המשימה הבלתי אפשרית: להציל את ג'ו קוקר מעצמו

הקול שזיעזע את וודסטוק היה על סף דממה, אבל אז הגיע האיש שהעלה אותו לבמה מלכתחילה, והחליט לצאת לקרב חייו. סיפורו של מייקל לאנג, האיש שארגן את פסטיבל הרוק הגדול בהיסטוריה, ועל האופן שבו הרים את הזמר ג'ו קוקר מהתהום העמוקה ביותר שאליה כוכב רוק יכול ליפול.

הפעם הראשונה שמייקל לאנג שמע את ג'ו קוקר שר הייתה מתקליט ויניל שהתנגן במשרדו בשנת 1969. באותם ימים, לאנג, בחור צעיר ודינמי, היה שקוע עד צוואר בתכנון מה שעתיד להפוך לאירוע המכונן של דור שלם – פסטיבל וודסטוק. האפקט היה מיידי. כשהקול הצרוד, החייתי והטעון ברגש של קוקר בקע מהרמקולים, לאנג ידע בלי צל של ספק: האיש הזה חייב, אבל פשוט חייב, להיות שם. ואכן, הופעתו המסעירה של קוקר בוודסטוק, עם הביצוע המחשמל שלו לשירם של הביטלס, הפכה לאחד הרגעים הזכורים ביותר בתולדות הרוק.

שבע שנים קדימה, והתמונה הייתה שונה לחלוטין. אחרי וודסטוק, מייקל לאנג פרש לחיים שקטים יותר. הוא הקים חברת תקליטים וחברת הפקות בשם JUST SUNCHINE, בית אמנותי לאמנים מגוונים כמו בילי ג'ואל הצעיר, הרכב הפאנק WHITE ELEPHANT, מקהלת הגוספל VOICES OF EAST HARLEM ואפילו אמן הבלוז האותנטי מיסיסיפי פרד מקדואל. לאנג לא היה אז איש שהסתפק בנוחות של הזרם המרכזי.

יום אחד, בקיץ 1976, הטלפון צלצל. על הקו היה עורך דין מתעשיית המוזיקה בשם מייקל רוזנפלד, שניסה נואשות למצוא אמרגן לג'ו קוקר השבור. רוזנפלד שמע שלאנג מארגן פסטיבל ג'אז במרסיי שבדרום צרפת, ושאל בנימוס אם במקרה הוא מעוניין להזמין את ג'ו להופיע. למרות שמדובר היה באירוע ג'אז טהור, ללא אף אמן רוק אחר, הזיכרונות החמים של לאנג מקוקר עשו את שלהם. הוא הסכים.

ג'ו עלה להופיע, מגובה בלהקת הפ'אנק STUFF, ונתן הופעה לא רעה בכלל. הקהל הצעיר, שאוזניו כבר התעייפו משעות של ג'אז, הגיב בהתלהבות לשינוי הקצב. אבל עבור מייקל לאנג, השמחה על האיחוד המחודש עם קוקר התחלפה במהירות בתדהמה ובעצב עמוק כשראה את היקף ההידרדרות של הזמר. "הוא היה במצב נוראי", סיפר לאנג. "סיבוב ההופעות הזה עם STUFF היה קשוח מאוד עבורו. הוא לא הרגיש טוב, והם היו חבורה קשה מאוד לשהות איתה בדרכים. מוזיקאים אדירים, והוא אהב את המוזיקה שלהם, אבל אנשים שמאוד קשה להסתדר איתם. הוא שתה כמויות אדירות... הקיא המון על הבמה. אני חושב שהטור הזה כנראה חרץ את גורל הקריירה שלו באותה נקודה. הוא פשוט מחק אותה".

לאנג נחשף לתמונה המלאה זמן קצר לאחר מכן, בהופעה בתיאטרון ביקון בניו יורק. "זה היה איום ונורא. ג'ו היה שיכור לחלוטין והציג את הלהקה בצורה מעליבה. הוא לא התכוון להיות מרושע – הוא פשוט לא היה שם. והם נטשו אותו על הבמה. זו הייתה נקודת שפל כל כך עצובה בקריירה שלו".

כמה ימים אחרי אותה הופעה קטסטרופלית, לאנג קיבל שיחה נוספת ממייקל רוזנפלד. הפעם, עורך הדין חיפש יותר מסתם הופעה. הוא שאל ישירות: מייקל, האם תהיה מעוניין לקחת על עצמך את ניהולו של ג'ו? לאנג לא ממש התלהב. הוא ניהל את בילי ג'ואל לתקופה קצרה של שישה חודשים, אבל לא היו לו שאיפות בתחום הניהול. הוא וג'ו דנו באפשרות, לא הגיעו למסקנה, והעניין נראה היה גווע.

אך הסיפור לא נגמר. מספר חודשים לאחר מכן, בתחילת 1977, ג'ו ומייקל לאנג שוחחו שוב. הפעם, לאנג כבר הקדיש לעניין מחשבה רבה. "ישבתי עם ג'ו ואמרתי לו, 'תקשיב, אם אתה רוצה לעשות את זה, אם אתה באמת רוצה לקום, לאסוף את השברים ולהחזיר לעצמך את מה ששייך לך בזכות, אז אני אעשה את זה איתך'".

זו הייתה פריצת הדרך שג'ו היה זקוק לה נואשות, אך פחד שלעולם לא תגיע. אחרי שנים של סכסוכים ניהוליים, מה שהוא היה צריך – יותר מתמיד – היה אמרגן שאכפת לו ממנו, כאדם וכאמן. אבל במצבו הנוכחי, עם קול הרוס, בריאות רעועה ומוניטין מרוסק, לאף איש מקצוע רציני לא היה תמריץ להתערב. ג'ו גילה זאת על בשרו כשפנה לאלברט גרוסמן, המנהל המפורסם של בוב דילן, ונחל דחייה צורבת.

למרבה המזל, שיקוליו של מייקל לאנג לא נבעו מהפוטנציאל לרווח כספי מהיר. "היה לי כל כך עצוב לראות אותו במצב כזה. ג'ו הוא בחור כל כך מתוק והזיכרון שלי ממנו היה כל כך חזק. יש רק ג'ו קוקר אחד – זה כמו אוצר לאומי".

לאנג היה צעיר, נמרץ, וכפי שהוכיח בוודסטוק, מסוגל להוציא לפועל את מה שאחרים חשבו לבלתי אפשרי. אבל אפילו האתגר שהציב האירוע הגדול בתולדות הרוק נראה קל בהשוואה למשימה שלפניו: להציל את אחד מגיבוריו הגדולים – מעצמו. "אני זוכר שהלכתי לבית שלו בלוס אנג'לס... פשוט הסתובבתי שם, ניסיתי להבין איך נראים החיים שלו. זה היה מחריד! היו כל כך הרבה אנשים שחיו על חשבונו. הוא עדיין שתה בכבדות, והיו סביבו כל כך הרבה אנשים שהאינטרס שלהם היה לשמר אותו במצב הזה. וכמובן, אתה תמיד נלחם בזה – זו חרב פיפיות. אתה מנסה לחסל דברים מסוימים וג'ו מתנגד קצת כי הוא מרגיש קרבה אליהם... ומצד שני הוא גם יודע במה מדובר".

ג'ו שכר את הבית בניקולס קניון, והמקום הפך למלכודת. "המקום הזה נעשה קצת מפחיד", סיפר ג'ו. "בגלל הקרבה להוליווד, תוך זמן קצר היו שם בערך תשעה או עשרה סוחרי סמים. והיו באים כל מיני בחורים שחורים ואומרים, 'אפשר לשאול את הפסנתר שלך?' הם היו נגנים טובים אז אמרתי, 'בטח'. ואז נסעתי לאנשהו והם פשוט פירקו את כל החלון וברחו עם הפסנתר! אני זוכר שירדתי יום אחד וכל הסלון היה מלא באנשים, וחשבתי לעצמי, אה-הא – זה מתחיל להיות קצת מוזר. ואז כשהם הגיעו לקומה העליונה... הייתי יוצא מחדר השינה והם היו פשוט יושבים שם על הרצפה!".

אחד הצעדים הראשונים של לאנג היה לבדוק את השטח אצל מקדמי הופעות, כדי להעריך את אפשרויות הסיבוב של ג'ו. הוא גילה שהן מוגבלות, אם לא בלתי קיימות. סיבוב ההופעות עם STUFF והופעה לא מחשמלת לגמרי בסאטרדיי נייט לייב גרמו ללאנג להבין שהתוכנית היחידה היא להוציא את ג'ו לעבוד מחוץ לאמריקה, לתת לו הזדמנות למצוא את רגליו מחדש, הרחק מהלחצים. אבל לפני שאפשר היה לארגן את זה, היה צריך לסדר את המצב הכאוטי עם חברת התקליטים שלו, A&M.

ג'ו היה חתום ב-A&M מאז 1968, דרך חברת ההפקות של דני קורדל. לחברה הייתה אווירה משפחתית שבה הוא הרגיש בנוח: "תמיד נהניתי ב-A&M. דני הכיר לי את המתחם, שהיה פעם המתחם של צ'ארלי צ'פלין. בימים ההם היית יורד לשם ורנדי ניומן היה עובד במשרד קטן עם פסנתר... פשוט כותב שירים. והיית נכנס ומפטפט עם מישהו. הכרתי את כל הבחורות שם ויכולתי לדפוק על דלתו של ג'רי מוס בכל יום בשבוע, בלי הודעה מוקדמת. זה היה מאוד ביתי... אבל בהדרגה, ככל שגלגלי החיים השתנו, כל זה התחיל להתפוגג".

גם הקריירה של ג'ו התפוגגה, כמובן, וב-1977, כשמייקל לאנג הפך לאמרגנו, הוא היה שקוע בחוב של 800,000 דולר לחברת התקליטים. לאנג נזכר: "היחסים שלו איתם היו, להרגשתי, כמו עם הורה, שזה כמעט צפוי ולכן זה ניתן. וג'ו אמר, 'הם לעולם לא יתנו לי ללכת'. היו כל כך הרבה צללים באותה תקופה... הוא ראה אותם יותר כמו משפחת מאפיה... כי הוא הרגיש כל כך כלוא".

"בכל מקרה, עליתי ודיברתי עם ג'רי מוס", המשיך לאנג. "הוא חשב שזה נגמר, שהקול של ג'ו די גמור. אמרתי, 'תשמע, ג'רי, ככה אני רואה את זה. הנוכחות של ג'ו כאן עושה אותו מאוד לא מאושר. אני לא חושב שהוא ישרוד את זה, בכנות, אם תתעקש להשאיר אותו. יש לך סוג כזה של מערכת יחסים איתו ואני יודע שרגשית אתה מאוד קשור אליו, אבל זה לא בריא'".

גם ג'רי מוס זוכר את התקופה ההיא. "ג'ו הפך לאמן מאוד מסורבל לקידום. זה הגיע למצב שאם הוא עשה שתי הופעות בווינטרלנד בסן פרנסיסקו – בלילה הראשון, כשהעיתונות הייתה שם, כולם היו שם, הוא היה מקיא על הבמה. הלילה השני היה קונצרט פנטסטי אבל עד אז השמועה כבר יצאה. נהיה קשה מאוד כחברה לנסות לעבוד על התקליטים שלו – הוא לא היה חברותי במיוחד עם שדרני רדיו ועיתונאים. מבחינתי, הכרתי אותו הרבה זמן והיה לי אכפת ממנו מאוד, אבל לבקש מאיש קידום מכירות צעיר לקחת את ג'ו קוקר לבקר בתחנות רדיו, מה שהיה מאוד חשוב לעשות בימים ההם, הבחור היה רועד מפחד. נהיה לנו קשה מאוד כחברה להתגייס עבורו במובן המקצועי, ואז מייקל לאנג בא אלינו ואמר, 'תראו, תתנו לו ללכת?' והסכמנו. היה איזשהו תשלום במזומן – זה לא היה משמעותי – זה לא התקרב אפילו ל-800,000 דולר. אני חושב שפשוט מחקנו את זה".

לאנג ביצע מהלך מבריק. כעת הוא יכול היה להתחיל לתכנן את תוכנית השיקום של ג'ו קוקר. בתחילת דרכם המשותפת הוא הבהיר לג'ו שעליו לשנות כמה הרגלים, במיוחד בכל הנוגע לשתייה. "ישבנו וחתמנו על הסכם שהוא לא יעלה לבמה שיכור. אמרתי, 'אני אבטל את ההופעות אם תעשה את זה', והוא אמר, 'כן, בסדר. אני אעשה את זה'. ובאותו זמן היו מעט מאוד רגעים שהוא היה באמת צלול. הקטע עם ג'ו הוא שהוא היה מתעורר בבוקר, שותה בקבוק סקוטש והיה גמור. אבל הדברים שקרו... ההערות שאנשים היו אומרים... הייתי רואה אותן חוזרות אליו למחרת, אז ידעתי שהמוח שלו בסדר. בכל מקרה, הוא אמר 'כן', וחשבתי שהייתה שם סוג של ייאוש. הוא לא ראה מוצא מהמצב שבו היה, אבל הוא רצה לצאת".

עם סידור עניין חברת התקליטים, מייקל לאנג ארגן סיבוב הופעות באחת המדינות הבודדות שבהן לג'ו עדיין היה קהל – אוסטרליה. הוא כבר ידע איזה סוג של להקה הוא צריך, "להקת רוק צעירה וישרה שתתרגש לצאת איתו לדרך, תעבוד קשה ולא תוסיף לבעיות". דרך שותף עסקי הוא שמע על הרכב שעשוי להתאים, THE AMERICAN STANDARD BAND.

מייקל לאנג לקח את ג'ו לראות את החברים מנגנים במועדון לילה במסצ'וסטס. "הם היו טובים. לא הייתה שם גאונות אבל הם היו להקה טובה וסולידית. בנקודה הזו הוא לא היה צריך גאונות; הוא היה צריך מישהו שיעבוד כמו שהוא רוצה". הלהקה התרשמה מג'ו, והקלידן קווין פאלווי סיפר: "הוא נכנס, ראה את הלהקה ואמר, 'מחר נעשה חזרה'. מחר זה יום ראשון – אחר הצהריים – ואם הוא יאהב את מה שיקרה, נמשיך משם. הוא בא, עשינו חזרה, ואז היינו בדרך לאוסטרליה. הלהקה פשוט נסחפה בזה".

הם עשו חזרות במשך שבוע, ואז הצטרפו אליהם בובי קיז וניקי הופקינס – בחירות מפתיעות מצד לאנג, בהתחשב בצורך לשמור על ג'ו בדרך הישר. "הוא היה צריך סביבו אנשים במעמדו", הסביר לאנג, "וכמובן, הם היו נגנים אדירים. עם בעיות שתייה משלהם באותה תקופה – במיוחד ניקי. זה היה סוג של גמילה עבורו. הוא היה צריך את זה".

ניקי הופקינס היה גאון מוזיקלי ושתיין כבד. "היית צריך לעזור לו לעלות לבמה", סיפר ג'ו, "אבל תושיב אותו ליד הקלידים, בנאדם, וזה היה קסם. אפילו כשהוא היה שיכור לגמרי!".

באמצע יוני, החבורה יצאה לניו זילנד ואוסטרליה, לסיבוב הופעות שכונה על ידי המקדמים "שובו של הכלב המשוגע". התקשורת המקומית, שאהבה להזכיר את אירועי 1972 הכאוטיים של קוקר באוסטרליה (כשהוא נעצר עם כמה אנשים מפמלייתו), קיבלה חומר עסיסי כבר בהתחלה. החבורה נחתה באוקלנד – מינוס ג'ו ובובי קיז. התברר שהשניים הורדו מהמטוס בעצירת ביניים בהונולולו. הכותרות צרחו: "הכלב המשוגע קוקר הורד ממטוס". הסיפור האמיתי היה שהשניים ניגנו בקול רם מדי קלטת של הצמד הקומי הבריטי פיטר קוק ודאדלי מור, מה שהטריד את שאר הנוסעים. דייל מנומס הציע להם לרדת ולבדוק את חנויות המזכרות, ומיד כשהם ירדו, הוא סגר את הדלת והמטוס המריא!

למרות הפתיחה הצולעת, ההופעות בניו זילנד ובאוסטרליה היו הצלחה מסחררת. ג'ו נתן לקהל את מה שרצה לשמוע, והיה נראה מאושר. אפילו רגע שבו הקיא על מסלול הנחיתה בפרת' לא הצליח להרוס את המומנטום. כשהוא עזב את אוסטרליה בסוף יולי, הוא אמר לכתבים שהוא מרוצה והכריז על היעד הבא: "עכשיו נעשה סיבוב קצר בדרום אמריקה, ואז נחזור לארצות הברית כדי להקליט תקליט".

"דרום אמריקה הייתה כמו לנסוע למערב הפרוע", תיאר זאת מייקל לאנג. "זה היה לא ייאמן. אף אחד לא היה שם במשך שנים וזה היה אחד המקומות הבודדים בעולם שיכולתי ללכת אליו איתו, מקום שבו הוא לא הרס לחלוטין את האמינות שלו. זו הייתה סוג של טריטוריה חדשה, אבל חיפשתי עבורו מעמד, מקום שבו הוא יוכל להיות ג'ו קוקר בלי להתנצל – כי אני לא חושב שמישהו עם כישרון כמו שלו צריך אי פעם להתנצל".

בברזיל, שם היו הופעות בריו, סנטוס וסאו פאולו, דאגו להם היטב. הברזילאים חששו כל כך מחטיפות, עד שכל חבר בלהקה קיבל שומר ראש אישי, חמוש בתת-מקלע, שישן מחוץ לדלת המלון שלו כל לילה. המסע לשיקום הקריירה והנפש של ג'ו קוקר היה בעיצומו, רחוק מהעין הבוחנת של אמריקה, צעד אחר צעד, בדרך חזרה אל האור.