הסיפור המטורף על ואן דר גראף ג'נרייטור

כשהתה היה מלא באסיד והבסיסט הגיע ממשחק כדורגל:

בקיץ 1970, חברת התקליטים הטרייה CHARISMA כבר עמדה על קרקע יציבה. הסינגל SYMPATHY של להקת RARE BIRD הפך ללהיט ענק באירופה, והתקליט FIVE BRIDGES SUITE של להקת THE NICE היה לאחד המצליחים של השנה שיצא ממנה. באשר לוואן דר גראף ג'נרייטור, התקליט שלהם THE LEAST WE CAN DO IS WAVE TO EACH OTHER נמכר בצורה מפתיעה למדי, והמוניטין המצוין שהלהקה בנתה לעצמה סייע ל-CHARISMA לתפוס מקום של כבוד בתעשייה.

זמן קצר לאחר יציאת התקליט, המנהל טוני סטראטון-סמית' ארגן ללהקה אודישן לא שגרתי אצל אלברט "קיובי" ברוקולי, המפיק של סרטי ג'יימס בונד. הסרט EYEWITNESS, שנודע גם כ-SUDDEN TERROR, היה בשלבי קדם-הפקה, ונשקלה האפשרות שוואן דר גראף תהיה אחראית על פסקול הסרט.

"אני זוכר שפיטר ואני הלכנו למשרד של ברוקולי במייפייר", נזכר יו בנטון, "וישבנו ליד הפסנתר וניגנו וריאציות על הסיום של השיר WHITE HAMMER. בסופו של דבר השתמשנו בסכמת תווים כמעט זהה בסרט. זה היה אירוע מוזר בסך הכל, וללא ספק, לא היה לו מושג מה לחשוב עלינו".

מי שעבד מטעם הלהקה היה עיתונאי מוזיקה צעיר בשם ג'ונתן דמי, שלימים יהפוך לבמאי קולנוע מפורסם של סרטים כמו שתיקת הכבשים, פילדלפיה ועוד. דמי היה מעריץ נלהב של הלהקה וכתב ביקורת מהללת על התקליט שלהם במגזין האמריקאי FUSION. כשהתבקש למצוא כמה להקות שיקליטו מוזיקה לסרט, הוא מיד חשב על ואן דר גראף.

"הייתי מעריץ גדול שלהם", סיפר דמי. "פיטר הרשים אותי מאוד. חשבתי שהוא מוזיקאי פנטסטי, וגם אהבתי אותו כאדם. ראיתי את הלהקה כמה פעמים במקומות כמו הלייסיאום, והם הפיקו צליל גרנדיוזי. נדהמתי שהבחורים הצעירים והשבריריים האלה יכלו לייצר קיר מוזיקה כה קולוסאלי ופנטסטי. בכל אופן, מפיק הסרט היה אירווינג אלן, וקיובי ברוקולי הוזכר רק כי לאלן היה משרד בבניין ענק במייפייר שנוהל על ידי חברתו של ברוקולי, אם כי לברוקולי עצמו לא היה קשר ישיר לעניין. היה שם בחור בשם פול מסלנסקי שראה את הטור שלי וצלצל אלי. הוא אמר שהוא רוצה להביא אווירת פופ לפסקול, והחלטתי ששתי להקות צריכות לעשות את זה: ואן דר גראף ג'נרייטור יעשו את החומרים העוצמתיים, האנרגטיים והמפחידים, ולהקת KALEIDOSCOPE תעשה את הקטעים המתוקים והרומנטיים".

פיטר האמיל סיפר אז לעיתון DISC AND MUSIC ECHO: "זה מותחן חדש ומרהיב, מאוד מסחרי. סוזן ג'ורג' משחקת בו, אז כבר ברור איזה סוג של סרט זה יהיה. זה סרט מפחיד מאוד עם הרבה מקרי מוות אלימים. ביקשו מאיתנו לעשות את הרגעים האלימים האלה בגלל הסגנון המוזיקלי שלנו. אני פשוט לא יכול לדמיין אותנו מנגנים נעימת אהבה". דייוויד ג'קסון הוסיף: "ראיתי את הסרט לאחרונה, ויש קטע שבו הורגים אדם עם דוקרן בגרון. בשביל הסצנה הזו ניגנתי כמה קטעי סקסופון צורחים. זה היה מאוד מטריד עבורי! לעשות את זה היה עינוי, וכשצפיתי בסרט שוב כמה שנים מאוחר יותר, פשוט פחדתי".

למרבה הצער, המוזיקה שהציעה הלהקה נחשבה למאיימת מדי, ורק חלק קטן מאוד מהחומר שהוקלט נכנס לסרט. בסופו של דבר, המפיקים "פחדו והתקפלו", כפי שסיפר דמי, והעדיפו פסקול פופי ומסורתי יותר. "שכחנו מהר מאוד מהסרט הזה", סיכם ג'קסון, "כי הוא לא הצליח במיוחד וגם נראה לנו שהוא פוגע באמינות שלנו. זה לא היה סרט טוב במיוחד, וברור שהוא לא תרם לעתיד שלנו בתחום הקולנוע".

באפריל 1970, מיד לאחר העבודה על הסרט, הלהקה טסה לגרמניה להופיע בתוכנית הטלוויזיה המפורסמת BEAT CLUB. בשדה התעופה הית'רו אירעה תקרית קטנה בין יו בנטון לפקיד מבוגר בדלפק הכרטיסים: "היינו צריכים לשנות את הכרטיסים לטיסת LUFTHANSA בגלל עיכובים או משהו, ובטעות אמרתי לו 'LUFTWAFFE' במקום 'LUFTHANSA'! ובכן, אתם יודעים, 'אל תזכירו את המלחמה'. חשבנו לעצמנו, 'לעזאזל, הוא בטח היה טייס לופטוואפה במלחמה!'. התוצאה הייתה מבט קר כקרח מטייס קרב לשעבר, כנראה". למרות הטעות התמימה, הלהקה הגיעה בשלום וביצעה גרסאות מופתיות לשירים שלה. "זה היה מרגש במיוחד", סיפר ג'קסון, "כי לא הייתי בגרמניה מאז טיול בית ספר בגיל 10. ופתאום אנחנו טסים להופיע בטלוויזיה הגרמנית. מה שהיה מדהים עוד יותר הוא שאיאן אנדרסון וג'ת'רו טול היו באותו אולפן. אמרתי לו שלום, הוא היה הגיבור שלי, החלילן הראשון שמישהו שמע עליו חוץ מרולנד קירק".

עם המומנטום הגובר, היה על הלהקה למצוא בסיסט חדש במקום ניק פוטר. באופן משעשע, הפתרון הגיע ממשחקי כדורגל תכופים שקיימו חברי הלהקה עם להקת BRINSLEY SCHWARZ. "שיחקנו כדורגל די הרבה עם הברינזלים, ומדי פעם גם עם סטטוס קוו", נזכר המתופף גאי אוונס. דייוויד ג'קסון, שלא היה אתלט גדול, הוצב בשער: "שמו אותי בשער כי היה לי הסיכוי הכי נמוך להפיל מישהו! וגם הכי פחות רציתי להיפצע, אז פשוט התחמקתי מהכדורים שעפו לשער כדי שלא יפגעו בי! אני לא חושב שהייתי פופולרי במיוחד אצל החבר'ה שלנו, יותר אצל הברינזלים, כי הייתי שוער גרוע מאוד".

אחד המשתתפים במשחקים הללו היה איש הצוות של ברינזלי שוורץ, דייב אנדרסון. התברר שהוא גם מנגן על בס, ולכן נראה כמועמד טבעי לתפקיד. לאנדרסון היה עבר מרשים: הוא ניגן עם ניק לואו ולאחר מכן הצטרף ללהקת הקראוט-רוק הגרמנית AMON DÜÜL II, איתה הקליט שני תקליטים שנחשבים לקלאסיקות הז'אנר. כשחזר לאנגליה, ואן דר גראף הציעו ליריבם מהמגרש את המשרה.

"הייתי ברשימת המועמדים הסופית", נזכר אנדרסון. "מישהו מהם שאל אם אני מעוניין, אמרתי כן ועברתי סדרת אודישנים. היו שם כמה מוזיקאים חזקים מאוד. כששמעתי מי משתתף, חשבתי שאין לי סיכוי. להפתעתי, שמעתי: 'טוב, אתה חבר בוואן דר גראף. אתה הבסיסט שלנו'. כשנודע על כך, ניק לואו לקח אותי לחגוג כל הלילה במועדון ה-SPEAKEASY".

ההצטרפות ללהקה הייתה כבוד גדול עבורו: "הייתה להם הערכה עצומה ממוזיקאים אחרים. הם היו להקה של להקות. כולם היו נגנים מעולים, מהרמה הגבוהה ביותר, וגם אנשים נעימים. והם היו מתקדמים מבחינה טכנית בצורה מחרידה. אני לא חושב שהייתה עוד להקה שהגיעה לרמה כזו. כולם היו מתחילים לנגן איזה ריף בשלושה תווים אחד אחרי השני, ובתו ה-158 הם היו נוחתים באותה נקודה. אם היית מפספס, זה היה אסון מוחלט. אז לפספס לא הייתה אופציה".

אבל אז התחילו החזרות, ומשהו הרגיש מוזר. "עשינו חזרות באיזה מקום מאוד מפואר בצפון לונדון", נזכר דייב. "היה נעים מאוד לנגן שם, הרגשת שלא חסכו כסף על תנאים. דבר אחד שלא ידענו הוא שהבחור שהביא לנו תה בעצם תיבל אותו באסיד. הרגשנו מוזר ולא היה לנו מושג מה קורה". אנדרסון לא המשיך עוד זמן רב עם הלהקה.