הסוד המפתיע מאחורי האלבום הכי פחות מובן של הלהקה ששינתה את הרוק

ב-15 בספטמבר בשנת 1971 יצא תקליט חדש ללהקת THE BAND ושמו CAHOOTS. הנה הרגע שבו ההרכב המושלם נסדק תחת הלחץ – והוליד פנינה נשכחת.

התקליט הזה, שהגיע אחרי רצף של שלושה תקליטי מופת, סימן נקודת מפנה עבור הלהקה שרוב חבריה הגיעו מקנדה, אך הצליחה לזקק את נשמתה של אמריקה טוב יותר מכל הרכב אמריקאי אחר. תחשבו על האירוניה הנפלאה הזו: ארבעה קנדים ומתופף דרומי אחד מארקנסו לימדו את האמריקאים איך נשמעים שורשי הפולק, הקאנטרי והבלוז של מולדתם, ועשו את זה בכזו טבעיות שגרמה אפילו לענקים כמו אריק קלפטון לשקול ברצינות לפרוש מרוק כבד ולעבור לגור בבקתה כפרית.

וכמה מבריקה ונוקבת האירוניה הזו גם בבחירת השם לתקליט! כל השנים הארוכות האלה איכשהו הצלחתי להעביר בבורות מבורכת לגבי המילה CAHOOTS והמשמעויות האפשריות שלה. כעת המצב הזה הפך לבלתי נסבל ודרש תיקון מיידי: אז פניתי לתרגומון והנה מה שהוא מגדיר: CAHOOT = חברה או שותפות. ובכן, זהו ללא ספק שיא האירוניה! "חברה"?, "שותפות"? זה בהחלט מעקצץ, בהתחשב בכך שעד שנת 1971 אותה רוח אחווה מיוחדת ממרתף וודסטוק התאיידה כמעט לגמרי. הבאנד הפכה כעת יותר ל"רובי רוברטסון וחבריו-לכאורה" מאשר לכל דבר אחר.

עד לאותו הרגע, הבאנד הייתה על גג העולם. עם צליל ייחודי ששילב פולק, קאנטרי, בלוז ורוק, הם יצרו שפה מוזיקלית חדשה, כזו שסיפרה סיפורים על דמויות שוליים, על ההיסטוריה האמריקאית ועל החיים עצמם. התקליטים MUSIC FROM BIG PINK, THE BAND ו-STAGE FRIGHT ביססו אותם כאחת הלהקות המשפיעות והמוערכות ביותר, חלוצים של מה שייקרא לימים ROOTS ROCK. אך כשהחלו לעבוד על CAHOOTS, האווירה הייתה שונה. רוחות חדשות, ופחות אופטימיות, נשבו באוויר. אם עד אז המוזיקה שלהם הרגישה כמו גלויה חמימה ומנחמת מהמאה התשע-עשרה, הרי שב-1971 החלומות המתוקים התפוגגו והמציאות דרשה את שלה.

אם STAGE FRIGHT היה כמו האלבום THE BAND מינוס החיפוש אחר התקדמות מוזיקלית ושלמות, הרי ש-CAHOOTS הוא כמו STAGE FRIGHT מינוס החיפוש אחר מלודיות מיוחדות. לקחו לי שלוש האזנות רק כדי להתחיל להתחמם עם השירים האלה, שבהתחלה נשמעו לי חסרי חיים וחסרי ביצים לחלוטין לעומת מה שקדם להם. נדרשו כל הכישורים האישיים, הכריזמה והאינטליגנציה של החבר'ה האלה כדי לשכנע אותי שהאלבום הזה אינו סתם בזבוז של כסף, זמן וכוחות חיים יקרים מפז. הם פשוט לא נראים כמי שבאמת עובדים על האלבום הזה! כל השירים, כולם עד האחרון שבהם, נראים כאילו רובי פשוט זרק איזה רמז גולמי – אחת, שתיים, שלוש – והופ, הם יצאו לדרך, נישאים רק על כנפי המקצוענות והניסיון שלהם. ככה בוב דילן נהג לעבוד (וכנראה עדיין עובד), אבל דילן היה גאון, ורוברטסון היה פועל חרוץ.

תרבות הנגד של שנות השישים החלה לאבד מגובהה, ובמקומה צפו ועלו מתחים פוליטיים וחברתיים. מלחמת וייטנאם הייתה בשיאה, מחאות שטפו את הרחובות, והמאבק לשוויון גזעי ולצדק סביבתי הפך לקול דומיננטי. החרדות והתחושות הקשות האלה חלחלו באופן טבעי אל תוך אולפני ההקלטות BEARSVILLE SOUND STUDIOS החדשים שנבנו זה עתה בעיירה וודסטוק בידי מנהלם אלברט גרוסמן. במקום האווירה הביתית והחמימה של המרתף, הם מצאו את עצמם בקומפלקס מקצועי, סטרילי ומלא בבעיות טכניות של הרצה, מה שהגביר את תחושת הניכור – והשפיעו עמוקות על תהליך היצירה.

סביבת ההקלטות הביתית והמוכרת, שהיוותה בעבר כר פורה ליצירתיות משוחררת, החלה להרגיש הפעם קצת אחרת. תחושה של לחץ וחוסר ודאות אפפה את החברים. רובי רוברטסון, כותב השירים העיקרי של הלהקה, התמודד עם משקל הציפיות העצום שנוצר בעקבות ההצלחה הפנומנלית של התקליטים הקודמים. האחווה והחופש שאפיינו את שנותיהם הראשונות החלו להיסדק תחת לחצים חיצוניים, כולל סכסוכים עם חברת הניהול ומתחים פנימיים שהחלו לבעבע. רוברטסון נאלץ לשאת כמעט לבדו את עול הכתיבה, בשעה שחבריו – ובמיוחד ריצ'רד מנואל וליבון הלם – שקעו במאבקים אישיים קשים ובהתמכרויות לאלכוהול ולהרואין. העייפות והשחיקה ניכרו בכל פינה, ואפילו עטיפת האלבום המקסימה, שצוירה בידי האמן הניו יורקי גילברט סטון, הציגה דיוקן קודר ומלנכולי של חברי הלהקה, שנראו בה כמו רוחות רפאים מותשות שאיבדו את שמחת הנעורים.

הלהקה הייתה נחושה לפרוץ גבולות מוזיקליים חדשים, ו-CAHOOTS אכן הציג חידושים, הבולט שבהם היה שילוב של כלי נשיפה בעיבודים, מה שהעניק לתקליט צבע נוסף. השיר הפותח, LIFE IS A CARNIVAL, עם עיבוד כלי נשיפה תוסס של המוזיקאי הנודע אלן טוסיינט, הוא דוגמה מצוינת לכך, והפך לאחד השירים המזוהים ביותר עם התקליט. מאחורי הרצועה המופלאה הזו עומד סיפור מדהים: רובי רוברטסון וריק דנקו בנו מקצב בס-תופים פ'אנקי וממכר שחיפש את הטאץ' של ניו אורלינס, ולשם כך הטיסו לוודסטוק את אלן טוסיינט. אלא שחברת התעופה איבדה את מזוודותיו של טוסיינט, ואיתן נעלמו כל דפי התווים והעיבודים שהוא הכין מראש! טוסיינט לא נבהל: הוא הסתגר בחדרו במלון, ישב עם פסנתר חשמלי זעיר, ובמהלך לילה לבן אחד שיחזר וכתב מחדש לחלוטין מזיכרונו את כל תפקידי כלי הנשיפה המבריקים ששומעים בשיר.

האמת? זה כל כך מוזר שלהקה שהיחסים בין חבריה כה מתוחים (בלשון המעטה) פותחת את אלבומה בשיר שמנסה לחקות אווירת מסיבה-קרנבל חסרת דאגות. לא כלי הנשיפה האופטימיים, לא גיטרות הפ'אנק המתחנחנות ולא הקולות המוכפלים והמשולשים מצליחים לשכנע אותי בכנות של השיר. זה פשוט לא שם! זה עדיין שיר כיפי מאד, אבל כזה שלא חודר ישר אל הלב. עניין של טעם, אתם יודעים.

וזה לא היה הקשר המוזיקלי היחיד למוחות הגדולים של התקופה; כשהלהקה חיפשה עוד חומרים מנצחים, התייצב חברם הטוב בוב דילן ושלף עבורם שיר שטרם ראה אור אז: WHEN I PAINT MY MASTERPIECE. דילן השמיע לרוברטסון את השיר בגיטרה, והבאנד הקליטו ושחררו אותו כאן בתקליט עוד לפני שגרסתו של דילן עצמו ראתה אור! עם שירה נוגעת ומלאת כריזמה של ליבון הלם, ונגינת אקורדיון משגעת של גארת' הדסון שלוקחת היישר אל המדרגות הספרדיות ברומא ולקולוסיאום, מדובר באחד מרגעי השיא הטהורים של האלבום.

רוברטסון הודה מאוחר יותר שתהליך הכתיבה לתקליט הזה הרגיש מקוטע ומאולץ יותר. תחושת אי הנוחות הזו, שנולדה מהלחצים והמתחים, זלגה אל התוצר הסופי. התקליט אמנם הרפתקני ומרחיב את הפלטה המוזיקלית של הלהקה, אך אינו מגיע לפסגות הרגשיות והאמנותיות של קודמיו. שום כמות של כלי נשיפה לא תצליח להסתיר את העובדה שפשוט אין להם כוח לטלטל את באמת, כפי שעשו קודם לכן. ועדיין, בואו נודה על האמת: גם כשההרכב הזה נמצא בשלב שכזה, רוב הלהקות באותה שנה היו מוכרות את נשמתן לשטן כדי להוציא תחת דברים כמו הבאנד.

ויש פה שיתוף הפעולה עם ואן מוריסון בשיר 4% PANTOMIME. החיבור הספונטני, שנולד מביקור של מוריסון באולפן, הוליד דואט מחוספס ושיכור למחצה בין מוריסון לריצ'רד מנואל, קלידן וזמר הלהקה. זה רגע נדיר של חופש ושחרור בתוך תהליך הקלטות מתוח, ומציג שניים מהקולות הגדולים של התקופה במפגש חד פעמי. מאחורי השם המוזר של השיר עומד ויכוח שיכורים עסיסי ואמיתי לחלוטין: ואן מוריסון, שהתגורר באותה תקופה בסמוך בוודסטוק, קפץ לאולפן והתיישב לשתות עם ריצ'רד מנואל בקבוק וויסקי סקוטי ג'וני ווקר רד לייבל. תוך כדי מזיגה, השניים נסחפו לוויכוח קולני סביב אחוז האלכוהול במשקה – האם הגרסה האמריקאית חזקה מהבריטית בדיוק בארבעה אחוזים. הוויכוח המשועשע הזה הוליד את השיר, שהוקלט חי באולפן בטייק סוער ובלתי נשכח שבו שניהם צועקים, מעודדים זה את זה ומשתטים אל תוך המיקרופון ("הו, ריצ'רד!", ובתגובה "הו, בלפסט קאובוי!"). רוברטסון סיפר שעד שהטייק הסתיים, מוריסון ומנואל ממש אחזו זה בזה כדי לא להתמוטט על רצפת האולפן מרוב שכרות. אך אפילו הופעת אורח מבריקה זו לא הספיקה כדי להפיג את התחושה הכללית שהקסם המיוחד של הבאנד מתחיל להתפוגג.

עבור חברי הלהקה, התקליט סימן את סופו של עידן. אחרי CAHOOTS, הם הניחו לעבודת האולפן בצד (עד 1973) והתמקדו בסיבובי הופעות ארוכים, במהלכם הקליטו את אלבום ההופעה המצוין ROCK OF AGES – שבו אותם עיבודי נשיפה של אלן טוסיינט קיבלו חיים מחודשים והרעידו את הבמות. המתחים הפנימיים המשיכו לגדול. הסדק העמוק שנפער בתקופת CAHOOTS מעולם לא התאחה במלואו – ובסופו של דבר הובילו להופעת הפרידה המפורסמת, THE LAST WALTZ, שכפה רוברטסון על השאר בשנת 1976.

ומה היום? במבט לאחור, CAHOOTS אולי אינו התקליט המהולל ביותר של הבאנד, אך הוא בהחלט נחשב לקלאסיקה.הוא מביא את האווירה של תקופה סוערת, ומשקף את המעבר משנות השישים האופטימיות אל שנות השבעים המפוכחות יותר. אחרי הכל, זו עדיין הבאנד, וגם ברגעיה הפחות מלוטשים, המוזיקה שלה נותרה על-זמנית, מלאת נשמה וסיפור. נו, ואיזו שנה זו הייתה, 1971 – שנה מופלאה שבה גם אלבום פצוע, חשוף ומורכב כמו CAHOOTS מצליח לזהור כמו יהלום לא מלוטש באוסף התקליטים.

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459