הסיפור המופרע מאחורי הלהיט של להקת קווין שגרם לחברת אופניים ותיקה לנתק מגע בזעם

ב-17 בספטמבר בשנת 1978 צולם קליפ שערורייתי לשיר BICYCLE RACE של להקת קווין. קבלו מרוץ אופניים בסגנון המלכה.

היה זה יום שמש חמים של 17 בספטמבר 1978, שהפך לאחד הרגעים הפרועים והשערורייתיים בתולדות הרוק. באצטדיון ווימבלדון הלונדוני, לא התקיים עוד אירוע ספורט שגרתי. במקום זאת, להקת קווין הפכה את המקום לזירת התרחשות של פנטזיה פרועה במיוחד: מרוץ אופניים המוני של 65 דוגמניות עירומות לחלוטין. כל זה, למען צילומי הקליפ לשירם החדש, BICYCLE RACE, בבימויו של דניס דה ואלאנס.

הרעיון הנועז נולד במוחו הקודח של הסולן, פרדי מרקיורי. על פי הדיווחים, ההשראה לשיר נחתה עליו כשהלהקה שהתה בניס שבריביירה הצרפתית כדי להקליט את אלבומה השביעי JAZZ באולפני SUPER BEAR. אבל מאחורי המילים הממכרות הסתתר טוויסט אירוני נהדר: למרות השורה האלמותית שבה הוא מכריז שהוא רק רוצה לרכוב על אופניו, הגיטריסט בריאן מאי חשף לימים שמרקיורי בכלל לא נהג לרכוב על אופניים במציאות, ואפילו לא סבל אותם במיוחד! יתרה מכך, אף על פי שפרדי שר בביטחון שאינו אוהב את מלחמת הכוכבים, מאי העיד שמרקיורי דווקא היה מעריץ מושבע של הסרט.

כל הטקסט נכתב כמונולוג שנון של דמות צינית שמתריסה נגד שיגעונות התקופה, תוך מחוות קורצות לפרנקנשטיין, סופרמן, פיטר פן, פרשת ווטרגייט, הסם קוקאין והשחקן ג'ון ויין. השיר יצא כסינגל כפול יחד עם FAT BOTTOMED GIRLS, ושני הקטעים קשורים זה בזה בקריצה הדדית גאונית: בתוך BICYCLE RACE מרקיורי שר על הבחורות עבות הישבן שירכבו היום, ואילו בסיום FAT BOTTOMED GIRLS, שיר שנכתב בשמו של בריאן מאי, הוא זועק בקולו האדיר: "עלו על האופניים שלכן ותרכבו!". 

ונאמן למוניטין התיאטרלי והראוותני שקווין טיפחה בקפידה לאורך שנות ה-70, מרקיורי החליט לקחת את מושג התחרות צעד אחד, או ליתר דיוק, דיווש אחד קדימה. השילוב בין ספורט יוקרתי לעירום בוטה היה בדיוק מסוג הערבוב הנפיץ שהתאים לסגנון האמנותי פורץ הגבולות של הלהקה, תערובת מושלמת של הומור, סוריאליזם ורצון עז לזעזע את הממסד.

לצורך הפקת המיזם הגרנדיוזי, שכרה הלהקה את אצטדיון ווימבלדון ליום אחד. 65 דוגמניות מקצועיות גויסו מסוכנויות שונות, והפכו את המקום למחזה בלתי נשכח. עשרות זוגות אופניים הוזמנו מחברת האופניים המכובדת HALFORDS, אך נראה שהמטרה האמיתית שלשמה נשכרו, נשמרה בסוד. כשהאמת העירומה התגלתה, הנהלת החברה נתקפה חלחלה. המחשבה על כך שהמוצרים המבריקים שלהם שימשו לרכיבה ללא ביגוד הייתה יותר מדי עבורם. במחאה, סירבה החברה לקבל בחזרה את מושבי האופניים. מסתבר שהשמרנות הבריטית לא יכלה לשאת את המחשבה שעור חשוף נגע בריפודי העור שלהם. מנהלי החברה דרשו פיצוי מיידי, פן יפנו לערכאות משפטיות. חברי הלהקה, משועשעים מהמצב, נאלצו לשלוף את פנקסי הצ'קים ולרכוש את כל 65 המושבים במחיר מלא, תוך שהם מתגלגלים מצחוק על אחת ההוצאות הביזאריות ביותר שנרשמו אי פעם בהיסטוריה של הרוק.

באותו יום צילומים בלתי נשכח, נרשמה תופעה מעניינת: מספרם של עוזרי הצלמים והטכנאים שהתנדבו לעבוד באתר, ואף בחינם, היה גבוה משמעותית מהמתוכנן. נראה שהשמועה על המחזה יוצא הדופן עשתה לה כנפיים, והפכה את האצטדיון למוקד עלייה לרגל עבור סקרנים רבים מתעשיית הקולנוע והטלוויזיה. חברי הלהקה עצמם, אגב, כלל לא נכחו בצילומים הללו, שכן היו שקועים בהמשך הקלטות האלבום JAZZ ובהכנות לקראת סיבוב ההופעות הבינלאומי. קטעי הנגינה של חברי קווין צולמו בנפרד ושולבו בעריכה. אחד הרגעים המבריקים ביותר בשיר הוא סולו פעמוני האופניים המפורסם באמצע הרצועה – מפגן של הומור ודיוק מוזיקלי, שהוביל לכך שבהופעות חיות עודדה הלהקה את קהל המעריצים לרכוש ולהביא פעמוני אופניים מהבית כדי לצלצל בהם ביחד באולם.

השערורייה לא הסתיימה עם כיבוי המצלמות. תמונה נבחרת מתוך סשן הצילומים הפרובוקטיבי הפכה לפוסטר ענק שצורף לעותקים המקוריים של התקליט JAZZ. בישראל, תחת רוח מקומית נלהבת, צוין על גבי העטיפה כי בפנים מחכה למאזינים פוסטר "משגע". אולם, בארצות הברית השמרנית, הרעיון התקבל בצורה שונה לחלוטין. הפוסטר עורר סערה ציבורית והוביל לכך שהוא הוסר מההדפסות האמריקאיות של התקליט. חברת התקליטים האמריקאית ELEKTRA חששה מחרם גורף של רשתות השיווק הגדולות, ולכן בחרה בפתרון עוקף: במקום לצרף את הפוסטר לתוך עטיפת התקליט, הם הכניסו שובר מיוחד שבאמצעותו יכלו הקונים לשלוח גלויה בדואר ולקבל את הפוסטר לביתם במעטפה חומה ואטומה. גם על עטיפת הסינגל עצמו, שבה נראתה רוכבת מאחור, נאלצו המעצבים לצייר בדיעבד זוג תחתונים אדומים כדי שהחנויות יסכימו להציג אותו על המדף. תגובתו של מרקיורי למהומה לא איחרה לבוא, והייתה סרקסטית כהרגלו: "אני משער שיש שם אנשים שלא אוהבים להביט בנשים עירומות".

גם שידור הקליפ בטלוויזיה היווה אתגר. תוכנית המוזיקה הפופולרית של ה-BBC, טופ אוף דה פופס, לא יכלה לשדר את הקליפ במתכונתו המקורית. הפתרון היצירתי שנמצא היה הוספת אפקטים ויזואליים מתוחכמים, שכיסו את אזורי העירום והפכו את המרוץ לחוויה צבעונית ומטושטשת, אך עדיין כזו שרמזה בבירור על המתרחש. עורכי הווידאו השתמשו באפקט סולריזציה פסיכדלי ששינה את הצבעים והסתיר את הפרטים, מה שרק העניק לקליפ מראה אמנותי ומשונה עוד יותר. במדינות רבות אחרות נאסר הקליפ לשידור לחלוטין, מה שכמובן רק תדלק את המכירות והפך את השיר ללהיט ענק שכולם חייבים לשמוע.

אז הקליפ והפוסטר של BICYCLE RACE לא היו רק גימיק שיווקי. הם שיקפו את האתוס של קווין ושל עידן הרוק של סוף שנות ה-70: חופש מוחלט, התרסה נגד מוסכמות ודחיקת הגבולות של המותר והמקובל. היכולת הזו לחבר בין שיר פופ-רוק מבריק, עמוס בטוייסטים מוסיקליים מורכבים עם המון אקורדים, הרמוניות ווקאליות עוצרות נשימה וסולו גיטרה אופייני של בריאן מאי, לבין פרובוקציה ויזואלית חצופה עם חיוך קורץ – היא בדיוק הסיבה שבגללה אני כל כך אוהב את קווין. 

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459