הסיפורים האמיתיים מאחורי הלהיטים הגדולים של שנות ה-60

הם שירים שנדמה כאילו תמיד היו שם, מתנגנים ברדיו, בסרטים, ובזיכרונות הילדות שלנו. שנות השישים לא המציאו את הרוק והפופ, אבל הן בהחלט היו העשור שבו המוזיקה הפכה לכוח בינלאומי. מאמנים צעירים ומוכשרים שפרצו כל גבול אפשרי ועד למאזינים נלהבים שחיכו בכיליון עיניים ללהיט הבא, התקופה הזו הייתה פיצוץ של יצירתיות.

אבל רגע... פעמים רבות, השיר שאתם חושבים שאתם מכירים, הוא למעשה סיפור אחר לגמרי. לפעמים זו תאונה באולפן, לפעמים זה חלום מוזר באמצע הלילה, ולפעמים זו סתם אי הבנה של מתופף ששמע לא טוב. הנה הסיפורים שמאחורי הקלאסיקות, כפי שמעולם לא שמעתם.

אתחיל עם אחת הקלאסיקות הכבדות ביותר. ההיסטוריה זוכרת את "אין אה גדה דה וידה" של איירון בטרפליי כאחד משירי ההבי-מטאל הראשונים. יצירה ארוכה של 17 דקות וחמש שניות שתופסת צד שלם של תקליט. השיר הזה נשמע כמו תמצית החוויה הפסיכדלית של סוף שנות השישים: מהפנט, מטושטש, ועם סולו תופים שנמתח עד קצה הנצח.

אבל האמת מאחורי השם המיסטי הזה הרבה יותר משעשעת. דאג אינגל, הסולן והקלידן של הלהקה, כתב את השיר כבלדת קאנטרי איטית. ערב אחד, הוא החליט להשמיע את השיר החדש למתופף הלהקה, רון בושי, שחזר בדיוק ממשמרת הכנת פיצות בשדרות סאנסט. הבעיה הייתה שאינגל היה שיכור לחלוטין מגלון של יין זול. כשהוא ניסה לשיר את המילים המקוריות, IN THE GARDEN OF EDEN, היין עשה את שלו והמילים יצאו מרוחות ולא ברורות. בושי, שאהב את מה ששמע, כתב את הכותרת על מפית בדיוק כפי ששמע אותה. קלאסיקה!

ומה לגבי ההקלטה החשובה? ההקלטה המפורסמת הייתה בכלל בדיקת סאונד עבור הטכנאי דון קאסל, בזמן שהלהקה חיכתה למפיק ג'ים הילטון שיגיע לאולפן. הטכנאי והלהקה החליטו שאין צורך בטייק נוסף.

אם כבר מדברים על מילים לא ברורות, אי אפשר שלא להזכיר את "לואי לואי" בביצוע של הקינגסמן מ-1963. השיר הזה הפך לסטנדרט של להקות גראז'בכל העולם. הלהקה הקליטה אותו באולפן בשעה 10 בבוקר, בעלות נמוכה ובתנאים בעייתיים. המיקרופון נתלה מהתקרה, הרחק מפיו של הסולן ג'ק אילי, שנאלץ לשיר בראש מורם. תוסיפו לזה את העובדה שאילי הרכיב גשר בשיניים באותו זמן, וקיבלתם מתכון לדיקציה בלתי אפשרית.

התוצאה הייתה כל כך בלתי מובנת, עד שנוצרו שמועות שהזמר השחיל מילים גסות על מין לתוך השיר. השמועות הגיעו עד ל-FBI, שפתח בחקירה רשמית בניסיון לפענח את המילים. האירוניה היא שהדבר הגס היחיד שבאמת נאמר בהקלטה קרה כשהמתופף לין איסטון הקיש במקלות שלו בטעות וצעק "פאק", צעקה שנשמרה בהקלטה הסופית.

אמנים רבים מחכים להשראה שתכה בהם, אבל אצל הגדולים באמת, ההשראה מגיעה כשהם בכלל ישנים. קחו למשל את קית' ריצ'רדס מהרולינג סטונס. באביב 1965, בין אם במלון בקלירווטר פלורידה או בלונדון (הפרטים, כמו הרבה דברים בחייו של ריצ'רדס, מעורפלים), הוא התעורר בפתאומיות עם ריף גיטרה ושורה אחת בראש שאומרת שהוא לא מצליח לקבל סיפוק. חצי ישן, הוא הקליט את הרעיון בטייפ מנהלים וחזר לישון. בבוקר שלמחרת, כשהקשיב להקלטה, הוא גילה את הריף האגדי SATISFACTION ואחריו... קולות של נחירות. ריצ'רדס, אגב, לא התלהב מהשיר בהתחלה. הוא חשב שהריף פשוט מדי, נשמע כמו שיר-עם. למזלנו, שאר הלהקה שכנעה אותו אחרת.

פול מקרטני חווה נס דומה עם YESTERDAY. השיר הגיע אליו בחלום, שלם לחלוטין. הוא היה בטוח שזו מנגינה קיימת שזחלה לתת-מודע שלו, והסתובב במשך שבועות ושאל אנשים אם הם מכירים את השיר, כמו אדם שמחזיר אבדה למשטרה. מכיוון שלא היו לו מילים בהתחלה, הוא קרא לזה SCRAMBLED EGGS עד שמצא את כותרת יום האתמול.

גם ג'ימי הנדריקס טען שהשיר PURPLE HAZE הגיע אליו בחלום מפחיד שבו הוא הולך על קרקעית הים מוקף בערפל סגול. למרות שרבים פירשו את השיר כהתייחסות לסמים, הנדריקס התעקש על מקור החלום. הסיפור אולי נכון, אבל מה שבטוח הוא שהמנהל שלו, צ'אס צ'נדלר, שמע אותו מנגן את הריף מאחורי הקלעים ואמר לו לסיים את השיר כי זה הולך להיות להיט. הנדריקס טען שהגרסה המקורית הכילה 10 בתים, אך היא אבדה לנצח.

בריאן וילסון מהביץ' בויז יצר את המנגינה ל-CALIFORNIA GIRLS במהלך לילה נטול שינה, תחת השפעה מתמשכת של טריפ LSD. הוא התיישב מול הפסנתר וניגן אקורדים שהזכירו לו פסקולים של סרטי בוקרים ישנים. מייק לאב, בן דודו וסולן הלהקה, הוסיף את המילים במסדרון, כשהוא כותב שיר הלל לבנות מכל קצוות ארה"ב והעולם.

בשנות השישים, אם שיר נשמע קצת מוזר או פסיכדלי, כולם הניחו מיד שהוא עוסק בסמים. לפעמים הקהל צדק, אבל במקרים רבים, האמנים התעקשו (ולעיתים בצדק) שהשירים תמימים לחלוטין. הדוגמה הקלאסית היא PUFF THE MAGIC DRAGON של פיטר, פול ומרי. בשנת 1964, מגזין ניוזוויק פרסם כתבה שטענה כי "ג'קי פייפר" הוא רמז לניירות גלגול, וה"דרקון" הוא רמז לשאיפת עשן. אבל האמת פשוטה בהרבה: השיר נכתב על ידי לני ליפטון, חבר של פיטר יארו מהקולג', שהיה סטודנט בודד ולחוץ בתקופת מבחנים. הוא כתב שיר על סוף הילדות. ליפטון התעקש שב-1959 אף אחד לא עישן גראס בסביבתו, ושהוא מוצא את הפרשנות הסמית מעצבנת.

ומה לגבי LUCY IN THE SKY WITH DIAMONDS, של הביטלס? ראשי התיבות LSD נראו ברורים לכולם. ג'ון לנון הכחיש זאת בעקביות. המקור האמיתי היה ציור שצייר בנו ג'וליאן של חברתו לכיתה, לוסי אודונל. ג'וליאן הגיע הביתה עם הציור שבו היו כוכבים בשמיים וקרא לו "לוסי בשמיים עם יהלומים". ג'וליאן אישר את הסיפור הזה ב-2009 כשחברתו לוסי מתה.

גם דונובן סבל מפרשנויות יתר עם הלהיט MELLOW YELLOW. שמועות גרסו כי השיר מעודד עישון של קליפות בננה מיובשות כדי להתמסטל. הטרנד הזה הופרך מדעית בנובמבר 1967, ודונובן הודה מאוחר יותר שהבננה החשמלית בשיר הייתה התייחסות לויברטורים לנשים.

להקת STEPENWOLF, ששרה על MAGIC CARPET RIDE לא שרה על טריפ של סמים, אלא על ההנאה שבהאזנה למוזיקה במערכת סטריאו איכותית. ג'ון קיי, הסולן, כתב על אהבתו לחלום ולהיסחף "על ענן של סאונד" הבוקע מהרמקולים.

לפעמים, המניע לכתיבת שיר הוא לא מוזה שמימית אלא צורך ארצי לגמרי – כמו לרצות מבקר מוזיקה, או סתם להסתכל על שלט ברחוב. השיר PINBALL WIZARD של להקת המי נולד מתוך מניפולציה טהורה. פיט טאונסנד, מנהיג הלהקה, רצה נואשות שהמבקר ניק כהן יאהב את אופרת הרוק החדשה שלהם, "טומי". כשהשמיע לכהן את האלבום הגולמי, המבקר טען שחסר שם להיט. טאונסנד ידע שכהן הוא חובב נלהב של משחקי פינבול, ולכן שלף שיר שכתב בנפרד על פינבול ושילב אותו בעלילה. הוא אמר לכהן: "מה אם הילד החירש-אילם-עיוור יהיה שחקן פינבול?". זה עבד, והשיר נכנס לאלבום (ודרש שינוי של המילים כדי להתאים לעלילה).

השיר MONY MONY של טומי ג'יימס והשונדלס הוא דוגמה נוספת להשראה רגעית. ג'יימס היה צריך שם קליט לשיר המסיבות החדש שלו. הוא עמד על המרפסת בניו יורק, הביט למעלה וראה את השלט של חברת הביטוח MUTUAL OF NEW YORK שראשי התיבות שלה, MONY, זרחו באדום. הוא צעק לשותפו לכתיבה: "ריצ'י, בוא תראה את זה!", ומאוחר יותר הודה שאם היה מסתכל לכיוון השני, לשיר אולי היו קוראים HOTAL TAFT. מזל שלא כך.

מאחורי חלק מהשירים המרגשים ביותר מסתתרות טרגדיות כואבות. רוג'ר פנזבנה היה כותב שירים צעיר במוטאון שכתב ללהקת הטמפטיישנס את הלהיטים I WISH IT WOULD RAIN ו-I COULD NEVER LOVE NOTHER. השירים הללו נכתבו מתוך כאב אמיתי על אשתו, הלגה, שבגדה בו. המילים היו אמיתיות עד אימה. פנזבנה התאבד בערב השנה החדשה של 1967, שבוע בלבד לאחר יציאת הסינגל, כשהוא בן 22 בלבד.

לפעמים המילים אומרות דבר אחד, אבל הכוונה היא למשהו אחר לגמרי. פול מקרטני כתב את BLACKBIRD ב-1968. בעוד שברקע השיר שומעים ציוץ של ציפור אמיתית (שבא מספריית האפקטים), מקרטני לא כתב על ציפורים. השיר נכתב כתמיכה בתנועה לזכויות האזרח בארה"ב, ובמיוחד על המהומות הגזעיות בדרום. מקרטני הסביר שהשתמש בסלנג בריטי שבו בחורה נקראת BIRD, וכיוון את השיר לאישה שחורה שמתמודדת עם הקשיים בארה"ב: "קחי את הכנפיים השבורות ולמדי לעוף".

השיר I SAY A LITTLE PRAYER של דיון וורוויק נשמע כמו שיר אהבה מתוק ורומנטי של אישה שמחכה לאהובה. אבל כותב המילים האל דייוויד כתב אותו כפרשנות רצינית על מלחמת וייטנאם. וורוויק הסבירה שהשיר מדבר על הדאגה ל"תינוקות שלנו" שנמצאים שם ונלחמים, ועל התפילה שיחזרו הביתה בשלום.

ג'ון לנון כתב את COME TOGETHER לבקשתו של גורו ה-LSD טימותי לירי, שרץ למשרת מושל קליפורניה. הסיסמה של לירי הייתה COME TOGETHER - JOIN THE PARTY. לנון ניסה לכתוב שיר קמפיין, אבל התוצאה הייתה כל כך מופשטת ומוזרה שלירי לא יכל להשתמש בה.

לפעמים שיר צריך לעבור ידיים כדי להפוך לקלאסיקה. אוטיס רדינג כתב וביצע את RESPECT ב-1965 כשיר שבו גבר דורש כבוד (ואולי קצת יותר מזה, כרמז לסקס) כשהוא מגיע הביתה. כשארית'ה פרנקלין ביצעה את השיר ב-1967, היא שינתה את העיבוד והפכה את המשמעות לחלוטין להמנון פמיניסטי מעצים. רדינג עצמו הודה בפני המפיק ג'רי וקסלר: "זה כבר לא השיר שלי. מעכשיו הוא שייך לה".

הלהיט TAINTED LOVE, שמזוהה כל כך עם שנות ה-80 ולהקת SOFT CELL, התחיל את דרכו ב-1964 כשיר כושל של הזמרת גלוריה ג'ונס. השיר התגלה מחדש במועדוני ה"נורת'רן סול" באנגליה בשנות ה-70, מה שהוביל את הצמד האלקטרו-פופ הזה להקליט את הגרסה האלקטרונית המפורסמת. המפיק מייק ת'ורן הודה שלא אהב את הגרסה המקורית של ג'ונס כי היא הייתה "היסטרית מדי".

קט סטיבנס כתב את THE FIRST CUT IS THE DEEPEST ב-1965 ומכר אותו לזמרת פ.פ. ארנולד תמורת 30 פאונד בלבד. רוד סטיוארט הפך את השיר ללהיט ענק ב-1976, עד כדי כך שסטיבנס נהג להזכיר לקהל בהופעות: "אני כתבתי את זה, לא רוד סטיוארט".

וניל דיימונד והלהיט SWEET CAROLINE: במשך שנים, דיימונד סיפר למעריצים שהשיר נכתב בהשראת קרוליין קנדי, בתו של הנשיא המנוח (למרות שהיא הייתה רק בת 11 כשהשיר יצא). ב-2014 הוא שינה גרסה וטען שהשיר נכתב על אשתו מרשה, אבל השם לא התאים למנגינה.

ויש עוד המון סיפורים כאלו. תמשיכו לעקוב אחרי הבלוג הזה.