הסיפור הבלתי ייאמן על הרגע שבו פליטווד מאק איבדה את המנהיג שלה – ונולדה מחדש מתוך טירוף כפרי מוחלט

ב-18 בספטמבר בשנת 1970 יצא האלבום KILN HOUSE של להקת פליטווד מאק. זה האלבום הראשון שיצא ללהקה לאחר פרישתו של פיטר גרין ממנה. הלהקה מתה, תחי הפליטווד החדשה.

עבור מעריצי הלהקה ועולם הרוק כולו, הידיעה הזו נפלה כמו רעם ביום בהיר. הרי עד אותו רגע, פליטווד מאק הייתה מזוהה באופן מוחלט עם דמותו של פיטר גרין – גיטריסט הבלוז הנערץ שאפילו בי.בי קינג אמר עליו פעם ביראת כבוד שיש לו את הצליל המתוק ביותר ששמע מעודו, ושהוא הגיטריסט היחיד שגרם לו להזיע מרוב התרגשות. כולם היו בטוחים שזהו סוף הדרך, הספד ידוע מראש. הרי פיטר גרין השתגע לחלוטין ועזב את הלהקה בנקודת הזמן הזו – ואפילו בלי אזהרה אחת בודדת! המשבר הגיע לשיאו בעקבות מסיבה הזויה ומסתורית בקומונה במינכן, שם סומם הגיטריסט במינונים כבדים של סמי הזיה שהחמירו את מצבו הנפשי המעורער.

ומאותו רגע זו לא הייתה אותה פליטווד מאק. המלך עזב את הבניין, גרין נעלם אל תוך אובך של אסיד ומשבר אישי, והותיר אחריו חלל עצום ולהקה שבורה שמנסה להרים את השברים. קצת לפני תקרית האסיד, הוא הודיע שהוא פורש מהעולם החומרי, דרש משאר חברי ההרכב לתרום את כל הונם לצדקה, וכשסירבו – זה יצר קרע. עכשיו, עם המצב ההלום מסמים וממחלה הזה - הוא מותיר את חבריו המומים וחסרי אונים. המצב הזה יצר מציאות בלתי נתפסת: העזיבה הזו הותירה את הגיטריסטים דני קירוואן ואת ג'רמי ספנסר כחברים התורמים היחידים שנותרו בלהקה – הרי מיק פליטווד וג'ון מקווי, המתופף והבסיסט, אפילו שהלהקה נקראה על שמם, היו לעיתים רחוקות יותר מסקציית קצב.

והשברים הללו התגלגלו למקום אחד: בית כפרי ישן במחוז המפשייר באנגליה, ששימש בעבר לייבוש כשות לתעשיית הבירה, ושמו KILN HOUSE. חברי הלהקה הנותרים עברו להתגורר בו יחד, במה שנראה כלפי חוץ כמו קומונה פסטורלית של מוזיקאים. אך מתחת לחזות הנינוחה, המתח וחוסר הוודאות בעבעו כמו קדירה רותחת. הטראומה של עזיבת גרין הייתה טרייה וכואבת. מיק פליטווד, המתופף הגבוה שתמיד תפקד כמבוגר האחראי וכדבק שהחזיק את הקרקס הזה ביחד, החליט שהדרך היחידה להציל את ההרכב היא לבודד את כולם מהעולם החיצון. אז הם לקחו את בנות הזוג, את הילדים, את הכלבים ואת המגברים, והתכנסו באסם המבודד כדי לנגן יחד יומם ולילה, בתקווה שייצא מזה משהו.

מי ימלא את נעליו העצומות של גיטריסט בסדר גודל כזה? בוודאי לא ג'רמי ספנסר, הגיטריסט השני, שהתמחה בחיקויים משעשעים של רוק'נ'רול ובלוז משנות החמישים. הוא עצמו הודה בחרדה: "חשתי שאינני מסוגל למלא את מקומו. כל שידעתי זה לנגן רוק'נ'רול. פיטר היה מוזיקאי מפותח יותר ממני. לא יכולתי לנגן את החומרים שאנשים ציפו מאיתנו לנגן מיד עם לכתו". ספנסר היה אמן פרודיה מוכשר, אבל הוא לא היה האור הירוק ההוא. עד אז, ספנסר העדיף בדרך כלל לשקוע בפארודיות על אלמור ג'יימס ולא הראה עניין רב בהתפתחות המוזיקלית המתוחכמת של הלהקה – באלבום המופת הקודם, THEN PLAY ON, הוא בקושי טרח להשתתף והעדיף להקליט אלבום סולו משלו. פתאום, בעל כורחו, הוא מצא את עצמו נזרק לקדמת הבמה בתפקיד המנהיג המשותף.

בצד השני של הזירה ניצב דני קירוואן, הגיטריסט הצעיר והמוכשר, אך גם הוא היה שקוע עד צוואר בשדים משלו, בעיקר בדמות התמכרות קשה לאלכוהול וחוסר יציבות נפשית. את האווירה בבית לא שיפרה נוכחותה של אשתו ההריונית דאז, קלייר, שנהגה להכות אותו ולהרביץ לו באופן קבוע. החיים בקומונה היו סוריאליסטיים: החברים שתו כמויות אדירות של אלכוהול, עישנו חשיש ללא הרף ופשוט ניגנו, מנסים למצוא כיוון חדש בתוך הכאוס. קירוואן היה אז רק בן עשרים, עלם צעיר עם מגע של גאונות בגיטרה ונפש שבירה כמו זכוכית דקה. גרין צירף אותו ללהקה כנער פלא, וכעת הנער הזה נאלץ לשאת על גבו הצר את המשקל של אחת מלהקות הרוק המפורסמות בבריטניה, בזמן שחייו האישיים קורסים. קירוואן כבר היה בעיצומו של תהליך שבו הוא נוטש את שאיפות הפולק-רוק שלו ועובר לרוקרים רועשים יותר, כך שבאופן כללי מדובר בתקליט רועש ופתוח בטירוף! הוא משלב פיסות של גיוון לתוך התערובת הזו, מתרחק לחלוטין מפארודיות או גרסאות כיסוי, ומנסה ככל יכולתו לגרום לחומרים החדשים שהלחין לתת בראש באמת. הוא אמנם לא מצליח בזה לגמרי, אבל יש פה ניצוצות.

ואל תוך המערבולת הזו נשאבה דמות חדשה, שהתבררה כנשק הסודי של הלהקה. קריסטין מקווי, קלידנית וזמרת מוכשרת מלהקת הבלוז-רוק CHICKEN SHACK, וחשוב מכך, אשתו הטרייה של בסיסט הלהקה השקט, ג'ון מקווי. היא הוזמנה לסייע בהקלטות, והפכה במהרה לעוגן של שפיות מוזיקלית. היא תיארה את העבודה עם קירוואן המיוסר במילים חדות: "דני היה מאד נוירוטי. היה מאד קשה לעבוד איתו. הוא לא יכל להביט לך בעיניים. לשהות במחיצתו הייתה חוויה עתירת מתחים". באופן אירוני, בזמן שהגברים התפרקו, הייתה זו קריסטין שסיפקה קול וצליל יציב, ואף ציירה בעצמה את העטיפה המקסימה של התקליט. רק עם סיום ההקלטות היא הפכה לחברה רשמית, מהלך ששינה את גורל הלהקה. באופן משעשע, קריסטין בכלל תכננה "לפרוש" מעסקי המוזיקה ולהיות עקרת בית כפרית שמבשלת לחברי הלהקה בבית המבודד.

על גבי עטיפת האלבום היא אפילו לא קיבלה קרדיט כחברת להקה מן המניין, בעיקר בגלל מגבלות חוזיות עם חברת התקליטים הקודמת שלה, BLUE HORIZON. הקרדיטים בתקליט ציינו רק את תרומתה בציור העטיפה ובקולות רקע, אך בפועל היא תרמה נגינת פסנתר מופלאה והרמוניות שהוסיפו מתיקות חיונית לצליל המחוספס. מיד לאחר סיום ההקלטות, ישבו חברי הלהקה בפאב מקומי, ומיק פליטווד פשוט שאל אותה אם תרצה להצטרף רשמית – ההחלטה הטובה ביותר שהם קיבלו מעודם.

אז KILN HOUSE היה התוצר הישיר של כל הדרמה הזו. פליטווד מאק חדלה מלהיות להקת בלוז טהורה. במקום הסולואים המחשמלים והנשמה הבלוזית של גרין, התקבל פסיפס מוזיקלי משונה ומרתק. צד אחד של התקליט הוקדש כמעט כולו למחוות הרוק'נ'רול הנוסטלגיות של ספנסר, עם חיקויים מושלמים לבאדי הולי ואחרים. הצד השני הציג את השירים המלנכוליים והיפים של קירוואן, עם הרמוניות גיטרה עדינות.

זה נשמע שונה לחלוטין מהתקליט הקודם, THEN PLAY ON. האלבום ההוא היה רציני וקודר יחסית; לעומתו KILN HOUSE הוא קצר, שובב בדיוק כפי שעטיפת האלבום מציגה אותו, וקליל להפליא, עם המון הופעות מלאות קריצה ומחוות פארודיות הומוריסטיות.

הדגש העיקרי הוא על סדרה של פארודיות ביזאריות במיוחד על גיבורי הרוק של שנות החמישים בביצועו של ספנסר. רשימת המחוות שלו פשוט אינסופית: קארל פרקינס ב-THIS IS THE ROCK, באדי הולי ב-BUDDY'S SONG, צ'אק ברי וליטל ריצ'רד בבת אחת ב-HI HO SILVER, ואפילו אלביס ב-BLOOD ON THE FLOOR. השיר הזה קורע מצחוק במיוחד – ספנסר עושה שם מאמץ כל כך עלוב ומשעשע לחקות את השירה של המלך, שאני כמעט נופל מהכיסא בכל פעם שאני שומע אותו כך. אבל אם מדברים על אותנטיות אמיתית, השבחים העצומים ביותר מגיעים ל-THIS IS THE ROCK שנשמע כמו שיר אבוד של קארל פרקינס, כשההפקה משחזרת באופן מושלם את הסאונד של שנות החמישים והשירה הערמומית והמהדהדת נשמעת בול כמו קארל לכל אורך הדרך! ולגבי אנרגיה טהורה? הייתי בוחר ב-HI HO SILVER על פני כולם – הוא נותן בראש ורועש במלוא העוצמה, עם עבודת גיטרה מובילה אנרגטית בטירוף ושירה צרודה ומצחיקה עד דמעות. יש כאן גם צמד בלדות קופצניות ונעימות – ONE TOGETHER המדבק ו-MISSION BELL הפחות קליט.

אחד הסיפורים המקסימים ביותר על האלבום נוגע לשיר BUDDY'S SONG. ספנסר לקח את הלחן של שירו של באדי הולי, שזר לתוכו בחוכמה שורות מתוך שלל להיטיו הגדולים של הולי, ובמחווה של ג'נטלמן אמיתי רשם את הקרדיט על השיר על שמה של אמו של באדי הולי, אלה הולי, כדי שכל התמלוגים מהשיר יועברו ישירות אליה. השיר נשען ישירות על המקצב של "פגי סו" - הלהיט של הולי - והשם אפילו מוזכר במפורש במילים. אבל למען האמת, חייבים להוריד בפניהם את הכובע! המון להקות עשו גרסאות כיסוי לאבות הרוק'נ'רול, אבל מעט מאוד להקות אשכרה עשו עליהם פארודיות, ועוד פחות מכך עשו זאת בהצלחה כזו. זהו רוק'נ'רול קלאסי שלועגים לו לא מתוך התנשאות או לעג מרושע, אלא באופן מלא קסם, חביב ובלתי מזיק בעליל. עבורי כל זה נשמע כמו כיף טהור, חסר דאגות ולא מזיק, גם אם לא מדובר ביצירה חיונית מאין כמוה. היי, זה לא הגרין מאנאלישי ובטח שלא RUMOURS. זו להקה אחרת לגמרי תחת אותו שם. ברור שהם סבלו מהיעדרו של כותב שירים מוכשר, וזה היה הפיצוי שלהם על העובדה הזו.

מהעבר השני, תרומותיו של דני קירוואן היו הלב הפיוטי של האלבום. הקטע האינסטרומנטלי EARL GRAY הוא יצירה ענוגה של גיטרות מלודיות, שמדגימה עד כמה קירוואן הושפע מפולק בריטי וממוזיקה קלאסית. השיר TELL ME ALL THE THINGS YOU DO היה רוקר מחוספס ומבריק, שהפך לאחד משיאי ההופעות החיות של הלהקה באותם ימים. סביב אותם סשנים הוקלט גם השיר הנהדר JEWEL EYED JUDY, שיצא כסינגל זמן קצר לאחר מכן, ונחשב לאחת הפנינים המלודיות הבלתי מוערכות יותר בקטלוג של הלהקה, עם מעברי קצב ודינמיקה שהקדימו בשנים את סאונד הפאוואר-פופ. זה כנראה השיר האהוב עליי ביותר בכל האלבום הזה. אולי הייתי כותב מחדש את הפזמון או לפחות מוותר על הצרחות הלא יעילות שם, אבל הוא עדיין יוצר ניגוד נפלא כל כך עם הבתים המרגיעים והחמימים, ומודגש באמצעות ריף קאנטרי קטן ומענג שמכניס מעין אווירה דילנית מהפנטת לתוך השיר.

אך היה רגע אחד בתקליט שבו הכול התחבר והצביע על העתיד. השיר STATION MAN, יצירת מופת משותפת של קירוואן, ספנסר וג'ון מקווי, היה משהו אחר לגמרי. עם ריף גיטרה מהפנט, קצב דוהר ושכבות של הרמוניות קוליות, זה היה הרמז הראשון לצליל המלודי והעוצמתי שיהפוך את פליטווד מאק בשנים הבאות ללהקה גדולה בעולם. ככה בדיוק כותבים שירים. התקליט הזה היה הדרך של הלהקה לסלול לעצמה נתיב חדש ולקבל את אשרת הכניסה לעולם שאחרי גרין, מעין GREEN(LESS) CARD. אפילו כעבור עשור, בגלגול המגה-מצליח והסופרסטארי של לינדזי באקינגהם וסטיבי ניקס, השיר הזה נוגן בהופעות עד ראשית שנות השמונים ואף נכלל באלבום ההופעה החיה הכפול LIVE משנת 1980. הריף המהודק וההרמוניות הקוליות הניחו למעשה את אבן הפינה לסאונד שיבשיל מאוחר יותר באלבומים כמו RUMOURS.

המבקרים באותה תקופה היו חלוקים. עיתון המוזיקה BEAT INSTRUMENTAL פירגן: "ללא פיטר גרין, פליטווד מאק נשארה להקה טובה. יש כאן הדים מהדהדים מעבר הרוקנרול הרחוק של שנות החמישים לצד אווירה מרגיעה ושורשית. החיקוי של ג'רמי ספנסר את באדי הולי נשמע מצוין ויש פה גם את עבודת הגיטרות הנהדרת שהפכה את הלהקה לגדולה שהיא". לעומתם, במלודי מייקר היו מסויגים יותר וכתבו ש"זה לא תקליט ממש יצירתי אך מנוגן להפליא ומהנה". הקהל הוותיק של מועדוני הבלוז בלונדון התקשה לעכל את השינוי. הם רצו סולואים קורעי לב של עשר דקות ויללות בלוז עמוקות, ובמקום זה קיבלו שירי רוק'נ'רול תזזיתיים, הרמוניות קוליות מתקתקות של קריסטין ובלדות פולק מהורהרות כמו MISSION BELL.

מגזין רולינג סטון היטיב לנסח את המצב במילים מדויקות: "הייתי בטוח שעזיבתו של פיטר גרין סימנה את סופה של הלהקה ההיא. וזה קרה. הלהקה ההיא נפלה. אחרי הכל, זה היה הפליטווד מק של פיטר גרין בהתחלה, והוא בהחלט היה המלך של ההרכב. בסדר. הלהקה התקפלה, אבל הלהקה לא התפרקה. דני קירוואן וג'רמי ספנסר תפסו את המושכות ובנו מנוע חדש למכונה הזו. הם לא ניסו להסתיר את מה שרוב האנשים חשבו שיהיה חור בולט ביותר בלהקה, אלא העבירו הילוך וביצעו פנייה מהירה מהשביל הקוסמי שגרין השאיר אל עבר וינטג' רוק'נ'רול".

האירוניה הגדולה היא שגם המערך החדש והאמיץ הזה לא החזיק מעמד זמן רב. בפברואר 1971, במהלך סיבוב הופעות בארצות הברית שנועד לקדם את KILN HOUSE, יצא ג'רמי ספנסר מחדר המלון בלוס אנג'לס באמירה תמימה שהוא יוצא לרגע לקנות מגזין, ונעלם כלא היה. לאחר ימים של חיפושים חרדים התברר שהוא נתקל ברחוב בנציגי הכת הדתית THE CHILDREN OF GOD, עזב את המוזיקה והצטרף אליהם. במצב חירום מוחלט, פיטר גרין נחלץ לעזרה וטס במיוחד לאמריקה כדי להשלים את סיבוב ההופעות - עם דרישה שהלהקה רק תג'מג'ם איתו, בלי שירים רגילים. זה היה קשה. הפרק של ספנסר בלהקה נחתם לתמיד.

בדיעבד, KILN HOUSE לא היה הצלחה מסחרית מסחררת, אבל הוא היה תקליט מכריע של להקה במשבר זהות עמוק, שמצליחה למצוא חיים חדשים מתוך האפר. זהו הצליל של חבורת אנשים מוכשרת שמנסה להבין מי היא מחדש, רגע, או שניים, לפני שהם יהפכו לתופעה עולמית. יש לכם כאן פשוט אלבום פופ-רוק ובוגי-ווגי מהנה, קצבי, שכיף לרקוד ולהאזין לו. ואני מסכים לחלוטין שעבור להקות בעלות מעמד וסטטוס גבוהים יותר הוא היה נחשב לתקליט מתחת לסטנדרט אבל עבור פליטווד מאק זה היה בדיוק מה שהם היו צריכים אז.

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459