הניסוי המוזיקלי המבריק של פרנק זאפה שהקדים את זמנו בעשרות שנים והוכיח שאין גבול לגאונות

ב-17 בספטמבר בשנת 1979 יצא החלק הראשון מאלבום משולש של פרנק זאפה ושמו JOE'S GARAGE. זאפה פותח גראז' ומוכיח שוב שהוא פשוט ליגה משל עצמו, כשהוא מנחית סטירה מצלצלת ומצחיקה לכל עבר.  

בתכל'ס, בסופו של דבר זו אופרת רוק של שלושה תקליטים. יש פה גם מקבץ של שירים ארוכים ממש. והעלילה? תיכף... אני אפילו לא יודע מה בדיוק דעתי על האלבום הזה. אולי אגלה בהמשך המאמר.

במקור תכנן זאפה להקליט רק שני שירים לתקליטון – שיר הנושא ו"בחורות קתוליות", אך המיזם תפח לקונספט שלם. נגן כלי ההקשה, אד מאן, סיפר ש"סיפור העלילה צמח באופן ספונטני מחילופי רעיונות שזאפה ואנחנו החלפנו בינינו באולפן. ברור שזאפה הגה את רוב הרעיונות והוא תפר הכול לאחר מכן". "בחורות קתוליות" נכתב כפרובוקציה מוחלטת נגד הממסד הדתי, אך הכנסייה ככל הנראה בחרה להתעלם ממנו בהפגנתיות כדי לא להעניק לזאפה יחסי ציבור חינם. זאפה שתל בשיר הזה שלל בדיחות פנימיות, כולל אזכורים שמיים מפורשים של הגיטריסט וורן קוקורולו והמתופף ויני קוליוטה שהיו אז חברים צעירים בהרכב שלו! מעבר לכך, השורה המוכרת מהשיר, KINDA YOUNG, KINDA WOW, נלקחה בכלל מפרסומת טלוויזיה אמריקאית פופולרית באותם ימים לבושם בשם CHARLIE. כזה היה זאפה – מערבב זבל טלוויזיוני מסחרי עם מוזיקה מורכבת וגאונית. גם שיר הנושא JOE'S GARAGE, שמתאר להקת מרתפים טיפוסית שחולמת לכבוש את העולם, היה כה אהוב עד שזאפה אף כינה בהמשך את חלל החזרות הפרטי שלו בשם JOE'S GARAGE.

זאפה הסביר את הקונספט של האלבום: "ככל שאנשים יהיו זהים יותר, כך יהיה קל יותר לממשלות ולתאגידים לשלוט בהם. בעתיד, שבו סיפורנו מתרחש, נוצרת גישה חדשה ליצירת חברה של אנשים זהים. ברגע שאתה מבצע פשע, אתה הופך דומה לנשיא. כך גם כל אנשי העסקים, אנשי הדת וכולי. לפתע קם איזה חכמולוג ומוציא את המוזיקה אל מחוץ לחוק. וכדי לשכנע את החברה כולה שהמוזיקה אינה חוקית, מופיע קול מכאני בדמותו של 'הבוחן המרכזי', שמטיף נגדה". כך רקח זאפה את החלק הראשון, כשהוא מציג את עולם הרוק'נ'רול, רגע לפני שהוא יוצג בסיפור כדבר בלתי חוקי. ההשראה המרכזית שהדליקה את הדמיון של זאפה לרעיון של חוק האוסר על השמעת מוזיקה הייתה המהפכה האסלאמית באיראן ב-1979, שבה נאסרה המוזיקה ברדיו. זאפה, שהיה אלרגי מנעוריו לכל סמכות שלטונית ולצנזורה (במיוחד לאחר שהופלל ונכלא לזמן קצר ב-1965 על ידי שוטר סמוי בטענה מופרכת של קשירת קשר להפקת חומרים פורנוגרפיים באולפן שלו), הזהיר כאן שמה שקרה שם עלול לקרות גם במערב אם החברה תמשיך ללכת שולל אחרי פוליטיקאים ופונדמנטליסטים.

בדיעבד הוא התגלה כנביא, שנים ספורות לפני שיצא למאבק חזיתי בסנאט נגד ארגון ה-PMRC ומדבקות האזהרה על תקליטים! את קולו של 'הבוחן המרכזי' הקליט זאפה בעצמו כשהוא מדבר דרך מגפון פלסטיק פשוט, כדי להשיג את הצליל המנוכר והמאיים של מעין "האח הגדול" מודרני. העלילה כולה עוסקת בנזק המדומיין שמחוללת המוזיקה בחברה טוטליטרית עתידנית. בחור בשם ג'ו מנגן בלהקת מוסכים וחוטף עונש על כך, ומיד לאחר מכן הוא פוצח באודיסיאה ארוכה של הרפתקאות וחקירות מיניות: עם חברה שעוזבת אותו כדי להפוך ל-CREW SLUT עבור להקת רוק, עם עוד בחורה שמדביקה אותו ב'מחלה שאי אפשר אפילו לבטא את שמה', עם רובוט בבר סייבר-ארוטי גרמני, ולבסוף – עם מנהלים לשעבר של חברות תקליטים שמשליכים אותו אל מאחורי סורג ובריח אחרי שהוא שגל את הרובוט למוות! אלוהים אדירים, איזה סיפור פסיכי... תודה לאל שלא אני כתבתי את זה.

"אבל הפואנטה העיקרית היא זו: בלי שום קשר לאופן שבו תתייחסו לעלילה, ובין אם אתם באמת מזדעזעים מהוולגריות הבלתי פוסקת ומאינספור אזכורי הזיון או לא – יש דבר אחד שפשוט אי אפשר להכחיש: התקליט הזה שואב פנימה בעוצמה אדירה! זו העלילה הכי הדוקה וממוקדת שזאפה שרטט אי פעם, ולכן קל כל כך לעקוב אחריה. והמוזיקה, אף שהיא רחוקה מלהיות פרימיטיבית, נגישה וסוחפת להפליא. נכון, לפעמים שיר מתחיל כמו שיר רגיל ואז מתמוסס לפתע לתוך ערמה של דיאלוג מוזיקלי בסגנון אופראי – אבל לעזאזל, זו אופרה! לאופרה יש חוקים משלה, ופרנק מציית לכל חוקי האופרה! במובן הזה, JOE'S GARAGE הוא אופרה במובן המחמיר והאמיתי של המילה הרבה יותר מאשר, נניח, TOMMY של להקת המי, או כמעט כל אלבום קונספט אחר שהודבקה לו אי פעם התווית 'אופרת רוק'. וזה פשוט כיף טהור.

הפרויקט תוכנן במקור לצאת כאלבום משולש, אבל המחיר לצרכן היה גבוה מדי, ולכן הוא פוצל לשתי חבילות נפרדות: מערכה ראשונה בתקליט בודד, ושתי המערכות הנוספות, שיצאו יחד בנובמבר 1979. חלקים שני ושלישי, שיצאו כאלבום כפול בשם JOE'S GARAGE ACTS II & III, נחתו בחנויות ב-19 בנובמבר 1979. רק ב-1987, עם המעבר לקומפקט דיסק, יצאה היצירה במארז משולש ומלא תחת השם JOE'S GARAGE ACTS I, II & III.

לזאפה הייתה היסטוריה של עבודה על יצירות ארוכות שבסופו של דבר קוצרו או חולקו, אבל עם JOE'S GARAGE הוא סוף סוף הוציא יצירה בסמוך לזמן הפקתה. "תמיד יש לי יותר מדי חומר", הוא הסביר. "בדרך כלל, החומר מתפרסם שנים לאחר שהקלטתי אותו, למעט היצירה הזו. העבודה עליה החלה ב-11 באפריל, כך שהיא די עדכנית".

האלבום הורכב בדומה לשאר הפרויקטים הגדולים של זאפה. "קחו את האלבום הזה כדוגמה לרצף שנכפה על סדרה של אירועים שמעולם לא נועדו להיות קשורים זה לזה", הוא אמר. "כשנכנסנו לאולפן להקליט שירים לתקליטון, נשארנו שם והקלטנו כששה עשר שירים. ואז הבנתי שיש סיפור שיכול לקשור ביניהם. זה כל העניין. זה כמו להרכיב תשבץ. כשהתבוננתי בזה, ראיתי שלא רק נוצר פה סיפור מתמשך, אלא נוצר סיפור מתמשך וטוב". מבחינה הפקתית, האלבום הזה הוא בית ספר של איש אחד לטכנולוגיית הקלטה, ובמיוחד לטכניקה הייחודית של זאפה שנקראה XENOCHRONY. כמעט כל סולואי הגיטרה באלבום לא נוגנו יחד עם הלהקה באולפן! זאפה שלף סולואים מוקלטים מהופעות חיות ישנות מאירופה, והלביש אותם באולפן על גבי ערוצי בס ותופים חדשים לחלוטין, לעיתים במשקלים ובסולמות שונים לגמרי. התוצאה המוזיקלית נשמעת סוריאליסטית וחד-פעמית. את תפקידו הקולי של ג'ו גילם הזמר אייק וויליס, שהתברך בקול קטיפתי והבין את ההומור של פרנק בעיניים עצומות, בעוד שאת קולה של מרי גילמה הזמרת דייל בוזיו, שהקימה זמן קצר לאחר מכן יחד עם וורן קוקורולו וטרי בוזיו את הרכב הגל החדש המצליח MISSING PERSONS.

"הדבר הזה לא אוטוביוגרפי. עבדתי פה כמו עיתונאי", אמר זאפה. "כבר יצרתי אלבומי מחאה בעבר, כמו WE'RE ONLY IN IT FOR THE MONEY, אבל אז כל מיני להקות התחילו ליצור חומר מחאתי, ועשו זאת רע, בטיפשות, ורק בשביל הכסף. לא התחשק לי להיכנס לתחרות עם אנשים כאלה. היו לי דברים אחרים לומר. חוץ מזה, התקליטים המוקדמים שלי עדיין רלוונטיים. עשיתי את זה, אמרתי את דבריי, אבל גם האלבומים שבאו אחריהם אותנטיים מאוד. השירים שם מבוססים על התרחשויות אמיתיות. אם אתה מוזיקאי שהיה בסיבובי הופעות, אתה יודע בדיוק עד כמה החומר הזה קרוב למציאות. אני חושב שציניות היא ערך חיובי. אתה חייב להיות ציני – אי אפשר שלא להיות ציני. ככל שאצליח לעודד יותר אנשים להיות ציניים, כך ארגיש שעשיתי עבודה טובה יותר".

חלקים מהאלבום משעשעים ומבריקים לא פחות מהמיטב של SHEIK YERBOUTI, ואפילו מתעלים עליו! ואיזה מגוון סגנוני משוגע יש כאן: CATHOLIC GIRLS הוא ג'אזי וקופצני; FEMBOT IN A WET T-SHIRT מתחיל כקטע דיסקו קוּלי ומדליק; השיר WHY DOES IT HURT WHEN I PEE (כותרת די ישירה ובוטה, אה?) הוא המנון הארד-רוק עם ריפים כבדים; ו-LUCILLE HAS MESSED MY MIND UP הוא בכלל רגאיי!

אבל כמו שאמרתי - אני פריק של זאפה מהסיקסטיז ועד אמצע הסבנטיז. מה שבא אחר כך? יש ויש אצלי... לכן - טרם החלטתי מה אני חושב עד הסוף על הגראז' של ג'ו. אז תסלחו לי. זה בטח יקח עוד קצת זמן.