הנה מוסיקה מווווו...שלמת עם תקליט של להקת פינק פלויד - אמא לב אטום

ב-2 באוקטובר בשנת 1970 יצא התקליט הכי אהוב עליי של פינק פלויד - ATOM HEART MOTHER. אחחח...  הצליל האנלוגי הרחב, העטיפה הכפולה והתחושה שאתה יוצא למסע מוזיקלי שאין דומה לו.

היצירה המדהימה הזו, ATOM HEART MOTHER, נמצאת בנקודת זמן מכריעה שמפרידה בין ימי הפסיכדליה המוקדמים והפרועים של הלהקה עם סיד בארט, לבין יצירות המופת המהונדסות שיגיעו החל משנת 1973. ברור שהיה כאן הימור ענק: האם המעריצים הוותיקים, שהתאהבו עד מעל הראש בקסם הפסיכדלי והאגדי של THE PIPER AT THE GATES OF DAWN או בוויב החללי המהפנט של A SAUCERFUL OF SECRETS, יקבלו את המפנה הסימפוני הדרמטי הזה?

למרות שכבר יצאו עד אז תקליטים שיכלו להגיד לאן הרוח נושבת (כמו MORE או UMMAGUMMA) - ההפתעה עדיין הייתה גדולה. פינק פלויד הלכו על כל הקופה! למרות חשיבותו הברורה ברצף הקריירה של הלהקה, חבריה עצמם לא הפסיקו להשמיץ אותו לאורך השנים וכינו אותו "קשקוש ניסיוני". ובכן, דעתי עליו שונה לחלוטין. אני מודה שאני מחייך בכל פעם מחדש כשאני שומע את המוזיקאים הגאונים האלה מתנערים מהבייבי שלהם, בזמן שאני מתענג על כל צליל. מה שמצחיק הוא שבזמן אמת, ממש כשיצא האלבום באוקטובר 1970, רוג'ר ווטרס נשמע מאוהב בו לחלוטין והכריז בגאווה גדולה: "האלבום הזה פחות ניסיוני מ-UMMAGUMMA, והרבה יותר נעים להאזנה. לדעתי זה ללא ספק הדבר הטוב ביותר והכי אנושי שעשינו אי פעם!". איזה הבדל תהומי בין ההתלהבות הראשונית לקטילות המאוחרות!

כן, כבר ב-1972 אמר ניק מייסון: "כולנו היינו רוצים להקליט אותו מחדש. הוא לא היה מוצלח לחלוטין. אבל הוא היה דבר שלימד אותנו". רוג'ר ווטרס היה בוטה הרבה יותר. בראיון ל-BBC ב-1984 הוא הכריז: "אם מישהו היה אומר לי עכשיו, 'הנה מיליון פאונד, צא ותנגן את ATOM HEART MOTHER', הייתי אומר לו, 'אתה בטח צוחק. אני לא מנגן את הזבל הזה!'". דייוויד גילמור לא נשאר חייב והגדיר את היצירה במילים "ערימת זבל מוחלטת", תוך שהוא מודה שהלהקה הייתה בשפל וגירדה את תחתית החבית. אבל בזמן שהם ירדו על עצמם, עיתונות המוזיקה יצאה מגדרה!

בגיליון דצמבר 1970 של המגזין BEAT INSTRUMENTAL נכתב בהתלהבות שיא: "עם התקליט הפנטסטי לחלוטין הזה, הפלויד פרצו לטריטוריה חדשה לחלוטין. קטע הנושא בצד א' משלב בין פינק פלויד, כלי נשיפה תזמורתיים ומקהלה מעורבת. כולם מתמזגים ליצירת נושא אינטגרלי מושלם, וזהו כוחו האדיר של האלבום הזה. נהדר, נהדר, נהדר, והלוואי שיכולתי לשמוע את זה בקוואדרופוני!". אלא שחברי הלהקה נטרו טינה מוזרה לעבודה הזו, וניק מייסון הודה מאוחר יותר שהאלבום פשוט לא ייצג את הכיוון שפינק פלויד רצו ללכת בו באותה עת – עד כדי כך שבמהדורות הבאות הם אפילו "שכחו" להעניק קרדיט לרון גיסין על עבודת התזמור המופלאה שלו! אלא שעם כל הכבוד לביקורת העצמית הקטלנית שלהם, הקהל הבריטי חשב לגמרי אחרת: למרות ההסתייגויות והשנאה של הלהקה, ATOM HEART MOTHER היה האלבום הראשון בתולדות פינק פלויד שהעפיל היישר למקום הראשון במצעד המכירות הבריטי! ולא רק בבריטניה: הוא זינק למקום הרביעי בצרפת, לחמישי בהולנד, למקום השמיני במערב גרמניה, ואף שהגיע בארצות הברית למקום ה-55 בלבד במצעד הבילבורד, הוא הגיע שם בסופו של דבר למעמד של אלבום זהב!

השילוב בין רוק למוזיקה קלאסית הפך לאופנה של ממש. דור חדש של נגנים וירטואוזים, בוגרי קולג'ים למוזיקה כמו קית' אמרסון מלהקת הנייס וג'ון לורד מדיפ פרפל הובילו את המגמה. פינק פלויד, שכבר התנסו במסעות פסיכדליים אינסופיים בתקליטיהם הראשונים ובפסי הקול שיצרו לסרטים, החליטו שגם הם רוצים לצלול למים הסימפוניים העמוקים. באותה תקופה הרוק המתקדם בעבע מיומרות אמנותיות מרתקות, וכל להקה רצתה להוכיח שהיא מסוגלת להעמיד יצירה שתוכל להביט לבטהובן או באך ישר בלבן של העיניים.

הזרע נזרע כבר ב-1969, בהופעה מיוחדת ברויאל אלברט הול בלונדון, שם הצטרפו אליהם תזמורת כלי נשיפה ומקהלה. היה זה במסגרת המופע הקונספטואלי THE MAN AND THE JOURNEY, ובאופן ספציפי בקונצרט השיא של סיבוב ההופעות שנערך ב-26 ביוני 1969 וכונה "THE FINAL LUNACY", שבו ביצעו את הקטע CELESTIAL VOICES יחד עם רביעיית כלי נשיפה של התזמורת הפילהרמונית המלכותית ומקהלת חובבים – מקהלת אילינג סנטרל, בניצוחו של לא אחר מאשר נורמן סמית', המפיק של אלבומיהם הראשונים! הניסוי היה מרגש, וההצלחה המסחרית של האלבום הקודם, UMMAGUMMA, נתנה להם את הגב הכלכלי מחברת EMI ללכת על זה בגדול עם הפנטזיות הכי פרועות.

המסע ליצירת התקליט התחיל משיתוף פעולה מפתיע. דרכיהם של פינק פלויד ורון גיסין הצטלבו שוב ושוב במחצית השנייה של שנות השישים. בהמשך, מנהל סיבוב ההופעות, סם קטלר, הכניס את גיסין היישר למעגל הפנימי של הלהקה. אז ווטרס יצר עמו פסקול לסרט שנקרא THE BODY. באחד השירים בתקליט ההוא, GIVE BIRTH TO A SMILE, ניגנו כל חברי פינק פלויד וקיבלו על כך תשלום צנוע של נגני אולפן מן המניין.

גיסין עצמו נזכר בחיוך: "הסתדרתי נהדר עם רוג'ר כבנאדם, אתם יודעים, שיחקנו גולף ביחד", ואף שיתף פעולה עם הבסיסט בקטע המוזר SEVERAL SPECIES OF SMALL FURRY ANIMALS GATHERED TOGETHER IN A CAVE AND GROOVING WITH A PICT מהאלבום UMMAGUMMA. גיסין היה טיפוס אקסצנטרי, מעין מדען צליל פראי ששילב מוזיקה עממית עם מניפולציות על סרטי הקלטה. הסרט THE BODY עסק בגוף האדם ובביולוגיה שלו והפסקול המשותף יצא בסוף נובמבר 1970 באלבום שנקרא MUSIC FROM THE BODY וכלל 22 קטעים, שמונה מתוכם נכתבו או נכתבו במשותף על ידי ווטרס, והפסקול כלל שימוש יוצא דופן בקולות נשימה, פעימות לב, גיהוקים וקולות עיכול – רעיונות שהקדימו בהרבה את הניסויים הקוליים שפינק פלויד יביאו לשיא מאוחר יותר באלבומים כמו THE DARK SIDE OF THE MOON.

באביב 1970, חברי הלהקה נכנסו לאולפנים באבי רואד כשהם תשושים מסיבובי הופעות אינסופיים. גיסין: "היה לי ברור לחלוטין באותה תקופה שהלהקה עומדת בפני מיצוי ופועלת על אדי דלק אחרונים. הם הופיעו בלי הפסקה ברחבי העולם, הם הפכו למפורסמים, וחברת EMI יחד עם המנהל סטיב או'רורק לחצו עליהם ודחפו אותם להוציא כבר את האלבום הבא!". אבל הייתה בעיה אחת קטנה: ארבעת חברי הלהקה, רוג'ר ווטרס, דייוויד גילמור, ריק רייט וניק מייסון, היו סחוטים. "הגענו לתקופה עצלה", הודה רייט מאוחר יותר, "הייתה נקודה שבה פשוט ישבנו ולא ידענו מה לעשות – זה קרה לפני ובמהלך העבודה על ATOM HEART MOTHER".

הם היו צריכים עזרה, והעזרה הגיעה בדמותו של גיסין. וכפי שהעיד ניק מייסון: "רון נראה כמו הבחירה האידיאלית ליצירת העיבודים עבור ATOM HEART MOTHER. הוא הבין לעומק את המורכבות הטכנית של הלחנה ועיבוד, והרעיונות שלו היו רדיקליים מספיק כדי להרחיק אותנו מאותן יצירות רוק-תזמורתיות שהפכו אופנתיות אך היו כבדות ומסורבלות להחריד". במרץ 1970, ווטרס ומייסון פנו אליו עם בקשה: "יש לנו קטע ארוך שהקלטנו, אנחנו רוצים שתוסיף לו 'משהו גדול' עם תזמורת".

גיסין שיחזר בהתרגשות את הרגע שבו הכל התחיל: "זה היה בערך בסיום העבודה על המוזיקה לסרט THE BODY במרץ, כשניק ורוג'ר ביקשו ממני לראשונה אם אוכל לעשות משהו עם סרט הקלטה שהם הכינו באולפני EMI באבי רואד. אף אחד מחברי הלהקה לא ידע לקרוא או לכתוב מוזיקה במובן המקובל, אבל הם רצו 'משהו גדול' שייכתב ויתומרן בתפקידים מסודרים. הם מסרו לי את רצועת הבסיס הזו, ואני כתבתי פרטיטורה למקהלה ולנגני כלי נשיפה, כשאני יושב בסטודיו שלי, מופשט עד לתחתונים בקיץ הלוהט באופן בלתי נתפס של שנת 1970!". זהו אחד המראות הכי משעשעים שאפשר לדמיין: דירה חמה ומחניקה בנוטינג היל, גל חום לונדוני כבד, וגיסין המיוזע בתחתונים מנסה לחבר מלודיות תזמורתיות על גבי סליל הקלטה שכלל בסך הכל מקצב תופים בסיסי, ליין בס פשוט וכמה אלתורי גיטרה של גילמור. הלהקה פשוט השאירה לו את החומרים וטסה לסיבוב הופעות בארצות הברית ב-9 באפריל, והוא ישב וכתב תפקידי מקהלה מצמררים, תרועות חצוצרה ועיבודי צ'לו סקוטיים מרהיבים.

ההקלטות עצמן היו סיוט. הן היו הפעם הראשונה שבה נעשה שימוש במערכת ההקלטה החדשה עם שמונה ערוצים באולפן. כתוצאה מכך, נאמר ללהקה שאסור לה לבצע חיתוכים ועריכות בסרט ההקלטה. טכנאי האולפן השמרנים של EMI חרדו לשלום המכונות היקרות, ואסרו בתוקף על עריכת סרט ההקלטה הרחב מחשש שהוא ייקרע. המשמעות הייתה שניק מייסון ורוג'ר ווטרס היו צריכים לנגן את קטעי הבסיס של היצירה, שאורכה כמעט 24 דקות, בטייק אחד רצוף ומושלם. תנסו לתופף 24 דקות בלי מטרונום ובלי חיתוכים – הקצב של מייסון נטה מעט להאט ולהאיץ לאורך הקטע, מה שהפך את עבודת הדיבוב של הנגנים הקלאסיים לסיוט מוזיקלי.

לאחר מכן, הגיע תורם של נגני תזמורת הפופ של EMI, שלא ממש הבינו מה החבורה הזו רוצה מהם, והתמרמרו על המוזיקה האבסורדית שנאלצו לנגן. הנגנים התנשאו מעל גיסין, לעגו לו ולתווים הלא-שגרתיים שלו, עד שהמלחין כמעט התמוטט מעצבים ומחוסר אונים בתוך האולפן. המנצח ג'ון אולדיס נאלץ לגשר בין הצדדים, ובסופו של דבר, בעזרת המקהלה שגייס, התוצאה הייתה שילוב מהפנט בין פינק פלויד לתזמורת. חברי המקהלה נדרשו לשיר הברות פונטיות משונות, גניחות, צעקות ולחישות שנשמעו כמו טקס מיסטי עתיק, והעניקו ליצירה את הגוון המסתורי והמכשף שלה. איזה מחיר כבד נפשית שילם גיסין באותם ימים! תחושת המרירות שלו רק גברה כשגילה שבסופו של דבר, למרות כל הזיעה והגאונות שהשקיע, חברי הלהקה אפילו לא טרחו להזכיר את שמו בקרדיטים הרשמיים של האלבום (וגם לא במהדורות הרימסטר המאוחרות), בעוד שג'ון אולדיס זכה ל"תודות מיוחדות".

במהלך כל התקופה הזו, היצירה הארוכה שתתפוס צד שלם בתקליט נשאה את שם הקוד הזמני והמשעשע THE AMAZING PUDDING. למעשה, עוד לפני שנולד הפודינג, היצירה נקראה ברצף UNTITLED EPIC ואחר כך פשוט EPIC, עד שהתקבע הכינוי המפורסם! הופעת הבכורה שלה מול קהל, בפסטיבל באת', הייתה כישלון חרוץ. זה קרה בסוף יוני 1970, בארבע לפנות בוקר מול קהל ספוג מים ששקע בבוץ, כאשר הרוח העיפה לנגני התזמורת את דפי התווים והמוניטורים על הבמה כשלו לחלוטין. רון גיסין, שהגיע נרגש לשמוע את התזמור שלו מבוצע חי, סיפר מאוחר יותר שברח מהמקום בדמעות של כעס ומבוכה מרוב הכאוס הצלילי הנורא ששמע על הבמה. כשהיצירה הונצחה לבסוף על גבי התקליט, היא חולקה לשישה פרקים נושאי שמות סוריאליסטיים: FATHER'S SHOUT, BREAST MILKY, MOTHER FORE, FUNKY DUNG, MIND YOUR THROATS PLEASE ולבסוף REMERGENCE.

הבמאי סטנלי קובריק כל כך אהב את היצירה הזו, שהוא פנה ללהקה בבקשה להשתמש בה בסרט "התפוז המכני". חברי פינק פלויד סירבו נחרצות לאחר שקובריק דרש אישור לערוך ולחתוך את המוזיקה כראות עיניו. קובריק לא נשאר חייב: בסצנה המפורסמת שבה אלכס משוטט בחנות התקליטים העתידנית, הוא שתל את עטיפת התקליט ATOM HEART MOTHER בצורה בולטת על הדלפק, כמעין קריצה עוקצנית לחברי הלהקה. אבל, מצד שני, הוא רק עזר ללהקה לקבל עוד חשיפה עם המוצר החדש יחסית שלה אז.

אז איך הפך פודינג מדהים לאמא עם לב אטומי? קבלו סיפור הזוי. ב-16 ביולי 1970, הלהקה הגיעה לאולם PARIS CINEMA בלונדון ששימש את ה-BBC להקלטות מול קהל – כדי להקליט הופעה מיוחדת לתוכניתו של השדרן ג'ון פיל, PEEL SUNDAY CONCERT. כשהגיע הרגע לרשום את שמות השירים באופן רשמי לצורכי תמלוגים, וכדי שפיל יוכל להציג את היצירה המרכזית למאזינים, הבינו כולם שאין לה עדיין שם. רון גיסין, שנכח במקום, סיפר: "ישבנו בחדר הבקרה וכולם היו לחוצים. פתאום רוג'ר ווטרס הרים עיתון שהיה מונח לידו, הצביע על כותרת ואמר – הנה השם: ATOM HEART MOTHER". בראיון אחר, גיסין שחזר שהוא זה שהצביע על המהדורה המוקדמת של העיתון ואמר לווטרס: "שם בפנים תמצא את הכותרת!".

העיתון היה ה-EVENING STANDARD של לונדון מאותו היום, והכתבה סיפרה על אישה בת 56 בשם קונסטנס ליידל, שהפכה לאישה הראשונה באנגליה שהושתל בה קוצב לב המופעל על ידי אנרגיה אטומית. הכתבה, מאת העיתונאי מייקל ג'פריז, נשאה את הכותרת המדויקת ATOM HEART MOTHER NAMED, ודיווחה על קוצב הלב מבוסס הפלוטוניום שהושתל באותה אם לחמישה ילדים. שאר חברי הלהקה שמעו את ההצעה והתלהבו מיד. אם כי משעשע לגלות שהזיכרון של החברים היה קצת מטושטש ברבות השנים: גילמור ומייסון זכרו משום מה שהכתבה בכלל סיפרה על "אישה שילדה תינוק והשתילו לה את הדבר הזה בלב", כפי שניסח זאת הגיטריסט המוערך שלנו! ג'ון פיל עלה למיקרופון, הציג את השם למאזינים (תוך שהוא מדגיש שמדובר בשם זמני בלבד), והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה.

ואי אפשר להשלים את התמונה בלי להזכיר את העטיפה הנהדרת של התקליט. כן, זו עם הפרה. פינק פלויד רצו להתנער לחלוטין מהתדמית הפסיכדלית והחללית שדבקה בהם, ופנו למעצב סטורם ת'ורג'רסון מחברת העיצוב HIPGNOSIS בבקשה ליצור משהו פשוט ונטול יומרות ככל האפשר. ת'ורג'רסון עצמו שיתף בכנות מלאה מה עמד מאחורי הרעיון: "רציתי לעצב עטיפה שהיא 'נון-עטיפה', בהמשך ל'נון-שם' ול'נון-אלבום קונספט'. משהו שלא יהיה דומה לשום עטיפה אחרת, ובמיוחד לא לעטיפות רוק או פסיכדליה – משהו שאף אחד פשוט לא יצפה לו!".

לפני שנבחרה הפרה הועלו רעיונות אחרים לגמרי, כמו צוללן בבריכת שחייה או אישה צעירה בשמלת ערב העומדת למרגלות גרם מדרגות. אבל פינק פלויד בחרו באופציה השלישית: תקריב של פרה באחו! ת'ורג'רסון הסביר מה כבש אותם: "זה לא היה המבט של הפרה עצמה, שנראית כאילו היא שואלת בסקרנות 'מה אתם רוצים?', אלא כל הנונסנס המוחלט של 'מה לעזאזל עושה פרה רגילה על החזית של אחד מאלבומי הפסיכדליה והפרוג המתקדמים ביותר בעולם?!'".

בכל מקרה, ת'ורג'רסון נסע לשדה ירוק בהרטפורדשייר, נעמד מול פרה תמימה מגזע פריזי העונה לשם לולובל השלישית (LULUBELLE III), וצילם אותה בוהה ישירות במצלמה. בגב העטיפה צולמו שלוש פרות נוספות הנועצות מבט בעדשה, ובתוך האלבום הנפתח שולב צילום שחור-לבן של פרות נחות באחו אחרי "יום עבודה מפרך". שנים לאחר מכן, בגיליון רולינג סטון מנובמבר 1970, ניק מייסון סיפק הסבר אניגמטי ופילוסופי לקשר שבין הפרות לכותרת: "יש קשר בין הפרות לשם האלבום, אם אתם רוצים לחשוב על 'אמא אדמה' או על לבה של האדמה!". נו, טוב... אבל כשהעטיפה הוצגה למנהלי EMI הם חטפו התקף זעם: לא הופיע עליה שם הלהקה, לא הופיע שם האלבום, ולא היה שום רמז למוזיקה שבפנים. הם צעקו שאף אחד לא יקנה תקליט כזה, אבל הלהקה התעקשה.

באחד הימים, במהלך ההקלטות האינטנסיביות, הופיע סיד בארט. הוא הסתובב בין הכלים, הביט בחבריו לשעבר, ולאחר כמה דקות נעלם כלעומת שבא. בארט הקליט באותו הזמן את תקליטו השני בסטודיו סמוך באבי רואד. היה זה ביקור רפאים מהעבר של הלהקה. האלבום שבארט הקליט באולפן הסמוך היה BARRETT, כשגילמור ורייט סייעו לו בהפקה בין הסשנים של הלהקה, והמפגש השקט והמוזר הזה הזכיר לכולם את המחיר הנפשי הכבד של עולם הרוק. עוד רגע קטן של קסם אולפני נרשם כשהמתופף ניק מייסון אמר למיקרופון את המשפט SILENCE IN THE STUDIO. קולו עבר דרך מגבר לזלי במצב סיבוב מהיר, מה שיצר את האפקט המעוות והמוזר שנשמע ביצירה, אפקט שישמש מאוחר יותר גם בפתיחה של היצירה ECHOES. בחלק שנקרא MIND YOUR THROATS PLEASE ניתן לשמוע את מייסון צועק גם את המשפט HERE IS A LOUD SORT OF SHOUT, רגע לפני שהסאונד מתפרץ שוב.

לא אשכח את הפעם הראשונה בה הקשבתי ליצירה הזו. זה היה בחנות התקליטים "מוסיקול" ברמת השרון. זה היה אי שם באמצע האייטיז. התחלתי כבר להכיר את התקליטים הידועים של הלהקה כמו "החומה,או "הצד האפל של הירח" ו"הלוואי והיית כאן". אבל יום אחד הגיע לשם התקליט הזה - בהדפסה מתוצרת הארץ - בלי עטיפה נפתחת). מיד ביקשתי מהמוכר שישים לי את זה בפטיפון בחנות, כדי שאוכל להקשיב לזה באוזניות. אתם קולטים? פעם היה נהוג להשמיע תקליטים חדשים בחנות, כך שבתכל'ס - היינו קונים "תקליטים חדשים" אחרי שכבר הושמעו כמה פעמים בחנות. איזו הזייה! בכל אופן, פתאום פרצו מהאוזניות לאוזניי צלילים מרתקים שלא שמעתי קודם לכן. כלי הנשיפה הסוערים שנשמעים כמו תרועה לסערה, הלהקה שמנגנת משהו שנשמע כמו נושא לסרט מערבון, קולות הצליפה בשוט והרעש של מנוע האופנוע שנע מצד לצד. ואווווו!!!!! ברור שמיהרתי לאסוף שקל לשקל כדי לרכוש את זה במהרה.

ובצד ב' של התקליט, האווירה משתנה לחלוטין מהיצירה הארוכה למשהו אחר לגמרי. כאן החליטו חברי הלהקה על חלוקה דמוקרטית ואינטימית: כל אחד משלושת הכותבים קיבל רצועה משלו כדי לבטא את עצמו באופן אישי, לפני שהם מתאחדים לקטע הסיום המשותף. הוא נפתח עם IF, יצירת סולו אקוסטית וחשופה של רוג'ר ווטרס. זהו אחד השירים האינטימיים והחמים ביותר שכתב אי פעם, והוא בוצע בהופעה חיה רק פעם אחת ויחידה בתקופת הלהקה – באותו קונצרט מפורסם ברדיו של הבי.בי.סי. השיר הזה חשף לראשונה את הפחדים העמוקים ביותר של ווטרס מפני שגעון ובידוד, בשורה האלמותית: IF I GO INSANE, WILL YOU STILL LET ME JOIN IN WITH THE GAME, מוטיב שיהפוך בהמשך לבסיס של THE DARK SIDE OF THE MOON. ווטרס המשיך להרגיש חיבור עמוק לשיר הזה וביצע אותו בסיבובי הופעות הסולו שלו לאורך השנים.

אחריו מגיע SUMMER 68, שירו של הקלידן ריק רייט, שמספר בכנות על תופעת הגרופיות ועל תחושת הריקנות והבלבול בדרכים. זהו אחד השירים האהובים עליי ביותר של רייט: שילוב מופלא בין נגינת פסנתר עדינה, שירה מלנכולית והתפרצות תרועות חצוצרה אדירה שמעבירה את תחושת הזרות בחדר המלון בבוקר שאחרי. שם העבודה של השיר היה ONE NIGHT STAND, והוא מהווה הקדמה לנושאים שרייט יעסוק בהם שוב בשירו STAY, שנתיים מאוחר יותר. השיר הזה מעולם לא זכה לביצוע חי על ידי הלהקה. חבל.

השיר הבא, FAT OLD SUN, הוא יצירה פסטורלית של דייוויד גילמור, שמיד עם יציאתה עלו חשדות שהיא "מושפעת" יתר על המידה משיר של הקינקס בשם LAZY OLD SUN. גילמור עצמו הודה שיש דמיון, והגיב לכך בכתבת מלודי מייקר בציניות בריטית טיפוסית: "אולי העתקתי מהם באופן לא מודע. מי יודע. הם עדיין לא תבעו אותי על כך". בשיר הזה, גילמור מנגן כמעט על הכל – גיטרה, בס ותופים, כשריק רייט מלווה אותו בפסנתר. השיר נפתח בצלילי פעמוני כנסייה פסטורליים ברקע, מחווה נוסטלגית לילדותו של גילמור בקיימברידג' – מוטיב שגילמור יחזור אליו שנים רבות לאחר מכן ביצירת המופת HIGH HOPES מתוך האלבום THE DIVISION BELL. בהופעות החיות, השיר הצנוע הזה היה מתפתח ליצירה ארוכה ואפית עם סולואים אדירים שנמשכו כרבע שעה של אלתור מחשמל, עם אחד מסולואי הגיטרה הבלתי נשכחים של גילמור.

התקליט נחתם עם הקטע המוזר ביותר, ALAN'S PSYCHEDELIC BREAKFAST. האמת היא, שהקטע הזה נוצר פשוט כדי למלא חור ולהשלים את אורך התקליט, זכר למשבר היצירתי של הלהקה. היצירה מחולקת לשלושה חלקים בעלי שמות משעשעים: RISE AND SHINE, SUNNY SIDE UP ולסיום MORNING GLORY. הדמות המרכזית בו היא אלן סטיילס, איש צוות טכני שליווה את הלהקה באותה תקופה (ותמונתו מופיעה גם בעטיפה האחורית של התקליט UMMAGUMMA). הקטע הוא קולאז' של צלילים שהוקלטו במטבח ביתו של ניק מייסון, ובהם נשמע סטיילס מכין לעצמו ארוחת בוקר, כשפה ושם משולבים קטעי נגינה קצרים.

ההאזנה לסטיילס ממלמל במבטא בריטי כבד על מרמלדה, דייסה, בייקון וקנקן תה, לצד רחשי טיגון המחבת ושריקת הקומקום, היא חוויה משעשעת להפליא. בהופעות הבודדות שבהן הלהקה ניסתה לנגן את הקטע, הצוות העלה לבמה כירת גז וטיגן ביצים ובייקון לעיני הקהל, מה שגרם בעיקר לריחות טיגון מוזרים באולם. בהדפסות הראשונות של התקליט, סוף הקטע נכנס לתוך חריץ נעול, מה שגרם לכך שצליל טיפות המים המשיך להתנגן בלופ אינסופי עד שהמאזין היה קם פיזית ומרים את המחט מהפטיפון. עבור כל חובבי ויניל, הטיק-טיק-טיק האינסופי הזה הוא סיום מבריק לתקליט שהוא כולו ניסוי מופלא, כאוטי ובלתי נשכח עם חלב עשיר מאד.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "בעבר, פינק פלויד נחשבו ללהקה נועזת, אפילו מוזרה וחריגה. עבודתם בתחום היכולות האלקטרוניות של הרוק הייתה מתקדמת מכפי שרוב האנשים תופסים. השימוש שלהם במקור קול שלישי – מאחור – הקדים את זמנו ובישר את בוא הקוואדרופוניה (סאונד היקפי). המוזיקה שלהם, גם כשלא הייתה זכירה במיוחד, הגיעה לקצוות גבולות הניסיוניות שלהם. רוב הלהקות האחרות, כשהן חשבו במונחים של אלקטרוניקה, חשבו רק על פידבק צורם ומכאיב. פינק פלויד השתמשו בצלילים שאף אחד אחר לא חשב עליהם, והצליחו להעניק להם גם איכות לירית. האלבום האחרון שלהם, אומהגומה, אף שהיה מעט ארוך ומייגע, הכיל את כל האלמנטים הטובים ביותר שלהם.

האלבום החדש הוא צעד נחפז לאחור (אל המאה הקודמת) ובזבוז של הכישרונות הקולקטיביים שלהם, שהם כישרונות משמעותיים. הצד הראשון הוא סוויטה, כמעט סימפוניה. יש בו עושר רב; הם משלבים אלמנטים תזמורתיים ומקהלה. הדבר הטוב ביותר שניתן לומר עליו הוא שהוא עשוי במיומנות, ושעל אף חלקיו הרבים, הוא מהווה יחידה אחת מגובשת. אך זהו-זה. היצירה מתגלה כסקיצה תזמורתית אימפרסיוניסטית של (כך נדמה לי) בוקר, הכוללת גם אלמנטים של רוק. כאימפרסיוניזם, היא אפקטיבית לעתים, אך ברמה חיקויית מאוד. הפתיחה אכן מעוררת תחושה של זריחת שמש, וישנם צלילים המציירים תמונה בראש המאזין. אך בסך הכל, היצירה סנטימנטלית להחריד וקצת חסרת תוכן. הצד השני גרוע עוד יותר בדרך כלל. השיר IF מייצג את הפולק האנגלי במצבו הגרוע והמשמים ביותר; הוא רך וטיפשי. כך גם השיר FAT OLD SUN.

הדבר היחיד שמציל את הצד הזה הוא הרצועה האחרונה, עם ארוחת הבוקר הפסיכדלית של אלן, וגם זה באופן חלקי בלבד. העניין אינו המוזיקה עצמה, אלא הצלילים המשולבים של ההתעוררות והכנת ארוחת הבוקר. האזנתי דרך אוזניות, והצלילים היו כה תלת-ממדיים ומציאותיים, עד שהסרתי את האוזניות כדי לבדוק מי נכנס לחדר. לא האמנתי שזה חלק מהתקליט. אך ברגע שהתגברתי על ההפתעה, התברר שזהו אותו תמהיל חסר-מהות המאפיין את שאר האלבום. אם פינק פלויד מחפשים ממדים חדשים, הם לא מצאו אותם כאן. תנסו להשתגע שוב, פינק פלויד".

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459