הסודות המפתיעים מאחורי הפסקול של ג'יימס בונד

כשאיאן פלמינג התיישב לכתוב את "קזינו רויאל" ב-1952, הוא בקושי יכול היה לדמיין את האימפריה שתצמח מהרומן שלו. אבל חלק בלתי נפרד מאותה אימפריה הוא הצליל – אותו סאונד ייחודי שהפך לסימן ההיכר של ג'יימס בונד. אך מאחורי המנגינות האלמותיות והשירים שכבשו את המצעדים, מסתתרים סיפורים על אגו, תקלות מביכות, התעלפויות באולפן, ומפיקים שלא תמיד ידעו מה יש להם ביד. הנה הצצה אל מאחורי הקלעים של המוזיקה שניערה וערבבה את העולם.

הכל התחיל ב-1962, עם הסרט הראשון, "ד"ר נו". המפיקים, אלברט ("קאבי") ברוקולי והארי זלצמן, פנו למונטי נורמן, כותב שירים שהם אהבו את עבודתו במחזמר BELLE. הם הציעו לו טיסה לג'מייקה כדי לספוג אווירה ולכתוב את המוזיקה. נורמן, שחשב בעיקר על החופשה ("שמש, ים וחול... וקצת עבודה"), הסכים מיד.

אבל כשנורמן היה צריך לכתוב נושא מוזיקלי דרמטי ומרשים לדמותו של בונד, הוא נתקע. ואז הוא נזכר בשיר ישן שכתב למחזמר שמעולם לא הופק, המבוסס על ספר של ו.ס. נאיפול. השיר המקורי נקרא BAD SIGN, GOOD SIGN. נורמן שינה את התווים, שינה את הקצב, והפך את המנגינה הקומית למשהו עם ריף גיטרה מהיר ומאיים יותר.

כדי לתת לזה את הטאץ' הסופי, הובא לתמונה ג'ון בארי, מעבד צעיר ומוכשר. בארי קיבל את הלחן הבסיסי של נורמן וביצע בו מהפכה: הוא הוסיף את עיבוד כלי הנשיפה הג'אזיים, את גיטרת ה"סרף" בביצוע ויק פליק, ואת הקצב הדוחף. התוצאה הייתה מנגינת הנושא של ג'יימס בונד. במשך שנים רבות האמינו רבים שג'ון בארי הוא המלחין של הנעימה, אך הקרדיט הרשמי נותר של מונטי נורמן. נורמן אף זכה במספר תביעות דיבה נגד עיתונים שטענו כי לא הוא כתב את היצירה. בעוד הלחן הוא של נורמן, ה"סאונד הבונדי" המפורסם הוא יצירתו של בארי, שקיבל תשלום חד-פעמי צנוע של כ-250 פאונד ווויתר על זכויות היוצרים באותו רגע – החלטה שעלתה לו במיליונים.

הגיטריסט ויק פליק, שניגן את הריף המפורסם ביותר בקולנוע, עשה זאת עם גיטרה אקוסטית פשוטה שהוגברה דרך מגבר VOX, כשהוא משתמש בחפיסת סיגריות מקופלת כדי להרחיק את הפיק-אפ מהמיתרים. שכרו על העבודה ההיסטורית הזו? 7 פאונד ו-10 שילינג. הגיטרה עצמה, אגב, לא נזרקה לפח כפי שסיפרו שמועות, אלא שוכנת כבוד בהיכל התהילה של הרוק'נ'רול.

למרות ההצלחה, המפיקים לא תמיד העריכו את מה שקיבלו. הארי זלצמן, למשל, כשנורמן ביקש לדבר על כסף בסוף העבודה, ענה לו במשפט המחץ: "מונטי, אם אתה רוצה לדבר על כסף, אנחנו לא יכולים לעשות עסקים".

הסרט "מרוסיה באהבה", משנת 1963, הוא הסרט הראשון שכלל שיר נושא ווקאלי מלא. אך בניגוד למסורת שהתקבעה מאוחר יותר, השיר לא נוגן בפתיח הסרט (שם נוגנה גרסה אינסטרומנטלית), אלא הופיע רק מתוך רדיו בסצנה במהלך הסרט וכשיר מלא בכתוביות הסיום. השיר נכתב על ידי ליונל בארט, יוצר המחזמר "אוליבר". בארט לא ידע לקרוא או לכתוב תווים, והיה מזמזם את המנגינות למעבד שלו. הזמר שנבחר היה מאט מונרו, ה"פרנק סינטרה הבריטי". ג'ון בארי, שחזר להלחין את הפסקול המלא הפעם, נאלץ להיאבק כדי להשליט סדר. ליונל בארט רצה לכתוב גם את הפסקול, אך המפיקים העדיפו את בארי. בארי לקח את הלחן של בארט לשיר הנושא והפך אותו למוטיב מוזיקלי שזור לכל אורך הסרט, טכניקה שתהפוך לסימן ההיכר של סרטי בונד. זהו הרגע שבו הוגדרה הנוסחה: שיר פופ מסחרי שמשמש בסיס לפסקול דרמטי.

כשג'ון בארי התבקש לכתוב את שיר הנושא ל"גולדפינגר", הוא ישב בדירתו בלונדון עם שותפו לדירה דאז, השחקן מייקל קיין. קיין זכר שבארי ניגן בפסנתר כל הלילה, וכשקיין ירד לארוחת בוקר, בארי השמיע לו את המנגינה בפעם הראשונה. כותבי המילים, לסלי ברי קוס ואנתוני ניולי, שמו לב מיד ששלושת התווים הראשונים זהים לאלו של השיר MOON RIVER, ושרו אותם בסרקסטיות. בארי לא היה משועשע, אבל השיר נכתב בכל זאת, בהשראת הרעיון של "מגע הזהב".

שירלי בייסי נבחרה לשיר את השיר, וההקלטה הפכה לאגדה בפני עצמה. בארי דרש ממנה להחזיק בקולה את התו האחרון והדרמטי עוד ועוד. בייסי סיפרה שכדי להצליח להחזיק את התו עד שהפנים שלה הכחילו, היא נאלצה להסיר פריט לבוש מגביל (חזייה) מאחורי הפרגוד באולפן. היא כמעט התעלפה בסוף הטייק. יש הטוענים שהיא באמת התעלפה, אך נראה שזו אגדה אורבנית.

ומה חשב על זה המפיק הארי זלצמן? הוא התקשר לבארי וצרח עליו שזה "השיר הגרוע ביותר ששמעתי בחיי" ושאם הסרט לא היה יוצא בעוד שלושה שבועות, הוא היה מוציא אותו ממנו. למרבה האירוניה, הפסקול הגיע למקום הראשון במצעד האמריקאי, ואפילו הדיח את הביטלס מהפסגה. כשזלצמן פגש את בארי לאחר ההצלחה, הוא רק מלמל "תודה" קרה והלך.

בסרט "כדור הרעם", הדרמה המוזיקלית הייתה סוערת כמעט כמו סצינות הפעולה התת-ימיות. בהתחלה, ג'ון בארי כתב שיר בשם MR. KISS KISS BANG BANG, כינוי לבונד, ודיון וורוויק הקליטה אותו. הכל היה מוכן, עד שהמפיקים החליטו ברגע האחרון שהשיר חייב לשאת את שם הסרט, THUNDERBALL.

בבהילות של סוף שבוע אחד, כתב דון בלאק מילים לשיר החדש, וטום ג'ונס הוזעק לשיר אותו. ג'ונס, הידוע בקולו העוצמתי, נדרש להחזיק את התו הגבוה בסוף השיר במשך תשע שניות תמימות. "עצמתי את העיניים, פגעתי בתו והחזקתי," סיפר ג'ונס. "כשפקחתי את העיניים החדר הסתובב. הייתי צריך להחזיק בתא כדי לא ליפול". כן, גם טום ג'ונס כמעט התעלף למען ג'יימס בונד.

בינתיים, שירלי בייסי, שגם היא הקליטה גרסה ל-MR. KISS KISS BANG BANG", זעמה על כך שהשיר שלה נזרק. היא אפילו תבעה את המפיקים בניסיון לעצור את הפצת הסרט, אך בית המשפט סירב.

עבור "אתה חי רק פעמיים" משנת 1967, ג'ון בארי רצה במקור את ארית'ה פרנקלין, אך המפיקים העדיפו את ננסי סינטרה בעקבות הצלחת הלהיט שלה על המגפיים. ננסי סינטרה הייתה מבועתת מההקלטה. היא הרגישה שהקול שלה קטן מדי לתזמור העצום של 60 נגנים שבארי כתב. היא הייתה כה לחוצה עד שנדרשו לה כ-25 טייקים כדי להוציא ביצוע סביר. בסופו של דבר, הטייקים השונים נערכו יחד כדי ליצור את השיר הסופי. בארי הודה מאוחר יותר שהוא היה צריך לייצר את הביצוע באולפן עקב חוסר הביטחון שלה, אם כי התוצאה הסופית נחשבת לאחת הקלאסיקות האהובות בסדרה. בנוסף, הייתה גרסה מוקדמת לשיר בביצוע הזמרת הבריטית ג'ולי רוג'רס, עם מילים ולחן שונים לחלוטין, אך היא נגנזה כי לא נשמעה "בונדית" מספיק.

בשנת 1969, בסרט "בשרות הוד מלכותה" שבו ג'ורג' לייזנבי החליף את שון קונרי, הנוסחה השתנתה. במקום שיר נושא ווקאלי בפתיח, בארי חזר לנעימה אינסטרומנטלית מהירה (עם סינטיסייזר מוג למתן גוון מודרני). אולם, השיר המרכזי בסרט הוא WE HAVE ALL THE TIME IN THE WORLD. ג'ון בארי כתב אותו יחד עם האל דייויד. בארי התעקש שמי שיבצע את השיר יהיה אגדת הג'אז לואי ארמסטרונג, שהיה אז חולה מאוד ובסוף חייו. ארמסטרונג היה כה חלש עד שלא היה מסוגל לנגן בחצוצרה שלו. הוא רק שר. ההקלטה נעשתה בטייק אחד או שניים בלבד, שכן לא היה לו כוח ליותר מזה. בארי טען שזהו הביצוע המוזיקלי האהוב עליו ביותר בכל סרטי בונד. למרבה הצער, ארמסטרונג מת זמן קצר לאחר מכן, והשיר לא זכה להצלחה במצעדים בזמן אמת, אלא הפך ללהיט רק עשורים מאוחר יותר (בזכות פרסומת לבירה גינס בשנות ה-90).

בשנת 1971 היה זה הסרט "יהלומים לנצח". שון קונרי חזר, וגם שירלי בייסי הוחזרה כדי לשחזר את הקסם של גולדפינגר. השיר DIAMONDS ARE FOREVER נכתב שוב על ידי ג'ון בארי ודון בלאק. המפיק הארי זלצמן שוב שנא את השיר. הפעם, הוא טען שהמילים גסות ומיניות מדי. השורות TOUCH IT, STROKE IT AND UNDRESS IT (בהתייחסות ליהלום) נשמעו לו כמו רמיזות מיניות בוטות. הוא דרש לשנות אותן. בארי סירב ואמר שזה על יהלום, לא על איבר מין. זלצמן איים לזרוק את השיר, אך שוב – חוסר זמן (והעובדה ששותפו ברוקולי אהב את השיר) הציל את המצב. בארי אמר לזלצמן: "אתה פשוט עם ראש מלוכלך".

כשהגיע הזמן לסרט LIVE AND LET DIE, ג'ון בארי לא היה זמין, והמפיקים פנו לג'ורג' מרטין, המפיק של הביטלס. מרטין הביא את פול מקרטני, שחלם תמיד לכתוב שיר לבונד. מקרטני כתב את השיר והקליט דמו עם להקתו, כנפיים.

ג'ורג' מרטין טס לג'מייקה כדי להשמיע את השיר להארי זלצמן. זלצמן הקשיב ואמר: "זה דבר נחמד מאוד. תגיד לי, את מי לדעתך כדאי שנביא לשיר את זה?". מרטין ההמום הבין שזלצמן חושב שמדובר רק בסקיצה. "מה דעתך על תלמה יוסטון?" הציע זלצמן, שחשב על זמרת שחורה. מרטין נאלץ להסביר לו בעדינות שאם הוא רוצה את פול מקרטני, הוא מקבל את פול מקרטני כזמר. זלצמן נאלץ להסכים בחוסר רצון, והתוצאה הייתה להיט ענק שהיה שיר הבונד הראשון שהיה מועמד לאוסקר.

בשנת 1974 הגיע הסרט "האיש עם אקדח הזהב". השיר בביצוע הזמרת הסקוטית לולו היה כנראה אחת הנקודות החלשות בסדרה. ג'ון בארי הודה שהוא כתב אותא על אוטומט. לפני שלולו נבחרה, להקת אליס קופר הגישה שיר משלה לסרט תחת אותו שם. השיר של אליס קופר היה רוק כבד ותיאטרלי. המפיקים דחו אותו לטובת השיר של בארי ולולו, אך הגרסה של אליס קופר יצאה באלבום MUSCLE OF LOVE ונחשבת על ידי מעריצים רבים כטובה יותר מהשיר הרשמי שנבחר. בארי היה אז בתקופה קשה בחייו האישיים והמקצועיים, מה שהשפיע כנראה על איכות הפסקול.

בשנות ה-70, הדיסקו היה המלך, וגם בונד לא נשאר אדיש לזה. המלחין מרווין האמליש הודה שלקטע הפתיחה המפורסם של הסרט "המרגלת שאהבה אותי", שבו בונד גולש מצוק ופותח מצנח עם דגל בריטניה, הוא גנב קצת מהבי ג'יס, כדי לקבל את הקצב הנכון. הוא אפילו התקשר לעורך הדין של הלהקה ואמר לו: "אני מקווה שלא תתבעו אותי, אבל הטראק הבסיסי הוא בי ג'יס טהור".

בגלל אילוצי מס, ג'ון בארי לא יכול היה לעבוד בבריטניה, והמפיקים שכרו את המלחין האמריקאי מרווין האמליש. האמליש רצה לכתוב שיר שלא יישמע כמו "שיר בונד" טיפוסי, אלא כמו שיר אהבה עכשווי. הוא חבר לזוגתו דאז, הפזמונאית קרול בייר סייגר, והם כתבו את NOBODY DOES IT BETTER. הכותרת של הסרט THE SPY WHO LOVED ME הייתה ארוכה ומסורבלת לשילוב בפזמון, ולכן הם בחרו בכותרת שונה לשיר – הפעם הראשונה מאז סרט בונד הראשון ששם השיר אינו זהה לשם הסרט. האמליש התעקש על קרלי סיימון לביצוע השיר. השיר הפך להצלחה אדירה והגדיר מחדש את שירי בונד כבלדות פופ רכות של שנות ה-70 וה-80. הפתיח של הפסנתר הפך לקלאסיקה, והשיר נחשב לאחד האהובים יותר בסדרה, למרות (ואולי בגלל) שהוא חורג מהסגנון הבומבסטי של בארי.

לקראת סוף שנות ה-70, בונד טס לחלל בסרט "מונרייקר". ג'וני מאתיס הוקלט כזמר של שיר הנושא, אך מסיבות לא ברורות השיר לא עבד והוא פרש מהפרויקט (או הופרש) ברגע האחרון. קייט בוש, שהייתה אז בשיא הצלחתה, קיבלה הצעה אך סירבה בטענה שהיא עסוקה מדי.

ג'ון בארי, שוב במצוקת זמן, נתקל במקרה בשירלי בייסי בלובי של מלון בבוורלי הילס. "אלוהים אדירים, את רוצה לעשות עוד שיר של בונד?" הוא שאל אותה. תוך שבוע הם היו באולפן. בייסי הודתה מאוחר יותר שהיא עשתה את זה כטובה לחבר, ושזה לא באמת היה "השיר שלה" אלא השיר של ג'וני מאתיס.

בסרט "לעייניך בלבד", הזמרת שינה איסטון עשתה היסטוריה כזמרת הראשונה (והיחידה עד כה) שהופיעה פיזית בכותרות הפתיחה של הסרט. המעצב מוריס בינדר היה מוקסם מהמראה שלה ומה שכינה "שפתי ה-70 מ"מ שלה", והחליט לשלב אותה בויזואליה. לפני כן, להקת בלונדי התבקשה לכתוב שיר. הם כתבו שיר בשם FOR YOUR EYES ONLY וציפו שהוא ייבחר. המפיקים אהבו את הלהקה אך לא את השיר, ורצו שהם יבצעו שיר אחר שנכתב על ידי המלחין ביל קונטי. בלונדי סירבו ("אנחנו לא מבצעים שירים של אחרים") ופרשו בזעם. שינה איסטון נבחרה במקום. שיחקה אותה.

בשנת 1983 היה זה הסרט "אוקטופוסי". כמו ב-THE SPY WHO LOVED ME, שוב הייתה בעיה עם שם הסרט. אף פזמונאי לא הצליח למצוא חרוז הגיוני למילה OCTOPUSSY או לשלב אותה בשיר רומנטי מבלי שזה יישמע מגוחך. המלחין ג'ון בארי והפזמונאי טים רייס החליטו לוותר על שם הסרט בשיר. הם כתבו את ALL TIME HIGH. הזמרת שנבחרה הייתה ריטה קולידג'. זהו אחד משירי בונד הפחות מוערכים על ידי המעריצים האדוקים של סרטי בונד, אך הוא היה להיט רדיו ענק בארה"ב.

ב-1985, להקת דוראן דוראן הייתה בשיא תהילתה. הבסיסט ג'ון טיילור, מעריץ שרוף של בונד, פגש את המפיק קאבי ברוקולי במסיבה ושאל אותו בחוצפה מתי כבר יהיה לבונד "שיר נושא נורמלי". זה עבד. הלהקה נפגשה עם ג'ון בארי, ולמרות שהחיבור בין להקת פופ למלחין קלאסי לא היה טבעי (עם מריבה שפרצה בין בארי לקלידן הלהקה, ניק רודס). בארי כינה אותם "מוכשרים אבל לא ממושמעים". הסולן סיימון לה-בון זייף בחלק מההקלטות, ובארי היה צריך לעבוד קשה כדי לחבר את הסאונד האלקטרוני שלהם עם התזמורת שלו. התוצאה הייתה הלהיט הגדול A VIEW TO A KILL שהיה הראשון מסרטי בונד שהגיע למקום הראשון במצעד בילבורד האמריקאי. למרות החיכוכים, התוצאה הייתה להיט אדיר שהגדיר את הסאונד של אמצע שנות ה-80 והפך לאקורד סיום הולם לעידן רוג'ר מור.