הסיפור המטורף והאמיתי על התקליט שבו נטשו סקורפיונס את הג'אמים המעורפלים לטובת מכת חשמל ששינתה את ההיסטוריה

ב-17 בספטמבר בשנת 1975 יצא תקליט חדש ללהקת סקורפיונס הגרמנית ושמו IN TRANCE. עקרבים בטראנס!

שנת 1975. להקת סקורפיונס הגרמנית עומדת על סף מהפכה. שני התקליטים הראשונים שלה הציגו לעולם כישרון גולמי ומבטיח, אבל משהו עדיין היה חסר, ניצוץ שיצית את האש ויהפוך אותם מכוח עולה באירופה למפלצת רוק עולמית. 

והפתרון הגיע בדמות תקליטם השלישי, IN TRANCE, יצירה שהוגדרה מחדש לא רק על ידי מוזיקה מהפכנית, אלא גם על ידי דרמה מאחורי הקלעים, כיסאות מוזיקליים בעמדת התופים, ומפיק אחד גאון וקשוח שהיה מוכן לדחוף אותם עד לקצה – ולפעמים גם מעבר לו. כזכור, שני התקליטים הקודמים של החבורה מהנובר, LONESOME CROW מ-1972 (שבו כיכב עוד הגיטריסט הצעיר מייקל שנקר, אחיו של רודולף, בטרם נחטף ללהקת UFO הבריטית) ו-FLY TO THE RAINBOW מ-1974, היו אמנם אלבומים מרתקים ומלאי יופי פסיכדלי והשפעות קראוטרוק, אך הם סבלו מפיזור מסוים וממבנים ארוכים ומפותלים. אם סקורפיונס רצו למלא אולמות מעבר לים, הם היו חייבים לזנוח את הג'אמים האינסופיים לטובת שירים מהודקים, קטלניים וממוקדים, כאלה שישאירו את המאזין פעור פה.  

ולפני שבכלל נכנסו לאולפן להקליט את מה שיהפוך לאחד התקליטים המכוננים שלהם, סקורפיונס היו צריכים לפתור בעיה דחופה: מי ישב מאחורי מערכת התופים? המתופף יורגן רוזנטל, שהיכה בעוצמה בתקליטם הקודם FLY TO THE RAINBOW, נעלם מהתמונה. הגיטריסט הווירטואוז, אולי ג'ון רות', מיהר לתקן כל רושם מוטעה: "הוא לא הוחלף," הוא הדגיש בצחוק, "לא, הוא פשוט היה צריך להתגייס לצבא. בגרמניה של אז, היית חייב לשרת שנה וחצי, אולי שנתיים. לי היה מזל והצלחתי להתחמק מכל זה בזכות כמה קשרים בברלין, אבל אני הייתי היוצא מן הכלל. תבינו, לא רציתי ללכת לצבא. אני בצבא? זאת הייתה קטסטרופה, לפחות בשבילם. הם היו מפסידים בכל מלחמה איתי". 

רוזנטל לא נתן למדים לקרקע את הקריירה המוזיקלית שלו ליותר מדי זמן. מיד עם שחרורו מהצבא הגרמני, הוא הצטרף כמתופף וככותב טקסטים ראשי לענקי הפרוג-רוק הגרמניים ELOY, והוביל איתם אלבומי מופת היסטוריים כמו DAWN ו-OCEAN. מתברר שגם בצבא הגרמני לא הצליחו ליישר לו את הראש הפרוגרסיבי.  

העזיבה הכפויה של רוזנטל פתחה את הדלת למתופף חדש, דובי פכטר, שניגן בעבר בלהקה בשם VIVA, שכללה את ברברה, אחותם של האחים שנקר. הוא הסתובב עם הלהקה כמעט שנה, אך כשהגיע רגע האמת של ההקלטות, הוא נעלם. "הוא עזב רגע לפני IN TRANCE בגלל בחורה," אמר רות', "אני לא יודע, כנראה שכל העסק הפך לגדול עליו. בכל מקרה, הוא פרש וככה מצאנו את רודי לנרס. חשוב להבין, מעולם לא העפנו אף אחד מלהקת סקורפיונס. הם תמיד עזבו מעצמם". 

סיפור הצטרפותו של לנרס עצמו הוא אנקדוטה משעשעת. לנרס הבלגי ראה את הלהקה בהופעה חיה וידע שהם יצטרכו מחליף. כשהגיע סוף סוף לאודישן, הוא נכשל בניסיון הראשון. הוא לא ויתר, ביקש הזדמנות שנייה, והפעם הרשים את החבורה והתקבל מיד לסיבוב הופעות בצרפת. הבדיחה הייתה שלנרס לא ידע מילה בגרמנית, והתקשורת היחידה שלו עם שאר הלהקה הייתה באנגלית, עד שלמד את השפה המקומית. הכיסא החם אויש, והלהקה הייתה מוכנה לשלב הבא. לנרס הביא איתו בדיוק את מה שהיה חסר: סגנון תיפוף מוצק כברזל, יציב, כבד והרבה יותר ממוקד רוק ישיר ונטול מניירות, שהתאים כמו כפפה ליד לקצב ולחזון החדש של רודולף שנקר.  

עם מתופף חדש בשורותיה, הלהקה חיפשה את החתיכה האחרונה בפאזל: מפיק עם חזון. החברים מצאו אותו בדמותו של דיטר דירקס, שהפך עבורם למה שג'ורג' מרטין היה לביטלס. "דיטר נתפס בעינינו קודם כל כמפיק ואיש עסקים", הסביר רות'. "התחלנו לעבוד איתו והתאהבתי בעבודת האולפן שלו. הוא היה סוס עבודה מדהים, נשאר ער לילה אחרי לילה, מרוכז לחלוטין. מאוחר יותר הבנתי שזו גם הסיבה שהיו לו כמה התקפי לב". החיבור הזה לא היה עוד שיתוף פעולה מקצועי, אלא תחילתה של ברית ארוכת שנים ועתירת אלבומי מופת שעיצבה את כל צליל ההארד רוק של סקורפיונס ליותר מעשור קדימה. דירקס היה אובססיבי לסאונד ברמות של טירוף, ולא היסס לפרק שירים לגורמים כדי להרכיב אותם מחדש בדיוק מיקרוסקופי.  

דירקס לא היה טירון. הוא כבר זכה להצלחה עם להקת אטלנטיס (עם הזמרת אינגה רומפף, שהייתה לפני כן בלהקת FRUMPY), אותה הביא לארצות הברית, והיה נחוש לשבור את תקרת הזכוכית של המוזיקה הגרמנית. "אני קודם כל מוזיקאי", הסביר דירקס, "ניגנתי עם מוזיקאים שחורים ולמדתי להרגיש את הגרוב. לגרמנים אין את הגרוב האמריקאי בדם. הגעתי לארצות הברית, הקשבתי לרדיו ובחנתי את הסצנה כדי להבין מה חשוב בשווקים אחרים. אני צריך מנגינות והרמוניות טובות, אני פחות בקטע של הארד רוק ברוטאלי". 

הגישה הזו הובילה גם לחיכוכים. הבסיסט פרנסיס בוכולץ זוכר: "דיטר הוא וורקוהוליק. לפעמים חשבתי שהוא משוגע, ולפעמים שהוא חכם מאוד. הוא היה עובד מהבוקר עד אחרי חצות. הוא מאמן קולי מצוין ועבד עם קלאוס (מינה הזמר) שעות על ההבעה שלו. אבל לפעמים הרגשנו שאנחנו עובדים עם דיקטטור. אם היה משהו שהוא לא אהב, הוא פשוט לא היה מאשר אותו". דירקס לקח את קלאוס מינה תחת חסותו כמאמן קול חסר פשרות, לימד אותו לנשום נכון מהסרעפת, שייף לו את המבטא האנגלי (כמה שאפשר) והוציא ממנו את המנעד המחשמל והחד שהפך לסימן ההיכר שלו. מינה אולי נאנק תחת המשטר הקשוח, אבל התוצאות על סרטי ההקלטה דיברו בעד עצמן: קולו נשמע צלול, עוצמתי ונוקב כמו תער.  

ההקלטות עצמן התקיימו באולפן של דירקס באזור הכפרי מחוץ לקלן, מה שאפשר ללהקה ריכוז מוחלט. "יכולנו לעבוד מהבוקר עד שנפלנו מהרגליים," מספר רות'. אך האינטנסיביות הזו גבתה מחיר, במיוחד מרות' הפרפקציוניסט. "בילינו בערך עשרה ימים על ערוצי הליווי, שהיו אמורים להיות קלים", הוא נזכר בכעס, "ואז, בסוף, הייתי צריך להקליט את כל גיטרות הסולו שלי בתוך יומיים בלבד. זה ממש הרגיז אותי. הרגשתי שזה צריך להיות הפוך".  

התסכול הגיע לשיא במהלך הקלטת הבלדה LIFE'S LIKE A RIVER. רות' פיתח סולו פתיחה מורכב עם הרמוניות גיטרה כפולות. "הקלטנו אותו בבוקר, ולא הייתי מרוצה כי היו כמה טעויות בביצוע. אבל דיטר העמיד אותי במקום ואמר שכל תקליט צריך להסתיים מתישהו! יצאתי החוצה וממש בכיתי. זאת הייתה הפעם היחידה שמישהו גרם לי לבכות באולפן. זה הרגיז אותי כי ידעתי שאני יכול לעשות את זה הרבה יותר טוב. זו הסיבה שרציתי להפיק את עצמי מאוחר יותר, כדי שלא יודפס משהו שאני לא שלם איתו". למרות הדרמה, רות' הודה: "בסך הכל היינו מרוצים מהתקליט. אפשר להרגיש את האנרגיה. במבט לאחור, זה ייצוג הולם של מה שהיינו מסוגלים לעשות באותה תקופה". 

האירוניה היא שדווקא LIFE'S LIKE A RIVER הפך לאחד משיאי האלבום. את המילים לשיר המרגש הזה, שעוסק בהזדקנות ובמחזוריות החיים – נושא בוגר ועמוק במיוחד עבור חבורת רוקרים צעירה – כתבה קורינה פורטמן, אשתו של המעבד הקלאסי אכים פורטמן, יחד עם רודולף שנקר. בנוסף, הוזעק לאולפן גם הקלידן אכים קירשנינג, שניגן איתם עוד בתקליט הקודם, ותרם צבעי קלידים עשירים שהעניקו לשיר צבע כמעט תזמורתי.  

התקליט IN TRANCE היה קפיצת מדרגה אדירה. הוא היה קצר יותר, ממוקד יותר, וכלל עשרה שירים במקום המבנים הארוכים שאפיינו את עבודתם הקודמת. הוא נפתח עם DARK LADY, הרצועה הכבדה יותר של הלהקה עד אז. קולו של הסולן קלאוס מינה, תחת הדרכתו של דירקס, נשמע כאילו הוא על סף התמוטטות עצבים, מיילל ונוהם בעוצמה שלא נשמעה כמותה. באופן מעניין, את רוב הבתים שר דווקא אולי רות'. "במקור רציתי שקלאוס יבצע אותו, אבל באולפן הבנו שזה לא מתאים לו", הוא הסביר. "הסגנון שלי היה יותר בלוזי, בהשראת הנדריקס ודילן, וזה לא התאים לקול הרוק המלודי של קלאוס". רות' סיפר כי בניגוד לשאר שיריו, ל-DARK LADY לא היה שום מסר פילוסופי עמוק: "בדרך כלל יש לכל השירים שלי מסר, אבל כאן זו הייתה פשוט הנאה צרופה מקצב הבוגי המשגע ומההרמוניות הכפולות בארפג'ו של הגיטרות המובילות". השילוב הזה בין השירה הבלוזית והמחוספסת של רות' בבתים לבין הצרחות של קלאוס בפזמון יצר פתיחה מחשמלת. ודרך אגב, להקת SMASHING PUMPKINS כל כך העריצה את השיר הזה, שברצועה TARANTULA מאלבומה משנת 2007 היא השתמשה באלמנטים ישירים ממנו כמחווה פומבית לסקורפיונס! כיפאק לבילי קורגן!

השיר הבא, TOP OF THE BILL, הציג את הצד של הגיטריסט רודולף שנקר. "זה לגמרי הריף של רודולף", תיאר רות'. "מאוד אופייני לו, כמו עץ אלון גרמני, פאוואר קורדס חזקים ומוגדרים. אף אחד לא כותב ריפים כמוהו. זה גרמני להפליא, ובו זמנית בינלאומי באופן מוזר". התקליט כלל גם את שיר הנושא המהפנט, ואת ROBOT MAN המהיר והמהודק. רות' תרם גם את SUN IN MY HAND הבלוזי ואת הקטע האינסטרומנטלי המופלא שסוגר את התקליט, NIGHT LIGHTS. "רציתי לנסות משהו מתוחכם יותר מלודית," הוא אמר על הקטע, "זה היה תרגיל עבורי, בהשראת ג'ף בק. חקרנו את הלא נודע, כל מה שנקרה בדרכנו, ניסינו".  

שיר הנושא, IN TRANCE, נוצר בנסיבות יוצאות דופן במיוחד: רודולף שנקר וקלאוס מינה ישבו להעביר את הזמן לפני הופעה בתוך כנסייה עתיקה בעיירה הבלגית ליניוביל. האקוסטיקה המכשפת והאווירה המיסטית במקום היכו בהם, ובמהלך בדיקת הסאונד הם חיברו יחד את חלקי השיר. קלאוס מינה כתב את הטקסט כהתמודדות אישית עם שתייה מופרזת בלילות שבת והרצון להשתלט על השדים הפנימיים ולעצור את הטירוף. כשדיטר דירקס שמע באולפן את סולו הגיטרה וההרמוניות העדינות של רות' בשיר, הוא קרא בהתפעלות: "זה נשמע ממש כמו קלוד דביוסי!".  

גם שאר שירי האלבום הציגו פסיפס עשיר להפליא: ROBOT MAN היה פצצת אנרגיה מהירה כברק עם קצב פרוטו-ספיד מטאל משנת 1975, שבו מינה זועק על ניכור חברתי וטכנולוגי וההרגשה של אדם שהופך לרובוט חסר נשמה. הבלדה LIVING AND DYING סיפקה רגע מרטיט של בדידות עירונית וחשפה את יכולת ההגשה המרגשת של מינה. מנגד, EVENING WIND של רות' לקח למסע פסיכדלי עמוק וקודר עם גיטרות מפותלות, ואילו LONGING FOR FIRE היווה שיתוף פעולה נדיר וחד-פעמי בכתיבה בין רודולף שנקר לאולי ג'ון רות' – שילוב מנצח בין החוש הקליט של שנקר לתחושה הבלוזית של רות'. ב-SUN IN MY HAND רות' לקח שוב את המיקרופון לידיים והוכיח עד כמה הנגינה של ג'ימי הנדריקס זרמה לו בעורקים, ובקטע הסיום NIGHT LIGHTS הוא חתם את התקליט במחווה אלגנטית ומכשפת לאלבום המופתי BLOW BY BLOW של ג'ף בק שיצא כחצי שנה לפני כן. 

לא רק המוזיקה ב-IN TRANCE יצרה גלים. העטיפה, שהציגה דוגמנית עם גיטרת הסטראטוקסטר הלבנה של רות', עוררה מחלוקת. שד חשוף מעט של הדוגמנית נראה בתמונה המקורית, מה שהוביל לצנזורה והשחרה של האזור הפרובוקטיבי בהדפסות מאוחרות יותר. הצלם הגרמני מיכאל פון גימבוט היה אחראי לצילום המדובר, שהיה הראשון בסדרה ארוכה של עטיפות שנויות במחלוקת מבית סקורפיונס. כיום, עותקי הויניל המקוריים שבהם השד עדיין נראה בבירור נחשבים לפריטי אספנות מבוקשים ויקרים להחריד, לאחר שברוב המדינות חברת התקליטים מיהרה לכסות את האזור בצבע שחור באייר בראש. רות' עצמו, אגב, הודה מאוחר יותר שהוא הרגיש מבוכה עמוקה מהצילום הזה עם הגיטרה שלו וטען שהוא זול, בעוד רודולף שנקר התעקש שמדובר בעטיפה סקסית ומיסטית שלא הייתה בה שום אלימות.  

אבל הסיפור המדהים באמת מסתתר בלוגו האייקוני של הלהקה, שהופיע לראשונה על העטיפה הזו. הגופן המחודד והבלתי נשכח הפך לסמל המסחרי של סקורפיונס. מאיפה הוא הגיע? "תאמינו או לא," חשף רות', "הלוגו הזה הגיע במקור מסרט בשם ROLLERBALL. אני חושב שחברת התקליטים עמדה מאחורי זה. מישהו פשוט גנב אותו. מעולם לא ראיתי את הסרט, אבל אני לא חושב שהייתה לנו בעיה עם זה". הסרט הזה, בכיכובו של ג'יימס קאן, היה הלהיט הקולנועי החם של אותה שנה. אנשי חברת התקליטים RCA ראו את הכרזה, התלהבו מהאותיות הזוויתיות והחדות שמזכירות עוקץ של עקרב, ופשוט שכפלו את הפונט ישירות לעטיפת התקליט. הגניבה העיצובית הזו התבררה כהברקה גאונית: זהו אותו לוגו אלמותי שמלווה את הלהקה על פוסטרים וחולצות כבר יותר מחמישים שנה!  

בעוד שהתקליט לא זכה להצלחה מסחרית גדולה עם יציאתו לאור, הוא זכה להערכה רבה, במיוחד באירופה וביפן, שם החלה הלהקה לבנות קהל מעריצים נאמן. האלבום הניח את הבסיס לפריצת הדרך הבינלאומית ומעריצים ומבקרים כאחד התייחסו לא פעם לתקליט זה כנקודת מפנה ללהקה. ביפן, ההיסטריה הייתה מיידית: התקליט הפך לאלבום הנמכר ביותר של RCA באותה שנה, ופתח עבור הלהקה את השער למעמד של גיבורי גיטרה ואלילי רוק ביפן – מה שהוביל כעבור שלוש שנים להקלטת אלבום ההופעה החשוב TOKYO TAPES. במבט לאחור, IN TRANCE הוא בדיוק התקליט שבו נולדה הנוסחה המושלמת: הריפים החותכים של רודולף שנקר, הווירטואוזיות הפסיכדלית והניאו-קלאסית של אולי ג'ון רות', השירה הבלתי מתפשרת של קלאוס מינה וההפקה המהודקת של דיטר דירקס. מי שאוהבים רוק אמיתי, חם, נושם ואנלוגי – שישימו את התקליט הזה על הפטיפון, יסובב את כפתור הווליום עד הסוף, וייתן לטראנס העקרבי לעשות את שלו!