון ראסל. קולו של אלטון בשיר הזה מוכיח שהוא אחד הזמרים הגדולים בתחומו. איזה קול! איזו נשמה! איזה אלטון! המילים של טאופין עוסקות במאבק מעמדי ובאב נואש שמצית את ביתו של העשיר כדי להאכיל את משפחתו. אלטון לקח את הטקסט והפך אותו להמנון הישרדות.

הדרך שבה הוא מחבר את המקצבים המהירים והרוקיים לתוך חלקי הבלדה האיטיים בלי שירגישו שום תפר היא פשוט פלא מוסיקלי. לימים סיפר אלטון כי ההשראה לפריצת חוקי המבנה המקובלים הגיעה מהיוצרת לורה ניירו: "היא הייתה הראשונה, מבחינת כתיבת שירים, שהוכיחה שאין שום חוקים קבועים. היו לה שינויי קצב, לא היה בית-פזמון-בית-פזמון-חלק מעבר קבוע. היא פשוט לא כתבה ככה, וזה הכניס לי לראש שלא חייבים לפעול לפי השטאנץ הישן שכולם השתמשו בו". האורגן של בריאן די, התופים של בארי מורגן והתזמור המפואר של באקמאסטר מייצרים סיום מטריף.

מאחורי הקלעים: ספיה, רכבות עתיקות ומבחן הזמן

חוץ מתקליט הבכורה של הבאנד, השפעות נוספות שניכרות היטב באלבום הזה הגיעו מזמרים כמו רנדי ניומן ודייויד אקלס. האלבום הוקלט באולפני TRIDENT שבלונדון אך נשמע לעיתים כאילו הוקלט במקום אחר לגמרי מעבר לים. מדהים לחשוב על הנגנים שנכנסים לאולפן בסוהו של לונדון ומתחילים לנגן כאילו הם נמצאים אי שם באמריקה של פעם.

והסשנים לאלבום הזה החלו כשלמעשה האלבום הקודם ELTON JOHN עוד לא יצא כלל לחנויות. חשוב ביותר לציין כאן גם את עיבודי התזמורת הנפלאים שהכין באקמאסטר, שלפי אלטון נהג תמיד לאחר להקלטות ולבוא בכל פעם עם תירוץ מוזר אחר.

עטיפת האלבום צולמה בתחנת רכבת בשם BLUEBELL RAIL, שנמצאת בכפר הורסטד קיינס שבסאסקס. המעצב דיוויד לרקהאם, שהושפע עמוקות מחזון המערב של טאופין, מצא את התחנה הישנה ויצר עטיפה כפולה מרהיבה שנראית כמו תצלום גרעיני ישן עם חוברת מילים מהודרת – הפקה יקרה במיוחד שחברת DJM אישרה עוד לפני שאלטון הפך לכוכב-על. אלטון ג'ון וברני טאופין מצולמים בה וצבע העטיפה החום הוסיף לקונספט של המערב הפרוע.

ברולינג סטון נכתב בביקורת עליו בזמנו: "הביקורת היחידה שנשמעה על האלבום הראשון שלו שיצא באמריקה, 'אלטון ג'ון', הייתה שההפקה גרנדיוזית מדי. הלחנים היו מעולים, והמילים לרוב טובות מאוד, והביצועים ללא רבב. עם זאת, אלטון אכן הלך לאיבוד ברבים מהשירים, וכמו רבים ממעריציו, אני שמח שהוא הפחית קצת מכך בתקליט החדש. למעשה, ההסתייגות העיקרית שלי מהאלבום החדש היא שהוא לא הלך מספיק רחוק. התקליט מתרכז במילים של ברני טאופין. כמו ה"באנד" ו"קרידנס", ששתיהן השפיעו עליו, טאופין כותב על הדרום והמערב האמריקני המיתולוגי ונראה שהוא מעדיף את העבר על ההווה כנושא קונספטואלי. 

אלימות היא חלק חשוב מאוד בחזון שיצר כאן טאופין, ומספר שירי האהבה באלבום מבטאים רגשות מיושנים והדבר גורם לתהות אם ההקשר מובן עד עכשיו או שזה מייצג סטייה מהגישה ההיסטורית. הקונסטרוקציות של טאופין לרוב מביכות וקשות לשיר ולפעמים העמימות יוצאות משליטה. הוא לא תמלילן גדול אבל הוא בהחלט מעניין והוא מספק לאלטון ג'ון כלי מצוין להביע את עצמו. אלטון ג'ון הוא זמר משובח ברוח הנשמה-פולק. השירה שלו והלחנים שלו באלבום הזה טובים במיוחד. מה שלא כל כך מרגש הוא העיבודים העמוסים שנראים כמפזרים את האנרגיה של הביצועים. מרגיז במיוחד השימוש החוזר בכלים כגון מפוחיות, גיטרות סטיל ונגיעות הפקה אחרות. 

זה נשמע מסובך מדי לאוזניי, וגישה פשוטה יותר הייתה משאירה יותר מקום לאלטון לזרוח, ללא הסחת דעת. רוב השירים אמנם כוללים רק בס, תופים, פסנתר וגיטרה, אבל כל אחד כל כך עמוס שהסאונד מאבד את המיקוד שלו. הפסנתר של אלטון עומד במרכז וסגנונו המסונכרן מדי תורם לסגנון המפוצל ולעיתים כאוטי של השירים. מקום אחד שבו דברים מסתדרים הוא בשיר MY FATHER'S GUN. מקהלת הנשמה הגדולה מעלה את התמונות המתאימות בצורה מבריקה. גם הסאונד הגדול ב-BURN DOWN THE MISSION יעיל, וההתחלה של AMOREENA פשוט מעולה. 

ובכל זאת, נגינה מצומצמת כמו בשירים TALKING OLD SOLDIERS ו-LOVE SONG אולי הייתה מעניקה לאלבום עומק אישי גדול יותר. זה עדיין אלבום מרגש, כזה שניגנתי בלי סוף במשך שבוע, אבל זו גם הזדמנות שהוחמצה ובפעם הבאה אני מקווה שהוא ילך עד הסוף ויחזור לבסיס בלבד. הוא אחד הבודדים שטובים מספיק כדי לא להזדקק לשום דבר אחר".

עד כאן קול העבר. אז בואו תלגמו בירה, תאכלו נזיד שעועית חם (היי, לא יותר מדי!...), תקפצו על סוס ותתחילו לדהור. יש כאן, לטעמי, את אחד משיאיו של אלטון כיוצר וכמבצע. וזה פשוט מדהים: הבחור השמנמן והממושקף הזה – שבאותם ימים עוד לא התחיל לנפח לעצמו את האגו עם תחפושות תרנגולות ומשקפיים מהבהבים – פשוט מנצח בכל שיר ושיר. אם נמאס לכם לשמוע ברדיו בפעם המיליארד את CROCODILE ROCK, CANDLE IN THE WIND או BENNIE AND THE JETS – תניחו את המחט על הוויניל של TUMBLEWEED CONNECTION. זה בדיוק המקום שבו תגלו את אלטון ג'ון האמיתי, הגולמי, המושלם. בלי ציפוי.