הסודות, הסמים והטירוף של המאמאס אנד דה פאפאס

כלפי חוץ, להקת האמהות והאבות הייתה התגלמות חלום ילדי הפרחים של שנות ה-60. ארבעה קולות שהתמזגו להרמוניה שמיימית, לבוש ססגוני, ושירים שהפכו לפסקול של דור שלם. אבל מאחורי חזות הפיס אנד לאב, הסתתרה מציאות אפלה של יריבויות, אגו, סמים קשים ובגידות, שהגיעה לשיא רותח ומסוכן במהלך הקלטות התקליט השלישי שלהם.

למרות שהחיים האישיים של חברי הלהקה היו, באופן יחסי, קצת יותר מסודרים מאשר בתקופת שני התקליטים הקודמים, האווירה באולפן ההקלטות הייתה קודרת ומתוחה מאי פעם. את הטון נתן מנהיג הלהקה, ג'ון פיליפס, שהתנהגותו הפכה בלתי נסבלת. לא ברור אם היו אלה כמויות ה-LSD שצרך בשנתיים וחצי האחרונות, ההצלחה המסחררת שעלתה לו לראש, או שילוב קטלני של השניים, אבל ג'ון הפך לרודן תובעני, עוין ובעיקר – מבולבל.

הוא דרש מהנגנים שלמות מהצליל הראשון. לא היה זמן לטעויות, לא הייתה סבלנות לתת לנגנים "להרגיש" את השיר. הוא רצה ביצוע מושלם על הטייק הראשון, דרישה כמעט בלתי אפשרית. עד מהרה, הוא מצא את עצמו בעימותים חזיתיים עם שניים מנגני האולפן הטובים ביותר בלוס אנג'לס: הגיטריסט פיל סלואן והמתופף האל בליין, שנחשב לאחד האנשים הנוחים והרגועים יותר בתעשיית המוזיקה.

העימות עם פיל סלואן, שהיה צעיר מג'ון בעשר שנים, היה אישי במיוחד. סלואן, שהיה בעצמו אמן וכותב שירים מוכשר, חש בתחילה הכרת תודה לג'ון שעזר לעצב את הסאונד של הלהקה, אך תחושה זו התחלפה בתחרותיות ובטינה. "אתה לא יודע כלום, פאקינג כלום!" צרח עליו ג'ון. "אתה לא תגיד לי איך להקליט תקליט!".

ההתנגשות עם האל בליין הייתה מקצועית לחלוטין, והמחישה את הניתוק של פיליפס מהמציאות. במהלך ההקלטות, ג'ון היה מוסיף או מחסיר תיבות שלמות מהשיר באופן אקראי, מבלי ליידע איש, מה שגרם לכל הנגנים לאבד את הסנכרון. אחרי טייק כושל אחד, ניסה בליין בנימוס להבין מה קורה.

"אוקיי, ג'ון, אתה הולך להוסיף תיבה?", שאל.

"לא הוספתי שום תיבה", ענה ג'ון בביטול.

"ג'ון, אתה כן הוספת", התעקש בליין.

"אני רוצה לעשות את זה בדיוק כמו שעשיתי את זה!", צעק ג'ון בזעם.

המתח גאה, ובליין, במקום להתווכח עם אמן תחת השפעה, פשוט רשם לעצמו הערה והמשיך. כמובן, בטייק הבא, ג'ון שוב שינה את המבנה והעיף את כולם מהקצב. "אוקיי בליין!", שאג ג'ון והצביע על המתופף, "הפעם זה היה אתה!".

זה היה הקש ששבר את גב הגמל. האל בליין, האיש הרגוע, פשוט זינק מעל מערכת התופים שלו והסתער על ג'ון פיליפס במטרה לחסל אותו. למזלו של ג'ון, המפיק לו אדלר וכמה נגנים תפסו את בליין הזועם ברגע האחרון, ומיד משכו את ג'ון המבוהל אל מחוץ לאולפן, למטבח, שם דחפו לו כמה כוסות קפה חזק כדי לפכח אותו מהערפל הכימי בו היה שרוי. רק לאחר שהמתח שכך ושניהם התנצלו, ההקלטות חודשו.

אבל לא רק הנגנים סבלו. גם קאס אליוט, "מאמא קאס", הפכה למטרה לזעמו של ג'ון. הוא ראה בה כמישהי בלתי נשלטת, לא צפויה, וכזו שחומקת מאחיזתו. לכן, הוא עשה כל שביכולתו כדי להתיש אותה באולפן. הוא גרם לה לשיר טייק אחר טייק, עד אפיסת כוחות, גם כשהייתה בהיריון מתקדם, מבלי לספק הסבר ברור מדוע הביצוע שלה אינו מספק אותו. גם כשהיא הרגישה שהקליטה ביצוע מושלם, הוא המשיך לדרוש עוד ועוד, כאילו נהנה לראות אותה מתאמצת עד קצה גבול יכולתה הווקאלית. התנהגותה שלה לא תמיד עזרה: הרגלי האכילה שלה באולפן שיגעו את ג'ון. המתנה ארוכה עד שתסיים לאכול, ועוד המתנה עד שהאוכל "יתעכל" – כל אלה יצרו טירוף מערכות. בסופו של דבר, טכנאי הסאונד הוותיק, בונז האו, נשבר. הוא הודיע שהוא לא יכול יותר עם האווירה הרעילה והסשנים הליליים האינסופיים, ופשוט עזב בתחילת ההקלטות. מבחינתו, הזמנים הטובים נגמרו.

לקראת סוף ינואר 1967, ההקלטות הסתיימו והמאסטרים נשלחו להדפסה. לעטיפת התקליט נבחר צילום פנטסטי נוסף של הצלם גאי וובסטר מסוף 1966: חברי הלהקה משתובבים בבגדיהם בתוך הבריכה המפוארת של ג'ון ומישל. התמונה שידרה חופש ושמחה, זכר לימים נטולי דאגות באיי הבתולה, אך במובן עמוק יותר, היא סיכמה את כל קיומם: ארבעה מבוגרים, לבושים לחלוטין בבריכת יוקרה, מתנהגים כמו ילדים, שותים מהמים המטפטפים מכובעו של ג'ון. התקליט, שנקרא DELIEVER (משחק מילים על הלידה המתקרבת של קאס), יצא לחנויות והרבה אנחות רווחה נשמעו מכל עבר.

מבחינה מוזיקלית, התקליט היה אוסף נעים של שירים, אך בהשוואה לשני קודמיו, הוא הרגיש פחות אחיד ומעט חלש, בעיקר בגלל המחסור בשירים מקוריים ומוצלחים של ג'ון פיליפס. הצד הראשון נפתח בביצוע המהפנט ל-DEDICATED TO THE ONE I LOVE, שיצא כסינגל והפך ללהיט ענק, אך כמעט כל שאר שירי הצד הראשון היו גרסאות כיסוי, מה שנחשב כבר למיושן בסצנת הפולק-רוק המתפתחת. הביצוע ל-MY GIRL היה צעד מוטעה, והעיבוד המוגזם של ג'ון גרם לו להישמע סתמי. גם TWIST AND SHOUT סבל מגורל דומה; בעוד שבתקליט הראשון הם הפכו את DO YOU WANNA DANCE המהיר לבלדה חלומית, כאן העיבוד האיטי של ג'ון לשיר הרוק הקצבי נשמע פשוט מביך ומגושם.

שני השירים המקוריים בצד הראשון היו היהלומים שבכתר. הראשון, FREE ADVICE, היה שיתוף פעולה מוצלח של ג'ון ומישל. השני, והשיר החזק ביותר בתקליט כולו, היה CREEQUE ALLEY, יצירת מופת אוטוביוגרפית שסיפרה את סיפור הקמתה של הלהקה, תוך אזכור דמויות מפתח בסצנה כמו רוג'ר מגווין מהבירדס ובארי מקגווייר. השיר הפך ללהיט ענק.

הצד השני של התקליט, שהכיל רק שירים מקוריים של ג'ון, היה חלש משמעותית. הוא כלל את הסינגל LOOK THROUGH MY WINDOW, ועוד כמה שירים לא מאוד זכורים. השיר JOHN'S MUSICAL BOX היה פשוט הקלטה של תיבת נגינה אמיתית – קטע מוזר ומיותר לחלוטין. למרות חולשותיו, כוחם של שני הלהיטים הגדולים הבטיח לתקליט מכירות אדירות. הוא הגיע למקום השני במצעד המכירות, כשמעליו רק תקליט של המאנקיס.

עם סיום ההקלטות, חברי הלהקה נסוגו כל אחד לפינתו, והפיצול ביניהם הפך מוחלט. קאס טסה לחוף המזרחי כדי להתבודד לפני הלידה. ההיריון לא עצר אותה משימוש בסמים; היא עישנה מריחואנה בקביעות ולקחה LSD חמש פעמים. ב-26 באפריל 1967, כשילדה את בתה אוון ונסה הנדריקס בניתוח קיסרי, היא הייתה תחת השפעת LSD. לאחר שהתאוששה, חזרה ללוס אנג'לס והתמקמה בביתה החדש בהוליווד, שהפך למקום מפגש למוזיקאים, מכורים וסוחרי סמים.

דני דוהרטי הסתגר בביתו שבלורל קניון, שהיה שייך בעבר לשחקנית הראינוע מרי אסטור. הוא בילה את ימיו בערפל של אלכוהול, מתייסר באהבתו הנכזבת למישל. כמחווה לאלכוהוליזם שלו, הוא הכין לעצמו וילונות משקיות הקטיפה הסגולות של בקבוקי הוויסקי קראון רויאל שנהג לשתות. ביתו הפך לזירת מסיבות פרועות ובלתי פוסקות.

על פני השטח, נישואיהם של ג'ון ומישל נראו משוקמים אחרי הרומן של דוהרטי ומישל, אך זו הייתה הצגה בלבד. הם עברו לאחוזה בבל אייר והפכו לזוג המלכותי של הוליווד הצעירה. הם אירחו מסיבות מפוארות ודקדנטיות, שבהן כיכבו במאים ושחקנים כמו רומן פולנסקי ובת זוגו שרון טייט, רוז'ה ואדים וג'יין פונדה, וורן ביטי, מרלון ברנדו וקנדיס ברגן. ג'ון היה אחראי על האלכוהול והסמים, ודאג שתמיד יהיה שפע. הוא היה שופך צנצנת מלאה בכדורים צבעוניים על שולחן הביליארד, והאורחים היו מוזמנים לקחת כאוות נפשם, לעיתים קרובות בנוכחות ילדיהם הקטנים, ללא כל מחשבה על בטיחותם.

למרות הצלחת התקליט והלהיטים, הלהקה הייתה מרוסקת מבפנים. החברים בקושי דיברו זה עם זה, והחזרות הפכו נדירות יותר ויותר. הקהל לא ידע דבר. המאמאס אנד דה פאפאס היו בשיא תהילתם, רגע לפני התפוצצות בלתי נמנעת. אפילו פסטיבל מונטריי, בהמשך אותה שנת 1967, לא יצליח להציל את ההרכב הזה.