הנסיך על הקרשים: הסחרור הגדול של מרווין גאי ב-1979

בעולם המוזיקה, מעטים האמנים שהיו מורכבים, מבריקים ומועדים לפורענות כמו מרווין גאי. לקראת סוף שנות השבעים, חייו של נסיך הסול הפכו למערבולת מסוכנת של גאונות מוזיקלית, הרס עצמי ודרמה אישית בלתי פוסקת. שנת 1979, במיוחד, הייתה שנה שבה כל השדים שלו יצאו לרקוד באור הזרקורים.

בתוך האולפן, מרווין היה אשף. הרמוניות הקול העצמיות שהפכו לסימן ההיכר שלו נוצרו בטבעיות שנשמעה כמו אנחה פשוטה. הוא היה אורג את קולותיו, שכבה על גבי שכבה, במיומנות של אומן נדיר, יוצר שטיח קולי עוצר נשימה. היקום המוזיקלי שלו נולד מחזון שמיעתי בעל מעוף פנומנלי. הייתה לו יכולת נדירה לשמוע את עצמו באופן אובייקטיבי לחלוטין, מה שהפך אותו למפיק של עצמו, ואולי הטוב ביותר שהיה לו אי פעם – תכונה נדירה ביותר בקרב זמרים. במידה מסוימת, אותה אובייקטיביות אפשרה לו גם להתבונן במלחמותיו הפנימיות ולהצליח לצחוק על עצמו, גם כשהיה תחת לחצים קטלניים.

אך מחוץ לאולפן, חיפש מרווין מפלט במקומות אפלים. הוא מצא נחמה זמנית בפורנוגרפיה – קלטות וידאו, מגזינים ואפילו גלויות מצולמות מיושנות. הוא לא הסתפק בצריכה פסיבית וגם יצר פורנוגרפיה מוזיקלית משלו. השירים הגסים שלו היו בדרך כלל גם מצחיקים להפליא. דוגמה לכך היא השיר DEM NIGGERS ARE SAVAGE IN THE SACK (בתרגום חופשי: "הניגרס האלה פראיים במיטה"), שהוקלט ב-1979. זו הייתה חקירה קומית של המיתוסים התרבותיים סביב העוצמה המינית של גברים שחורים, שיר שביטא את הפחד העמוק של מרווין עצמו מאי היכולת לעמוד בציפיות ובמוניטין שיצא לו. באופן טבעי, הרצועה הזו מעולם לא שוחררה רשמית, אך הוא אהב להדהים אורחים באולפן כשהשמיע להם אותה בהפתעה.

גאי תמיד ראה את עצמו חצוי לשניים, תמונה שהוא עתיד היה לממש על עטיפת תקליט שבאותה נקודה ב-1979 עוד לא עלה בדעתו – מרווין הטוב ומרווין הרע, המלאך והשטן, המזוכיסט והמשיח. עבור גאי, זה תמיד היה הכל או כלום.

בסתיו של אותה שנה, בעודו מנסה לסיים את התקליט החדש שלו ובמקביל להרוויח כסף מהופעות, הוא היה מותש לחלוטין. הוא לא עמד באף אחת מהתחייבויותיו הכספיות הגדולות והפך עוין ופרנואידי יותר ויותר כלפי חברת מוטאון, הממשל הפדרלי, אשתו לשעבר אנה, ואשתו דאז ג'אן – ארבעת הכוחות שהוא ראה כאויביו התוקפניים ביותר.

"בית המשפט לפשיטות רגל השתגע", סיפר עורך דינו, קרטיס שואו. "ולא הצלחתי לגרום למרווין לשלם לאף אחד כלום. אפילו לא הצלחתי לשכנע אותו לשכור רואה חשבון. הם עמדו לסגור לו את כל העסק – את האולפן שלו, את האחוזה שלו, כל נכס אחרון שהיה לו".

בניסיון נואש לדבר אל ליבו של מרווין, שואו נסע מספר פעמים ב-1979 כדי לתפוס אותו במהלך סיבוב ההופעות. "מה שקרה ביוסטון היה דוגמה מצוינת למצבו של מרווין ולאופן שבו היה צריך להתייחס אליו", נזכר עורך הדין. "הוא היה אמור להופיע בפסטיבל KOOL JAZZ באצטדיון האסטרודום ועדיין קיבל 50,000 דולר ללילה. כשהגעתי לעיר כולם היו מתוחים. 'מרווין מדוכא', הם התחילו לספר לי, 'הוא לא יופיע הערב'. הלכתי לחדר המלון שלו, שם הוא בדיוק סיים ריב טלפוני עם ג'אן. 'אני לא שר הלילה', הוא אמר. הוא היה גמור. מכיוון שהכרתי את מרווין, לא התווכחתי. במקום זאת, חזרתי לחדרי והתקשרתי לשדרן רדיו מקומי שהכרתי. שאלתי אותו אם הוא יכול לארגן קבוצת כדורסל שתאתגר את הקבוצה של גאי, שהורכבה ממרווין ומהחבר'ה בלהקה.

הבחור שלי אהב את הרעיון ואמר שיעשה את זה. חזרתי לחדר של מרווין, שם הוא עדיין ישב מדוכדך, והדלקתי את הרדיו. ואכן, החבר שלי היה באוויר, מספר ששמע שמרווין גאי הוא לא כזה שחקן כדורסל גדול. 'היי מרווין', אמרתי, 'הבחור הזה מדבר עליך'. האוזניים של מרווין הזדקרו. הוא מת על האתגר, והדבר הבא שידעתי הוא שהוא כבר היה באיזה אולם ספורט ושיחק מול חמשת אלפים ילדים. הוא נהנה מכל רגע. מעולם לא ראיתי אותו כל כך אנרגטי. על הבמה באותו לילה, הוא היה סנסציוני".

אך באותו סיבוב הופעות ממש, שבו חלק במה עם להקת הטמפטיישנס, חבריו הוותיקים מימי מוטאון המוקדמים, התגלתה גם היהירות שלו. סיפור אחד חושף כיצד מרווין נהג להרחיק את עצמו אפילו מחבריו הקרובים. "לפני ההופעה", נזכר גלן לנארד, שהיה אז חבר חדש יחסית בטמפטיישנס, "הגיעה הודעה שמרווין רוצה לראות את ה'טמפס'. התרגשתי מאוד כי הוא אחד האמנים האהובים עליי. אבל כשהגענו לחדר המלון שלו, התבקשנו לחכות במסדרון. זה הרגיש מאוד כמו לחכות לנסיך. בהתחלה לא היה לי אכפת, אבל אחרי המתנה ארוכה מאוד, פשוט קמנו והלכנו".

לצד חוסר ההתחשבות, גאי היה מסוגל גם לנדיבות עצומה. לדברי קרטיס שואו, הוא נתן פעם 10,000 דולר לאדם שזה עתה פגש, רק כדי למנוע ממנו להתאבד. "התאבדות", נהג גאי לומר, "היא בזבוז נוראי של חיים יקרים". זה היה מרווין הטוב מדבר. אבל מרווין הרע חתר תחת כל מהלך שלו, התעלם מהמציאות, צרך כמויות גדולות יותר ויותר של קוקאין, והפך אהבה לשנאה, טוהר לסילוף ואמון לקנאה.

למרות הכל, הוא עדיין החזיק בתקווה. "ברגע שהבחור שלי יזכה בכתר", אמר גאי, "הכל יסתדר". הוא התייחס למתאגרף שלו, אנדי פרייס, שב-28 בספטמבר 1979, מול קהל טלוויזיה ארצי של רשת ABC TV, התמודד מול אלוף העולם במשקל חצי-בינוני, שוגר ריי לנארד.

הדרמה עברה ללאס וגאס. מרווין נסע לשם באוטובוס עם אמו ועם בנו, מרווין השלישי. דיאנה רוס הופיעה באותם ימים בסיזרס פאלאס, אותו מקום בו נערך הקרב. ברי גורדי, מייסד מוטאון, טס במיוחד לאירוע. גאי ראה בכל ההתרחשות הזו רגע של ניצחון אישי; זה היה אמור להיות הקאמבק שלו. "אימנתי שני מתאגרפים אחרים", אמר הזמר, כשעינו השמאלית עדיין נפוחה ממכת האגרוף שספג משוטר בחוף הים, "ושניהם חטפו מכות רצח. בכל פעם שמתי את הלב שלי בתוכם – זה בעצם הייתי אני שם למעלה בזירה – אבל עכשיו הייתי בטוח שעם אנדי מצאתי מנצח".

בלילה שלפני הקרב, מרווין ואמו נכחו במופע של דיאנה, שהוקלט לספיישל טלוויזיוני. רוס הציגה את מרווין ואת גברת גאי, ובמהלך קטע שירת הקהל של השיר REACH OUT AND TOUCH, דיאנה ביקשה ממרווין לשיר כמה שורות. הוא עשה זאת בהיסוס. "למען האמת", הוא סיפר מאוחר יותר, "השתוקקתי שהיא תבקש ממני לעלות לבמה ולבצע דואט של ALL FOR ONE, השיר האהוב עליי בכל הזמנים של אשפורד וסימפסון. אבל דיאנה קצת מוזרה לגבי חלוקת אור הזרקורים, במיוחד איתי". בהתחשב בבעיות שהיו להם בהקלטת הדואטים המשותפים בעבר, לדיאנה הייתה סיבה טובה להיות זהירה עם מרווין.

דקות לפני הקרב למחרת, השדרן האווארד קוסל אמר לקהל הארצי שהציפיות מהמתאגרף של מרווין גאי גבוהות. זו עשויה להיות ההפתעה המרעישה של הקריירה המדהימה של שוגר ריי. מרווין חש חרדה, בטוח בעצמו אך מודאג מישיבתו בשורה הראשונה ליד ברי גורדי, מתאגרף לשעבר שהוכיח את עצמו בזירה, ודיאנה, חובבת איגרוף בעצמה. אלו היו האנשים שהוא היה צריך להוכיח להם שמרווין גאי הוא עדיין אלוף.

מעבר לאגו, זו הייתה גם שאלה של כסף. "אם פרייס היה מנצח", אמר גאי, "הייתי צופה במיליוני דולרים של הכנסות עתידיות. במכה אחת, יכולתי לזכות בכבוד של העולם ולסדר את כל הבלאגן הכלכלי שלי. אנשים אמרו שאני לא יכול לעשות את זה; ובכן, באותו לילה התכוונתי להראות להם שאני יכול. זה הולך להיות אגרוף הנוקאאוט שלי".

האגרוף אכן הגיע, אבל משוגר ריי, לא מאנדי פרייס.

"אנדי היה אבוד שם", סיפר דייב סימונס, שישב כאורחו של מרווין ליד אמו של פרייס במהלך הקרב. "כל האורות והנצנצים והזוהר של וגאס עלו לו לראש. הוא היה בהלם. שוגר ריי יצא לשם והכה אותו והכה אותו והכה אותו והמשיך להכות אותו עד שהוא התפורר". הנוקאאוט בא תוך שתי דקות וחמישים וארבע שניות בסיבוב הראשון.

מרווין ספג כל אגרוף כואב. הוא היה הרוס, מדוכא מעבר לכל תקווה. הפרס של 40,000 דולר לפרייס – לעומת 300,000 הדולר של שוגר ריי – לא התקרב אפילו לפתרון בעיותיו הכספיות של מרווין. זה בקושי היה פיצוי על המכה לאגו שלו. ובתוך מצב הרוח הזה, הוא היה צריך להופיע. הוא הבטיח לשיר לפני הקרב המרכזי – קרב האליפות במשקל כבד בין ארני שייברס ללארי הולמס. בשידור טלוויזיה ארצי, עם חולצה פתוחה בצווארון ועניבה משוחררת, עיניו השקועות חצי עצומות ומלאות אכזבה וכאב, הוא סיפק ביצוע קורע לב של ההמנון הלאומי, והפך המנון של תקווה לזעקת ייאוש.

ההימור הטוב ביותר שלו הובס. זו הייתה אמורה להיות נקודת המפנה, הנס. במקום זאת, במוחו של מרווין הוא חווה את הפיאסקו הציבורי הנראה והמרהיב ביותר בחייו. כמה עוד, הוא שאל את עצמו, אדם יכול לסבול?

מהחורף של 1979 ועד קיץ 1980, מרווין גאי חי בהוואי – באופן מסתורי, מתבודד, שקוע במצב של דיכאון כרוני. שם הוא ניסה להתאבד באמצעות מנת יתר של קוקאין וגם כמעט רצח את אשתו ג'אן. "המוות העסיק אותי מאוד", אמר. "זה נראה כמו המוצא היחיד. אבל לכפות מוות על עצמך זה חטא נגד אלוהים. ניסיתי, אבל לא יכולתי ללכת עד הסוף. לאלוהים הייתה עבודה אחרת בשבילי".

היו כמה הופעות בהוואי בתחילת נובמבר, ואז שלושה שבועות של הופעות בטוקיו ובאוסקה, לשם מרווין לקח את אמו ואת אחיו פרנקי לתמיכה מורלית. "מצב רוחו נראה טוב ביפן", אמר ססיל ג'נקינס, שעבד בסיבוב ההופעות כרקדן הראשי של גאי. "הוא היה כל כך רגוע בטוקיו שהוא הדליק ג'וינט ברחוב. המדריכים היפנים שלנו השתגעו. בנאדם, פשוט לא עושים את זה שם. הם יעצרו אותך. אבל אתה יודע איך מרווין. הוא פשוט חייך ולקח עוד שאכטה".

בחזרה בלוס אנג'לס, שלטי חוצות פרסמו הופעת סילבסטר של מרווין גאי במחיר של 100 דולר לכרטיס. אבל מרווין מעולם לא הגיע להופעה. אחרי יפן, הוא חזר להוואי. הוא לא יכול היה להתמודד עם לוס אנג'לס ועם הכוחות שפעלו נגדו. ביתו והאולפן שלו נסגרו, בעוד משפחתו מיהרה להציל את הרהיטים וציוד ההקלטה. סוכנים פדרליים שמו מנעול ומפתח על כל השאר. כל האימפריה של גאי קרסה. הוא תיאר את ההפסד בסכום שנע בין ארבעה לשמונה מיליון דולר. הכל נעלם.

הסבך רק הלך והסתבך, והנסיך, כעת ללא ממלכה, שקע עמוק יותר אל תוך הצללים.