הסקסופוניסט שהבריז לרולינג סטונס ושילם מחיר יקר

ב-17 באוקטובר בשנת 1973 הופיעה להקת הרולינג סטונס בבלגיה. סקסופוניסט הלהקה, בובי קיז, לא הגיע למופע כי היה במצב אישי נוראי. הוא חזר לנגן עם הלהקה באופן סדיר רק ב-1989.

אם יש צליל שמגדיר יותר מכל את תור הזהב המלוכלך, הסקסי והמחוספס של הרולינג סטונס בראשית שנות השבעים, חוץ מהגיטרות, התופים, השירה והבס - זהו ללא ספק הסקסופון הבוער של בובי קיז. מדובר באיש שהיה הרבה מעבר לנגן ליווי – הוא היה נפש תאומה של קית' ריצ'רדס (השניים אפילו חלקו את אותו יום הולדת בדיוק, ב-18 בדצמבר 1943!), והנשק הסודי שהפך שירים חשובים לחגיגת רוק מושלמת.   

קחו למשל את השיר BROWN SUGAR, שהוקלט באולפני מאסל שולס באלבמה בדצמבר 1969. סולו הסקסופון המלוכלך והממכר של בובי קיז שנהג לספר בהומור ובצניעות שהוא פשוט ניגן מהבטן: "זה היה בטייק הראשון – פשוט עצמתי עיניים וניגנתי. אני מקשיב באופן תת-מודע ומנגן לפי הקצב ולא לפי כמות התווים. שאבתי המון מהחומר של קטעי הקצב – וקית' ריצ'רדס היה אחד הגורמים המשמעותיים ביותר להשראה שלי". השיר הזה, ששחרורו התעכב עד שנת 1971 באלבום STICKY FINGERS בגלל מאבקים משפטיים מול המנהל אלן קליין, קיבל בזכות קיז את אחת מנקודות השיא המלהיבות בתולדות הרוק.   

עוד סיפור מופלא עוסק ברצועה האפית CAN'T YOU HEAR ME KNOCKING מתוך אותו אלבום. מדובר בקטע ארוך ויוצא דופן שנמשך מעל שבע דקות, כאשר השירה של מיק ג'אגר מסתיימת כבר אחרי שתי דקות וארבעים וחמש שניות! איך נולד החלק הלטיני המחשמל בסיום? במקרה מוחלט! הגיטריסט מיק טיילור תיאר את זה כך: "זה קרה במקרה גמור, זה מעולם לא תוכנן. לקראת סוף השיר פשוט התחשק לי להמשיך לנגן. כולם כבר הניחו את הכלים, אבל סרט ההקלטה המשיך להסתובב וזה נשמע נהדר, אז כולם הרימו מיד את הכלים בחזרה והמשיכו לנגן. זה פשוט קרה, בטייק אחד בודד". בובי קיז הוביל שם אלתור סקסופון חלומי שלא תוכנן מראש, וקיבל השראה ישירה מהסגנון של סנטנה. בקיצור, הבנתם שבובי קיז היה אז צמוד לסטונס.

הבלאגן בבריסל ואמבטיית השמפניה הפרועה   

ב-17 באוקטובר בשנת 1973 הופיעה להקת הרולינג סטונס בבלגיה, באולם פורסט נשיונל. באותם ימים נאסר על חברי הלהקה להיכנס לצרפת בשל ענייני סמים שנקשרו בקית' ריצ'רדס, ולכן אלפי מעריצים צרפתים עלו על רכבות מיוחדות שאירגנה תחנת הרדיו RTL כדי לראות את הלהקה חוצה גבולות בבריסל. הלהקה ניגנה בטירוף חושים, אך מאחורי הקלעים התחוללה סערה ענקית.   

סקסופוניסט הלהקה, בובי קיז, לא הגיע למופע כי היה במצב אישי נוראי. וכשאומרים "מצב אישי נוראי", הכוונה היא למצב הרוקנ'רולי הכי מופרע, שערורייתי ומצחיק שאפשר לדמיין! קיז החליט להעביר את הזמן בסוויטה שלו במלון בבריסל בדרך יצירתית במיוחד: הוא מילא את כל האמבטיה בבקבוקי שמפניה יוקרתית.

קית' ריצ'רדס סיפר על כך בספרו בנימה עסיסית וקורעת מצחוק: "בובי טבע בתוך גיגית של DOM PERIGNON. בובי קיז, כפי שהסיפור מספר, הוא האיש היחיד שיודע כמה בקבוקים דרושים כדי למלא אמבטיה – כי זה בדיוק מה שהוא צף בתוכו. זה היה ממש לפני ההופעה הלפני-אחרונה בסיבוב האירופי של 1973, בבלגיה. אז הלכתי לחדר שלו ואמרתי לו: 'בוב, אנחנו חייבים לזוז, אנחנו חייבים לצאת עכשיו!'. והוא ישב שם עם סיגר, אמבטיה מלאה בשמפניה ואיזו בחורה צרפתייה יחד איתו בפנים. ומה הוא אמר לי? 'לך תזדיין!'. אמרתי לעצמי: שיהיה, אחלה דימוי ופוזה מדהימה, אבל אתה עוד עלול להתחרט על זה, בוב!".   

החשבון שהוגש, הזעם של מיק והחזרה המנצחת   

וקית' כמובן צדק. מיק ג'אגר, שהקפיד על משמעת מקצועית ברזל בכל הקשור לעלייה לבמה, רתח מזעם על ההברזה. הוא פיטר את בובי קיז במקום ואסר עליו להשתתף בסיבובי הופעות של הלהקה. אם לא די בכך, מנהל החשבונות של סיבוב ההופעות הודיע לקיז בתום המסע כי בעקבות אותה אמבטיה מפורסמת הוא לא הרוויח אגורה שחוקה מכל סיבוב ההופעות – ולמעשה יצא ממנו בחובות כבדים בגלל עלות הבקבוקים של DOM PERIGNON שזרמו שם. 

לקית' ריצ'רדס נשבר הלב לראות את שותפו למוזיקה ולחיים מורחק כך, והוא נאלץ לעמול במשך שנים ארוכות כדי להחזיר אותו: "זה לקח לי עשר שנים ארורות או יותר להחזיר אותו ללהקה, כי מיק היה בלתי מתפשר, ובצדק מבחינתו. מיק יודע להיות חסר רחמים במצבים כאלה. לא יכולתי לערוב עבור בובי; כל מה שיכולתי לעשות זה לעזור לו להתנקות, וזה מה שעשיתי".   

הוא חזר לנגן עם הלהקה באופן סדיר רק ב-1989. זה קרה בחזרות לקראת סיבוב ההופעות של האלבום STEEL WHEELS. קית' ריצ'רדס פשוט הגניב את בובי קיז פנימה בהפתעה גמורה, בלי להודיע מראש לאיש. ברגע שקיז הצמיד את השפתיים לפייה ושיחרר את אותן יריות סקסופון מלאות נשמה, החיוכים נמרחו על הפנים של כולם וג'אגר הבין שאין ברירה אלא לקבל אותו בחזרה. מאז ועד לפטירתו בשנת 2014, בובי קיז המשיך להרעיד את הבמות עם הרולינג סטונס, מתוך גרוב טהור, חברות עמוקה – ואמבטיה אחת יקרה שלא תישכח לעולם.   

קבלו את גרסת הסקסופוניסט לאירוע

קיז הסביר בספרו: "זו הייתה בעיית הרואין, ופשוט הבנתי את זה לילה אחד. זה התחוור לי לאחר שהשלכתי את המכונית שלי לתוך תעלה בהולנד וכמעט הטבעתי אותי ואת אשתי. אחרי שהגענו חזרה למלון, אני זוכר, הסתכלתי על בני בעריסה שלו וזה גרם לי להרגיש רע מאוד. חשבתי שמגיע לו הרבה יותר מאשר אבא נרקומן. לאחר מכן, האישה והילד חזרו לאנגליה וניסיתי להדביק את סיבוב ההופעות של הסטונס בו השתתפתי, אבל פשוט לא הצלחתי להגיע. אז החלטתי באותו שלב שהדרך היחידה בה אוכל להתרחק מהחרא הזה היא ממש להתרחק מזה, גיאוגרפית, וזה אומר לעזוב את הסטונס. אז זה הדבר הראשון שעשיתי.

לא צריך להיות גאון כדי להבין ששני אנשים בלהקה היו ממש מחוקים. במיוחד כשאנשים בלהקה לא היו מחוקים - כמו מר צ'רלי ווטס, מר מיק ג'אגר, ומר ביל ווימאן. מה שקרה איתי ועם קית' ריצ'רדס ממש שחק אותם. עזיבתי את סיבוב ההופעות הפתיעה את קית', אני חושב. הוא היה היחיד שיכולתי לתקשר איתו באמת. הרגשת כל כך רע לגבי לעזיבת הלהקה, אבל פשוט לא יכולתי להישאר ולעשות שום דבר. זה עבר את הנקודה בה יכולתי להיות שימושי. פשוט התבלבלתי. לא הייתי מוזיקאי, הייתי נרקומן.

קית' אמר לי, 'קיז, אף אחד לא עוזב את הרולינג סטונס. אף אחד'. אני לא זוכר אם הוא אמר 'הרולינג סטונס' או 'הלהקה שלי' או שניהם, אבל אני פשוט אמרתי, 'בנאדם, אני לא יכול להתמודד עם זה'. ניסיתי להסביר לו מה היו הסיבות שלי, למרות שאני לא חושב שהייתי כזה קוהרנטי. ואז הוא אמר משהו כמו, 'טוב, כבאמת כדאי לך לרדת מהסם המחורבן הזה'...

פשוט עזבתי באמצע הלילה, כביכול, בלי לספר לאף אחד מה קורה. נעשו כמה ניסיונות לתזמן לי טיסה כדי לחזור לשארית סיבוב ההופעות, אבל באותו זמן פשוט שכבתי במיטה, עדיין משתמש בסמים, ופשוט מרגיש בחילה, ולא התחשק לי לצאת לדרכים לסיבוב ההופעות. הייתי כל כך מדוכא, בנאדם. לא התחשק לי לראות אף אחד. רק רציתי ללכת לישון. אז לא חזרתי. באותו זמן, רק ניסיתי לחזור לנקודת ההתחלה. לא חשבתי על העתיד שלי עם הסטונס, או אפילו על העתיד שלי כנגן סקסופון. לא חשבתי על הרבה בכלל.

אני לא זוכר בדיוק מה קרה משם. אני יודע שדיברתי עם קית' עוד כמה פעמים בטלפון, והוא סידר לי ללכת למרפאה הזו מחוץ ללונדון, שעליה הוא שילם מכיסו. אני לא זוכר כמה זמן הייתי שם, אבל ידעתי שלא לוקח רק כמה ימים להוציא אותך מהתמכרות להרואין. ההיבט הפסיכולוגי של זה הרבה יותר גרוע מאשר ההיבט הפיזי. את ההיבט הפיזי אני לא זוכר כי המרפאה שמרה אותי רגוע עד הנקודה שבה לא היה מה לזכור. אני לא זוכר כל תהליך נסיגה פיזי. אני רק זוכר שכשהלכתי משם הביתה לא הרגשתי ממש טוב, וכך עדיין הסתובבתי בבית, מחפש היכן החביאו את הסמים שם. כשאתה דפוק על החרא הזה, אתה עושה כל מיני דברים שבדרך כלל לא היית עושה. בזמנו אתה לא מבין כמה פתטי וכמה זה דפוק. הייתי מוצא מזרקים ישנים, ולמרות שלא היה בהם כלום, הייתי חושב, 'טוב, אולי יש שם זכר למשהו מהחומר'. בסופו של דבר ניסיתי להזריק לעצמי מים. זה ממש מצער כשאתה מגיע למצב הזה".