במהלך חייו כונה פרנק זאפה דברים רבים על ידי מעריציו ומבקריו כאחד; גאון מוסיקלי, סאטיריקן מבריק, חסר פחד, חדשן בלתי נלאה, מכור לעבודה, פריק קונטרול, הומוריסט ילדותי ומנהיג להקה דיקטטורי. הקלטותיו והופעות הבמה שלו, הן כאמן סולו והן עם להקתו הראשונה המשמעותית, MOTHERS OF INVENTION, כיסו את קו המים של המוסיקה האמריקנית העכשווית.
עבור זאפה, כל קטלוג עבודתו הורכב מצליל אחד שאותו הוא כינה THE BIG NOTE. בעולמו, לכל צליל היה ערך, וכל פעולה הייתה חלק מהצליל האוניברסלי, רטט אדיר שיצר אנרגיה.
בפוסט זה, ברצוני להכיר לכם את העולם שאני כה אוהב של פרנק זאפה ולדעתי בו נמצאת הגאונות הגדולה ביותר שלו. אני מדבר על קטלוג תקליטיו, מהראשון עם להקת "אמהות ההמצאה" ועד תחילת הסבנטיז. מי שמכיר, ודאי ימצא פה פרטי מידע נדירים ומעניינים על התקליטים וגם על אנקדוטות מעניינות ששזרתי ביניהם. לא מכירים את זאפה? - אם כך, זה כבוד בשבילי להכיר לכם אותו. מוכנים? בואו נצא לדרך.
MOTHERS OF INVENTION - FREAK OUT
ב- 27 ביוני בשנת 1966, יצא אלבום הבכורה הכפול של להקת MOTHERS OF INVENTION, בהנהגתו של פרנק זאפה.
כל התקליט הזה הוקלט במשך חמישה סשנים בלבד, באולפני TTG שבלוס אנג'לס. חברי הלהקה אז היו פרנק זאפה (גיטרות, שירה), ג'ימי קארל בלאק (תופים), ריי קולינס (שירה), רוי איסטרדה (בס, שירה) ואליוט אינגבר (גיטרה). עם זאת, התקליט הכיל גם את נגינתם של נגני אולפן מיומנים יותר, ששמם לא מצוין על גבי העטיפה.
מתוך העטיפה הפנימית:
יש הטוענים כי זה האלבום הכפול הראשון בעולם המוסיקה. ובכן, אין הדבר נכון. אמנם בוב דילן הוציא את אלבומו, BLONDE ON BLONDE, אחרי תקליט זה, כך שדילן אינו הראשון שעשה את המהפכה הזו. הראשון שעשה זאת עם אלבום כפול היה זמר הפופ, ג'ימי קלאנטון, שהוציא בשנת 1960 אלבום בשם JIMMY HAPPY / JIMMY BLUE.
אבל התקליט של זאפה וחבורתו עדיין היה אלבום כפול ראשון מסוגו. מדוע? כי זה אלבום הבכורה הכפול הראשון בעולם הרוק.
הצילומים על גבי עטיפת התקליט נעשו על ידי חשיפת התשלילים לאור יום, באמצע תהליך פיתוחם. בתמונה, שבעטיפה הקדמית, ניצבים חברי הלהקה, משמאל לימין: הגיטריסט אליוט אינגבר, פרנק זאפה, המתופף ג'ימי קארל בלאק, הזמר ריי קולינס והבסיסט רוי איסטרדה.
Hungry Freaks, Daddy / I Ain't Got No Heart / Who Are The Brain Police? / Go Cry On Somebody Else's Shoulder / Motherly Love / How Could I Be Such A Fool / Wowie Zowie / You Didn't Try To Call Me / Any Way The Wind Blows / I'm Not Satisfied / You're Probably Wondering Why I'm Here / Trouble Comin' Every Day / Help, I'm A Rock (Suite In Three Movements) - 1st Movement: Okay To Tap Dance, 2nd Movement: In Memoriam, Edgar Varese, 3rd Movement: It Can't Happen Here / The Return Of The Son Of Monster Magnet (Unfinished Ballet In Two Tableaus)
בעטיפה האחורית יש מסר שנכתב בלשונה של הדמות הפיקטיבית, אך גם האפקטיבית ביותר, סוזי קרימצ'יז. הטקסט נכתב, כמובן, על ידי זאפה, כשאת דמותה של סוזי בתקליט גילמה ג'יני ואסאר.
זאפה הסביר על סוזי: "הדמות של סוזי הייתה תרמית שבניתי באופן דקדקני. המטרה שלי הייתה ליצור דמות שכל אחד יכול לקחת אותה לאן שהוא רוצה".
בעטיפה הפנימית של התקליט מצוינים 179 שמות, כשזאפה הוסיף בתיאור: 'האנשים האלו עזרו לנו במוסיקה שלנו. אל תבואו נגדם בגלל עובדה זו'. בהמשך תיאר זאפה את הרשימה הזו כ'אנשים שהשפיעו עליי מאד - בעיקר באופן שלילי'. הרשימה כללה חברי עבר בלהקה, חברים קרובים של זאפה בחייו האישיים, מלחינים, שחקנים, נגני רית'ם אנד בלוז ושאר ידוענים.
אבל זאפה לא אהב את התוצאה הגראפית של עטיפת התקליט הזה ובשנת 1968 הוא תיאר אותה כ'פיסת גרפיקה מכוערת להחריד'. מי שקנה את האלבום כשיצא, יכל לשלוח דולר אחד לחברת התקליטים MGM ולקבל FREAK MAP. זו הייתה מפה שהכילה 36 מקומות בעלי עניין בהוליווד.
שרשרת השירים בתקליט הזה הייתה דבר שלא נשמע כמותו לפני כן בעולם הרוק. הייתה זו הצצה ראשונה לראשו של פרנק זאפה, כשהצד הרביעי בתקליט מגיע ל'פריק אאוט' האמיתי, עם קטע, באורך 12 דקות ועשרים שניות, ששמו THE RETURN OF THE SON OF MONSTER MAGNET.
בהקלטת הקטע הזה השתתפו רבים אחרים לצד חברי הלהקה. זאפה לא אהב את התוצאה הסופית ובנובמבר 1967 סיפר: "אני עדיין כועס על חברת התקליטים שלא אפשרה לי לסיים את היצירה הזו. מה שאתם שומעים בתקליט זה ערוצי הנגינה הבסיסיים. זה הכל. רק בסיס ליצירה שתיכננתי בראשי. אני לא מבין כיצד חברת תקליטים לוקחת על עצמה את האחריות להוציא מוצר לא מוגמר שכזה. אבל הם עשו את זה שם ואנשים באו אליי ואמרו לי כמה נפלא הקטע הזה. אבל אני חושב שהוא נוראי".
זאפה סיפר בשנת 1968 על ההצעה לקבל חוזה להקלטת האלבום הראשון הזה. "לא פעם ניצבנו במצב בו לא היו כלל שלטי פרסום להופעותינו. לא ידענו לבצע שירי ריקודים אז המשכנו בהופעה שלנו, כשיום אחד נכנסו למועדון ויסקי א גו גו, שבלוס אנג'לס, אנשים מחברת התקליטים MGM, ומשום מה הם החליטו שיתנו לנו להקליט תקליט אצלהם. ביום הראשון של ההקלטות לא היה לנו כסף לאכול. מישהו שם הואיל בטובו לתת לנו עשרה דולר כדי לאכול, לפני שנתעלף. ביום הזה הקלטנו שישה קטעים ומשם הלך העסק והשתפר".
בשנת 1970 הוסיף זאפה לסיפור: "נראה שהלהקה שלנו הוחתמה ב-MGM כסוג של מחווה למנהל שלנו, הרב כהן, שהכיר את מפיק הבית שם, טום ווילסון. חברת MGM הייתה הישועה שלנו, כי שאר החברות ששלחנו להן הקלטות דמו - דחו אותנו על הסף. ווילסון הגיע לשמוע אותנו בהופעה, כדי להתרשם, וכנראה הוא חשב שאנחנו להקת בלוז. בידיעה הזו הוא דאג להחתמתנו בחברה תמורת מקדמה בסך 2,500 דולר, שהייתה אז סכום גדול.
ניגשנו לדיונים בעניין האלבום והסברתי לווילסון שאני רוצה לבצע גם תזמורים בחלק מהשירים. למזלי הוא הסכים. השיר הראשון שהקלטנו היה ANYWAY THE WIND BLOWS והשני היה WHO ARE THE BRAIN POLICE. לאחר הקלטת השיר השני החלו לחשושים בחברת התקליטים. אנשים שם נכנסו לפאניקה והחלו להבין כי קנו את הדבר שלא פיללו לו. הטלפונים מהחברה לאולפן ההקלטות היו רבים ומלחיצים. לכן מיהרנו להקליט כמה שיותר קטעים בכל יום, מחשש שיבואו ויעיפו אותנו משם. אני לא רציתי כלל שזו תהיה להקת בלוז. אבל מצד שני עמדה חברת MGM שהבינה, מאוחר מדי, שהשקיעה כבר 20,000 דולר בהפקת התקליט. כך שהייתה בידיה כעת כמות גדולה מאד של הקלטות. יותר ממה שהיה אפשר לשים בתקליט בודד.
אז הצעתי להם שיקצצו מאחוזי הזכויות שלי בשירים שכתבתי וכך יוציאו את העניין כאלבום כפול. זה היה צעד ראשון, בתחום התקליטים הכפולים בעולם הרוק. כמו כן, הענקנו לחברת התקליטים המבוהלת הזו טיפים בנוגע לשיווק המוסיקה הזו לקהל הנכון. לאט הם החלו להבין כי יש הגיון בסיפור. חשבתי באותו רגע שעלינו על הגל הנכון, עד שהבנתי במהרה שכל הצעותיי לשיווק האלבום הזה נפלו על אוזניים ערלות. הם החליטו להשתמש רק ברעיונות שלהם לקידום העניין והיו אלו רעיונות נוראיים שעשו נזק.
הייתה להם סוכנות פרסום שכנראה נתקעה במכונת זמן בשנות הארבעים. אחת השיטות המטופשות שלהם הייתה לשלוח פאזלים עם עטיפת התקליט לשדרני רדיו. כל יום נשלחה חתיכה נוספת משבע חתיכות שהרכיבו את העטיפה. מישהו גאון חשב שם שהשדרנים יתלהבו וירכיבו את הפאזל הזה. ממש אסון. האלבום הזה היה כישלון מסחרי, יחסית לכמות הכסף שהושקעה בהקלטתו ובפרסומו. זה פגע בנו מאד כשניגשנו לעשות את התקליט השני שלנו, כי החברה החליטה הפעם להעניק לנו תקציב זעום ביותר להכנתו".
ומה נכתב בביקורת על התקליט הזה, בעיתוני העבר? עיתון HIT PARADER פרסם בנובמבר 1966: "התקליט הזה מכופף כל הגיון אפשרי. חלק מהתקליט מכיל מוסיקה וחלק רק דיבור וצרחות. אם אתם מחפשים את מה שקורה היום באמת, לכו ותשיגו את התקליט הזה". ועיתון AMERICAN RECORD GUIDE פרסם בספטמבר 1967 כי האלבום הזה מתיש לפרקים.
בלוס אנג'לס טיימס נכתב בביקורת: "אני מניח שאפשר לקרוא לזה ציורים סוריאליסטיים המותאמים למוסיקה. לא מסתפקים פה בהקלטה רק של שני צדדים עם ג'יבריש מוסיקלי, אלא יש פה ארבעה צדדים מלאים בסוג ה'אמנות' שלהם. אם למישהו יש את האלבום הזה, אולי הוא יכול לספר לי מה לעזאזל קורה פה עם חמישייה מוכשרת אך מעוותת, שהולידה אלבום שעשוי להיות הגירוי הגדול ביותר לתעשיית האספירין מאז מס הכנסה".
מה שבטוח, אי אפשר להתעלם מאלבום בכורה פריקי שכזה ולמי שמעונין בכל ההקלטות מהסשנים לתקליט - רוצו להשיג קופסה נהדרת שנקראת MOFO, שזה ראשי התיבות של MAKING OF FREAK OUT. שם תיכנסו לקרביים של ההקלטות.
MOTHERS OF INVENTION - ABSOLUTELY FREE
Absolutely Free side:
Plastic People / The Duke Of Prunes / Amnesia Vivace / The Duke Regains His Chops / Call Any Vegetable / Invocation & Ritual Dance Of The Young Pumpkin / Soft-Sell Conclusion
The M.O.I. American Pageant side:
America Drinks / Status Back Baby / Uncle Bernie's Farm / Son Of Suzy Creamcheese / Brown Shoes Don't Make It / America Drinks & Goes Home
ב-26 במאי בשנת 1967 יצא האלבום השני של פרנק זאפה ולהקת THE MOTHERS OF INVENTION, שנקרא ABSOLUTELY FREE. התהליך ליצירתו לא היה קל.
זה התחיל כשחברת התקליטים, שלא התרשמה לטובה מהמסחריות הקלושה של אלבום הבכורה, FREAK OUT, עליו שפכה המון כסף - החליטה לתקצב את הפקת התקליט השני, מרגע נגינת התו הראשון באולפן ועד הדפסת העטיפה, ב-11,000 דולר.
ללהקה נוסף אז מתופף הקלטות בשם בילי מונדי, שבמקביל ניגן בהקלטות אולפניות רבות של להקת המאנקיז וגם בהקלטות של להקת THE SEEDS. חבר נוסף וחשוב נוסף נכנס ללהקה בנובמבר 1966, וזה הקלידן דונלד וורד פרסטון (או בקיצור - דון פרסטון). יחד עמו הגיע גם נגן כלי הנשיפה ליאון 'באנק' גארדנר. שני אלו ניגנו עם זאפה שנים לפני כן.
זאפה, שחיפש קלידן, ניגש לביתו של פרסטון וביקש ממנו להגיע ולהיבחן ללהקה. פרסטון הסכים, ניגש לאודישן ונכשל, כי לא ידע לנגן את הקטע 'לואי לואי'. אבל נחישותו הייתה מספיק חזקה כדי להתקבל בכל זאת.
התקליט ABSOLUTELY FREE הוקלט במשך ארבעה סשנים, שארכו שש שעות כל אחד, בנובמבר 1966. חשבון פשוט אומר שלקח זמן רב לתקליט זה לצאת מאז שהוקלט. לקהל המעריצים שעקב באדיקות אחרי הופעות הלהקה, היה קשה להסתגל למוצר שנשמע אנכרוניסטי לנוכח היצירתיות של זאפה שנעה כל הזמן קדימה ובקצב מסחרר. הזמן כה דחק בזאפה וחבורתו שהם נאלצו להקליט את כל תפקידי השירה בתקליט הזה, בסשן אחד בלבד.
זאפה גם כתב אז שיר שנקרא כשם התקליט, אך לא נכנס בו אלא נאלץ לחכות עד להקלטות האלבום השלישי של הלהקה. כמו כן, שום תקליטון לא יצא מהשירים שבתקליט. וגם מיקס המונו שלו היה זהה למיקס הסטריאו - דבר שלא הגביר את מכירותיו לאלו שחשקו בשתי גרסאות שונות.
עם זאת, הצליח התקליט להגיע למקום ה-41 במצעד המכירות וכך הפך את הלהקה הזו לפחות מחתרתית בעיני הקהל הרחב. ההצלחה במצעד נבעה מתקציב לשיווק נרחב יותר מצד חברת התקליטים, בסך 25,000 דולר - שזה הרבה יותר מהסכום שניתן להפקת התקליט. דבר אבסורדי.
זאפה עיצב את העטיפה, וכך אמר בזמנו: "אני הוא זה שאחראי הפעם על העטיפה. קניתי ציוד ב-130 דולר, כולל חומרי דבק. עם כל זה הלכתי לחדר הקטן שחברת התקליטים נתנה לי להשתמש בו לעיצוב. אתמול ישבתי שם במשך 13 שעות ברציפות כדי לעבוד על זה. מה שבטוח, העטיפה הזו תהיה פצצה למוח".
אבל תכניו המילוליים נתקלו בהתנגדות של חברת התקליטים להדפיס את המילים על העטיפה. עד כדי כך שבהוצאה המקורית צורפה הודעה לקהל רוכשי התקליט, שבמידה וברצונם לקבל מילים - הם יוכלו לעשות זאת עם שליחת כסף במעטפה והוספת כתובת למשלוח דף המילים.
כל צד בתקליט הוא יצירה ארוכה שחולקה לתתי פרקים. הקטע הפותח את התקליט נקרא PLASTIC PEOPLE וכבר בפתיחתו נשמע צליל המחקה את הקטע 'לואי לואי'. זאפה הסביר על השיר הזה: "את השיר כתבתי כביקורת חברתית על האנשים בלוס אנג'לס. אבל הקונספט המילולי התרחב מאז והפך לשם כינוי בכל מיני מקומות אחרים. המילה 'פלסטיק' נועדה לתאר משהו שאנשים לא אוהבים. אבל במקור הוא הופנה לבחורות שלבשו מגפי פלסטיק עם כובעים תואמים ויצאו עם גברים מצועצעים".
שיר זה מתחבר לקטע DUKE OF PRUNES, שנקרא בזמן העבודה עליו בשם REMEMBER. חבר הלהקה, ריי קולינס, הוא ששר את הקול המוביל פה. זאפה: "זה שיר אהבה סוריאליסטי". ריי קולינס סיפר: "לזאפה הייתה מלודיה יפה ביותר בשיר הזה וכשהלכנו להקליט אותה באולפן, המצאתי מילים במקום. אחר כך ניגשתי לזאפה והסברתי לו שהמצאתי את המילים במקום וכי מן הראוי שאקבל מזה משהו. כסף לא היה בחשבון אז זאפה הציע לי שאגיד לו מה לכתוב בעטיפה כקרדיט עבורי. אז אמרתי לו שיכתוב שם PRUNE - RAY COLLINS".
על הקטע AMNESIA VIVACE סיפר זאפה: "בקטע הזה פשוט לקחנו מוטיבים מהיצירה RITE OF SPRING של סטרווינסקי וערבבנו את זה עם קטעים מהיצירה שלו THE FIREBIRD SUITE. כך יצרתי הומאז' מעניין לשתי יצירות, שלא היה להן שום קשר לפני כן".
על השיר CALL ANY VEGETABLES סיפר: "פה כתבתי על אנשים אפאתיים, שאני סבור כי עם קצת עידוד הם עדיין יכולים לתרום משהו לסביבה. אני מאמין שאם תקרא לכל איש-ירק שכזה, הוא יענה לך".
גרסה שונה ועסיסית יותר הגיעה מצדה של לוריין בלצ'ר, שהכירה אז את זאפה: "את השיר הזה הוא כתב על מקרה אחד בו הגיע הביתה מוקדם מהצפוי ומצא את אשתו הראשונה, קיי, כשהיא שרועה על הרצפה מעולפת ולצידה תפוח אדמה אותו שייפה כדי שיידמה לוויברטור. כשהתעוררה מעלפונה, הסבירה לפרנק כי היא ניסתה כמה ירקות אבל תפוחי האדמה היו הטובים ביותר".
וכך ממשיך התקליט עם יצירות קטנות רבות שמתמזגות זו בתוך זו, עד שמגיע הקטע לפני האחרון והוא אחד הבולטים בו - BROWN SHOES DON'T MAKE IT. השיא של קטע זה מגיע כשהמאזין מבין כי הדמות הראשית היא ילדה קטינה שעוסקת בחוויות מיניות. את הקול של אותה ילדה שעונה בשאלה 'מה תעשה לי, אבא?', כשהוא מהדהד במשפט 'אם היא הייתה הבת שלי אז...', סיפקה ליסה כהן, בתו של מנהל הלהקה, הרב כהן. דון פרסטון סיפר: "נאלצנו להקליט את השיר הזה במקטעים של שמונה תיבות כל פעם ואז להדביק. זאת כי המתופף והבסיסט שלנו אז לא ידעו כלל לקרוא תווים. גם אני לא הייתי מאלו שידעו לקרוא תווים במבט ראשון".
ומה הביקורות כתבו על התקליט הזה בזמנו? בבילבורד פורסם אז: "לא משנה אם הלהקה הזו אומרת משהו באמת או גוררת את הקהל שלה, דבר אחד בטוח - יש לה קהל גדול. בתקליט הזה יש חומר מחתרתי שדומה למה שהיה באלבום הקודם ואין לנו ספק שהפעם גם המכירות יהיו טובות".
עיתון MOJO NAVIGATIR, באפריל 1967: "זה דבר ראשון בסגנון הרוק. זה יותר אופרה מרוק. יש פה מתקפה חסרת רחמים על אנשי הפלסטיק ודרך החיים שלהם. המוסיקליות מצוינת והמעבר מסגנון לסגנון מבוצע כאן בווירטואוזיות. גם המילים נהדרות והגאוניות של פרנק זאפה בולטת".
פרנק זאפה מתוך ראיון מדהים שנערך עמו לקידום התקליט ABSOLUTELY FREE...
״אני לא מעריץ של ברטולד ברכט כי אני לא ממש יודע מה הוא עושה. אנשים משום מה מתעקשים שאני מחובר אליו. הקשבתי פעם אחת ל׳אופרה בגרוש׳ שלו. במחצית הדרך בהקשבה נאלצתי להפסיק כי לא יכולתי לעמוד בזה. אני הולך להוציא תקליט של אמהות ההמצאה עם לני ברוס. זה כנראה יגיע לחנויות כבר בסוף החודש הזה. אני עורך עכשיו את הטייפים וכנראה אקרא לאלבום הזה ׳האיש שלנו בנירוונה׳...
אני אוהב את הטכניקה בה ההפקה האולפנית שלי נשמעת ערוכה. זה חלק מהעניין. תראו את אנשי הצנזורה המגוחכים בחברת התקליטים ׳אם ג׳י אם׳. הם צינזרו במילות השיר BROWN SHOES DONT MAKE IT את המילה NASTY והשאירו את המילה THIRTEEN. לך תבין אותם.
אני מאמין לג׳ורג׳ האריסון כשהוא אומר שאפשר לשנות את העולם עם אהבה אם באמת מתכוונים לזה. המוסיקה שלי ושל להקתי היא צירוף של ניגודים. אנחנו מנסים לעשות את הבלתי אפשרי ולהראות שהוא אפשרי. אנחנו משנים משקלים ריתמיים בשירים באופן מהיר מאד. הסקסופוניסט שלנו, באנק גארדנר, אולץ לנגן עם הצטרפותו אלינו בסגנון ג׳ון קולטריין. לפני כן הוא ניגן ג׳אז קליל. דרך אגב, אין לי שום תקליט של קולטריין בבית חוץ מאוסף אחד של ג׳אז משנות החמישים.
בואו אספר לך על צירוף מקרים אדיר, שגורם לי להאמין כי הביטלס מושפעים לא מעט ממני - שלחו לי תמונה של פול מקרטני לפני כמה חודשים. זה היה בדיוק בזמן בו הכנתי תקליט עם תזמורת לחברת התקליטים ׳קפיטול׳, שם ניצחתי על התזמורת. והנה בתמונה של פול הוא נראה בדיוק כמוני - עם השפם, מקל המנצחים ועומד מול התזמורת ומנצח עליה לתקליט סרג׳נט פפר.
אני הקשבתי לתקליט הזה של הביטלס ואני קובע בוודאות שהם העתיקו ממני פה ושם. אנשים חושבים שהתקליט האחרון של ׳אמהות ההמצאה׳ הוקלט רק עכשיו אך הוא בכלל הוקלט בנובמבר של השנה שעברה והצנזורה המגוחכת גרמה לדחייה ביציאתו.
להקת האנימלס הייתה הלהקה הטיפוסית של סוג הלהקות הלא יצירתיות. הם נחלו הצלחה בזכות שירים שלא הם כתבו. מקוריות לא הייתה הצד החזק של הלהקה הזו. הם היו תקועים בתוך תיק הרית׳ם אנד בלוז הזה. זה נראה מגוחך שצעירים לבנים מנסים ככה לחקות את הצליל השחור.
אין לי מושג מה בדיוק נכנס לאחרונה לראש של זמר הלהקה, אריק ברדן. הוא היה במסיבה בביתי וכנראה נכנס לו שם סם למוחו. פתאום התקליט האחרון שהוציא עם להקתו נהיה פסיכדלי. פתאום השירים הם באורך של יותר מארבע דקות.
המפיק טום ווילסון, שמפיק אותנו וגם הקליט את האלבום הזה של האנימלס, סיפר לי שברדן וחבורתו הקשיבו נון סטופ למוסיקה שלי. אם לשם הם חותרים עכשיו - זה נהדר מבחינתי. אהבתי יותר את התקליט הראשון של ג׳פרסון איירפליין מאשר את השני שלהם. למעשה, הם ביקשו ממני לא מזמן להפיק את אלבומם השלישי אבל זה לא הסתדר מבחינת לוח הזמנים שלי.
הדרך בה הגעתי לשוק המוסיקה עם הלהקה שלי תוכננה היטב. הדרך בה הוצגנו לחברת התקליטים הייתה מתוכננת. למרות זאת קיבלנו דחייה מכל חברות התקליטים הגדולות. זה טוב וזה פעל לטובתנו כי כך הרווחנו טכנאי אולפן בשם טום ווילסון. הוא הקליט את בוב דילן ואת סיימון וגרפונקל. הוא זה שהפך את דילן לכוכב רוק.
השיר של דילן, SUBTERRANEAN HOMESICK BLUES, היה שיר מדהים. בפעם הראשונה ששמעתי אותו קפצתי מרוב התלהבות באוטו שלי. וכששמעתי את LIKE A ROLLING STONE רציתי לפרוש מעסקי המוסיקה כי הרגשתי שדילן הגיע לשיא המוסיקלי. אך השיר לא קיבל את היחס הראוי לו. אמנם הוא נמכר אך זה לא ממש שינה את פני העולם כמו שהיה צריך להיות. אני התאכזבתי מאד לראות את זה קורה. השיר הזה היה כמו כלי נשק שהקהל קיבל במתנה להשתמש בו והנשק הזה לא ירה.
לילה אחד הייתה לנו הופעה מטורפת עם שלושה חיילי מארינס. זמן קצר לפני כן מת חייל מארינס באזור הווילאג׳ שלנו. הסתובבה אז שמועה שכל חייל שמגיע לאזור הזה בא במטרה להרביץ לכל מי שיש לו שיער ארוך - כנקמה. יום אחד ערכנו חזרה מוסיקלית באולם בו עמדנו להופיע כשלפתע נכנסו שלושה חיילים. הזמנתי אותם לשבת ולצפות בנו וכשסיימנו הם אמרו לנו שהם קנו את התקליט שלנו ומאד אהבו אותו. מיד הבנתי שהם לצידנו והזמנתי אותם להופיע איתנו בערב. שאלתי אותם אם הם יודעים לשיר. הם ענו שכן. שאלתי מה הם יודעים לשיר. הם ענו שאת ׳בית השמש העולה׳ ושירים של בוב דילן. נשמע לי טוב. אז הלכנו מעבר לרחוב לאכול משהו לפני ההופעה. אני אכלתי והם בינתיים התאמנו על השירה. לאחר מכן אמרתי להם שאני רוצה שיעשו עוד משהו - כשאתן את הסימן המוסכם, כל אחד מהם יצעק למיקרופון את המילה KILL.
הגיע זמן ההופעה. ברגע מסוים התחלנו לנגן צלילים ואקורדים צורמים בכוונה ואז נתתי את הסימן לחיילים והם החלו לצעוק את המילה. הקהל היה בהלם אך הצליח למחוא כפיים. לפתע ניגש אחד מהמארינס למיקרופון ואמר, EAT THE APPLE FUCK THE CORE. המילה CORE נשמעה כמו CORPS, שזה אומר המשטרה. כלומר לדפוק את המשטרה. החייל השני ניגש למיקרופון וחזר על המשפט. הקהל לא ידע כיצד לעכל את זה. השלישי ניגש ואמר, EAT THE APPLE FUCK THE CORE - SOME OF US LOVE OUR MOTHERS MORE. אמהות זה אנחנו.
לאחר מכן נערכה הפסקה בהופעה, במהלכה אמרתי לגייל זוגתי, שתביא את הבובה. זו הפעם הראשונה בה השתמשנו בבובה. זו בובה שמישהו נתן לנו. בובה מסמורטטת - גדולה ומפלסטיק. הגיע הזמן לעלות לבמה. בשלב מסוים אמרתי לקהל שעכשיו שלושת החיילים הולכים לפרק את הבובה ולמעשה להרוג אותה. ועם הינתן האות החיילים השתלחו בבובה ללא רחמים. פירקו אותה לגזרים. לאחר מכן המוסיקה נחלשה והאורות נדלקו. לקחתי את הראש של הבובה החתוך והחזקתי אותו בשיער. איש אחד בשורה הראשונה היה חייל שחזר מוויאטנם. הוא בכה בכי תמרורים. ההופעה הסתיימה".
(תמונה מכתבה בידיעות אחרונות, שנת 1967)
כשמחתרת הקטיפה הייתה נגד אמהות ההמצאה.
בחודש מאי בשנת 1967 היה אנדי וורהול, המפיק של להקת מחתרת הקטיפה, נתון ללחץ מצד מפיק ההופעות, ביל גרהאם, לתת ללהקתו להופיע באולם שלו בסן פרנסיסקו. גרהאם נהג להתקשר כל יום לוורהול כדי להוציא ממנו הסכמה בעניין.
וורהול נמנע מלהסכים עד שהבין כי חודש מאי הולך להיות שחון מבחינת הופעות ולפיכך הסכים לקיים שם שלושה ערבים עם להקתו. להקה נוספת שנקבעה לאותם ערבים הייתה THE MOTHERS OF INVENTION, בהנהגתו של פרנק זאפה.
על הנייר נראה זיווג זה, של שתי הלהקות, דבר נהדר. שתיהן נועדו להיות חתומות באותה חברת תקליטים (MGM) ולשתיהן נרשמה אנטיפתיות כלפי כל מה שקורה סביבן. אך זאפה שנא את מחתרת הקטיפה. הוא נהג לרדת עליה בכל הזדמנות שנקרתה בדרכו.
מצד שני, המחתרת לא החזירה אהבה למוסיקאי המשופם. מבחינת איש המחתרת, לו ריד, היה זאפה אמן חימום סתמי להופעתם. גם התנהגותו של זאפה, עם הירידות על הקהל שבא לראות אותו, נראו בעיני ריד הקשוח חסרות טעם ועניין.
במשך שלושה ערבים ברציפות דאגו חברי שתי הלהקות לומר לקהל במיקרופונים כמה הם שונאים ולא מעריכים את הלהקה היריבה. זאפה גם לא אהב שמחתרת הקטיפה היא שחתמה את האירועים, כלהקה המובילה.
היריבות של זאפה וריד הייתה עמוקה מאד. מצד אחד היה זאפה לבוש בבגדים פסיכדליים ונראה כהיפי לכל דבר. מצד שני היה לו ריד לבוש בשחור, עם משקפי שמש תמידיים והבעה קשוחה על פניו.
ג'ימי קארל בלאק, המתופף של אמהות ההמצאה: "זאפה ממש לא אהב את הלהקה ההיא. מאילו סיבות? אני באמת לא יודע, חוץ מזה שהם היו נרקומנים ופרנק פשוט לא יכול היה לסבול שום סוג של סמים. אני יודע שלא הרגשתי ככה וגם לא שאר חבריי ללהקה. חשבתי שהם טובים מאוד, במיוחד ניקו, שהתאהבתי בה בסתר. חשבתי במיוחד שמו טאקר היא מתופפת טובה מאוד כי באותם ימים אני לא זוכר שהיו מתופפות אחרות בסצנה".
ב-18 ביולי בשנת 1967 צולמה עטיפת התקליט הבא של הלהקה, WE'RE ONLY IN IT FOR THE MONEY.
צלם העטיפה היה ג'רולד שאצברג, שלפני כן צילם את בוב דילן (לאלבום BLONDE ON BLONDE) ואת הרולינג סטונס, בבגדי נשים, לתקליטון HAVE YOU SEEN YOUR MOTHER BABY. שאצברג: "זאפה פנה אליי לאחר שראה את עבודותיי עם הסטונס בדראג. צץ לו ראיון לעשות את סרג'נט פפר בדראג ובמקום פרחים וסמלי אהבה, הוא רצה שיהיה מסביבם זבל".
FRANK ZAPPA - LUMPY GRAVY
Lumpy Gravy-Part I / Lumpy Gravy-Part II
ב-7 באוגוסט בשנת 1967, יצא תקליט הסולו הראשון של זאפה ושמו LUMPY GRAVY (רוטב עם גושים). או כפי שנאמר בפתיחתו: "כפי שאני רואה זאת, בארי. זה צריך להיות מופע דינמיט!".
המוסיקה באלבום זה היא אינסטרומנטלית, כשבין הקטעים השונים נשמעים גם דיאלוגים אותם הקליט זאפה, כשהאנשים המדברים שולחים את קולם לתוך תיבת התהודה של פסנתר כנף. הקולות המהדהדים (שבהם גם של אנשים שהיו אז בלהקתו, אמהות ההמצאה) היו נסיוניים להפליא.
במקור רקח זאפה את המוסיקה כפסקול למופע באלט שלא יצא לדרך. הכל החל בשנת 1966 כשהמפיק ניק ונט, מחברת התקליטים קפיטול, בא לזאפה בהצעה לעשות אלבום עם תזמורת בת 40 נגנים. זאפה הסכים בהבנה כי הוא חתום לחברת תקליטים אחרת, VERVE, רק כמבצע מוסיקה ולא גם כמלחין ומנצח על תזמורות.
זאפה: "הם ממש מיהרו שם בקפיטול, לעשות את האלבום הזה. לכן נאלצתי לעזוב את קליפורניה ולהגיע מיד לניו יורק. וכך, עם כל כאבי הראש שלי, נאלצתי לרקוח מוסיקה. במשך 11 ימים בלבד".
ואם זה לא מספיק לכאבי הראש שלו, זאפה הוצא מביתו כי בעלי הבית החליטו להכניס פנימה את בנם במקומו. "הייתי חייב לצאת משם. הייתה לי מוסיקה שהתחייבתי לכתוב ולא היה לי היכן להתגורר. לכן נכתבה המוסיקה בכל מיני מקומות שונים ומשונים".
לאחר שהמוסיקה הוקלטה, ניגש זאפה לעריכה. המוצר היה מוכן לצאת, כשלפתע הרימה חברת התקליטים VERVE את ראשה והכריזה שזאפה הוא אמן שלה ולא של חברת קפיטול. הדבר הגיע לבית המשפט וחברת VERVE קנתה בסוף את המוסיקה שלו מקפיטול, תמורת 30,000 דולר. התהליך יצר כמובן דחייה משמעותית בתאריך היציאה.
בשנת 1974 גילה זאפה ששם האלבום הזה הגיע לו כקריצה על פרסומת להכנת רוטב מהיר. עם זאת, לוריין בלצ'ר שעבדה עם זאפה בשנת 1965 ונעצרה עמו (באשמת עריכת מוסיקה לסרטי זימה) טענה שכבר אז השניים רקחו מופע מדע בדיוני שזאפה כונה בו LUMPY GRAVY והיא כונתה BLOATY BLOOPER.
בכמה ראיונות לאורך השנים ציין זאפה את האלבום הזה כאהוב עליו ביותר וברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת עליו: "זה האלבום המסקרן ביותר שזאפה היה מעורב בו עד כה. אבל משום מה המוסיקה לא מתרוממת. כמו שעטיפת התקליט מסגירה, 'זו יצירה לא עקבית שהחלה כמוסיקה לבאלט אך זה לא הצליח כך'.
האלבום הוקלט בפברואר 1967 וזאפה מנצח בו על תזמורת שהורכבה מחבריו ללהקת אמהות ההמצאה, ביחד עם נגני האולפן המובילים של הוליווד. בגב העטיפה אנו נשאלים, האם זה הוא השלב השני של האלבום WE'RE ONLY IN IT FOR THE MONEY, שטרם יצא בגלל דחייה בהפקת עטיפתו.
זוהי הקלטה סטרילית בצורה מוזרה, כאילו כל נגני האולפן הקוראים את תפקידי המוסיקה שלהם פה לא יכלו לעשות מה שחבורה של אמהות המצאה מאומנות היטב יכולות לעשות. חסרים השירים והאנרגיה של האמהות. מרקם המוסיקה הוא קונבנציונלי ואף משעמם, במיוחד אם מכירים את אהבתו של זאפה לגימיקים, דיאלוגים חסרי מטרה וסוגים מסוימים של מוסיקה אלקטרונית. אף על פי כן, זה אלבום חשוב, ולו רק בגלל שפרנק זאפה הוא אחד המלחינים הבולטים של הרוק".
ב-23 בספטמבר בשנת 1967, הופיעו פרנק זאפה ולהקת "אמהות ההמצאה" ברויאל אלברט הול שבלונדון.
קצת לפני ההופעה בילה זאפה בסצנה הלונדונית הגועשת. רבים חשבו שם שהוא חובב סמים מושבע וניסו להשחיל לו כל סם אפשרי. תקרית מביכה אחת הייתה כשהגיע למועדון UFO כדי לצפות בהופעה של פינק פלויד. היו במקום המוני היפיז, דבר שהציק לזאפה שהיה נגד כל הזרם הזה. רבים מהם ניגשו אליו ללחוץ את ידו ואחד מהם אף השחיל לה שקית ובה חשיש לבנוני. זאפה לא ידע מה זה, הביט בחומר בפליאה ושאל לפשרו. הנוכחים הביטו בו בתדהמה.
ההופעה באלברט הול הייתה הצלחה גדולה. כל האמנים הגדולים היו שם. כולל ג'ימי הנדריקס. בשלב מסוים החליט זאפה להכניס לצליל הלהקה גם את העוגב הענק שבמקום. הוא שלח את קלידן הלהקה, דון פרסטון, לעלות לשם ולהתחיל לנענע את המנענעים. פרסטון רץ למעלה והקהל חיכה בציפיה עד שייצא קול מאותם צינורות גדולים.
זאפה לקהל: "אתם מבינים שברגע שנתחיל לנגן פה על הבמה, המגברים שלנו יטביעו את צליל העוגב... דון, אתה מוכן? קדימה, תן את זה! תנגן את 'לואי לואי'. הם אוהבים את זה פה ורועש".
קטע זה יונצח בהמשך באלבום הכפול UNCLE MEAT.
בקהל נכח גם הסופר הבריטי-מוסלמי סלמאן רושדי (ההוא ששנים רבות לאחר מכן עורר סערה עם ספרו "פסוקי השטן") וסיפר על ההופעה: "דון פרסטון נטש את עמדת הקלידים ורץ למעלה לכיוון העוגב. חיכינו בציפייה להמשך. לרגע הוא נעלם בחשיכה. ואז הצליח אור של זרקור למצוא אותו למעלה. הוא התיישב מול האורגן והיה שקט מופתי בעולם. לפתע הציף את החלל הצליל האדיר של העוגב. וזה לא היה עם יצירה של באך או סאן-סאנס. זה היה עם 'לואי לואי'! הברברים השתלטו! זה היה רגע מטופש ומופלא. צחקנו ומחאנו כפיים בלהט רב. פרנק זאפה נראה מחייך".
זאפה והלהקה גם הצטלמו אז בלונדון לתוכנית טלוויזיה:
בספטמבר 1967 הביא עיתון 'דיסק אנד מיוזיק אקו' הבריטי את דבריו של פרנק זאפה, שמחזקים את טענתו של לנון כי הביטלס פופולריים יותר מישו.
"מוסיקת פופ היא הדת האמיתית של הדור הצעיר היום. ג'ון לנון צדק בפעם הראשונה כשאמר שהביטלס פופולריים יותר מישו. הוא לא היה צריך לסגת מהאימרה הזו. הוא לא היה צריך להתנצל עליה", כך אמר פרנק זאפה, המנהיג של הלהקה האמריקאית הידועה לשמצה 'אמהות ההמצאה'. זאפה נמצא עם להקתו בימים אלה בלונדון, כדי לקיים בה הופעה אחת. זאפה, שלא נותן להזדמנות תיעודית לחלוף על פניו - מצלם את שהייתו פה ולכן כל מי שמסתובב סביבו - עיתונאים, מלצרים ועוד - סביר להניח שיככבו בסרט שלו.
הראיונות עמו לעיתונות הבריטית נערכו בחדרו בבית המלון, כשהוא שוכב במיטתו לצד גברת סוזי קרימצ'יז. זאפה מספר: 'מכירת תקליטים היא עבורנו דבר משני. אנחנו באים כדי להביא את שירת עובד המעמד החברתי. תחנות רדיו בארה"ב לא משמיעות אותנו. מעמידים שם פנים כאילו אנחנו לא קיימים. החודש פרסמו אותנו בשישה מגזינים שם אך תחנות הרדיו בשלהן. ובגלל זה גם תחנות הטלוויזיה שם זעופות מאד כלפינו. בכל זאת הצלחנו למכור רבע מיליון תקליטים שם, וזאת ללא כיסוי תקשורתי ראוי. המצב די מביש'.
כשנשאל על ההיפיז, ענה זאפה: 'פלאוואר פאוואר?? זה עסק מסריח. זה שקר. עדיף שכל אנשי הפרחים יישארו נעולים בבתיהם. הם לובשים כל מיני בגדים צבעוניים ואומרים כמה שהם אוהבים את כולם, אבל הם לא באמת מתכוונים לזה. הם מגיעים למפגשי חברה, משחקים אותה כאילו הם אוהבים את כולם ואז חוזרים הביתה וכותבים רשימה ובה מי הגיע ומי לא'.
זאפה על להקתו: 'אני חושב שמי שקונה את התקליטים שלנו צריך להיות משוגע עם קבלות'.
פרנק זאפה סיפר, באוקטובר 1967, לעיתון 'היט פריידר', את משנתו:
"אני חושב שהצעירים של היום מוכנים לקבל כל דבר שנמצא באלבומים שאנחנו מקליטים. הם מוכנים לכל דבר ואינני חושב שהחומר בתקליטים שלנו פוגעני בצורה כזו או אחרת. יש שמשווים את להקת THE FUGS ללהקה שלנו ('אמהות ההמצאה') אבל ההשוואה לא נכונה.
ללהקה ההיא אין טעם טוב. יש לחבריה כמה תקלות במימוש תוכניתם. אחת התקלות שלהם התגלתה בתוכניתו של דייויד סאסקינד. כנראה שחברי הלהקה חושבים שבעזרת דיבור מלוכלך על רוק'נ'רול, כמו זה שהם הפגינו בתוכנית ההיא, הם יביאו את חופש הביטוי לקהל הרחב. זה ממש לא נכון.
באחת האוניברסיטאות, שנאלצתי להגיע אליה, נתקלתי בספר על דמוקרטיה שנכתב כניסוי אמריקני. ממש התחברתי לספר הזה. אין אחד שהצליח להוכיח שדמוקרטיה יכולה לעבוד. מבחינתי דמוקרטיה היא עדיין סוג של ניסוי ומישהו צריך לבוא ולהוכיח לי שזה אכן משהו שיעבוד. זה לא אומר שדמוקרטיה לא יכולה לעבוד, אך בינתיים היא לא מוכחת כדרך יעילה במאה אחוז.
בשביל שזה יעבוד, אנשים בארה"ב צריכים להפסיק לחיות באופן צבוע. הם צריכים לקחת בחשבון ובאופן מוחלט את מוחם וגופם, כשהם באים לחוקק חוקים. החברה שלנו בנויה מאנשים מתוסכלים. הורים לא רצו מעולם להיות אנשים רעים. אבל הם נשאבו לקטע בו הם חייבים ללמד את ילדיהם בצורה נוקשה כלשהי. כי זו הדרך בה הם למדו מהוריהם".
MOTHERS OF INVENTION - WE'RE ONLY IN IT FOR THE MONEY
Are You Hung Up / Who Needs The Peace Corps / Concentration Moon / Mom & Dad / Bow Tie Daddy / Harry, You're A Beast / What's The Ugliest Part Of Your Body? / Absolutely Free / Flower Punk / Hot Poop / Nasal Retentive Caliope Music / Let's Make The Water Turn Black / The Idiot Bastard Son / Lonely Little Girl / Take Your Clothes Off When You Dance / What's The Ugliest Part Of Your Body? (Reprise) / Mother People / The Chrome Plated Megaphone Of Destiny
ב-4 במרץ בשנת 1968, יצא אלבום שלישי וחשוב ביותר לפרנק זאפה ולהקת אמהות ההמצאה. שמו הוא WE'RE ONLY IN IT FOR THE MONEY.
בתקליט זה מביא זאפה את השקפתו השלילית על ההיפיז וסיסמאותיהם המזויפות בעיניו. הרבה חשבו כי הוא, בקוד לבושו וצורתו, חייב להיות מסומם ובעד דור הפרחים. אבל זאפה היה נגד סמים לחלוטין. הוא גם אסר על חברי להקתו להשתמש בהם וצורתו החיצונית הייתה מטעה - הוא היה חד כסכין.
התקליט המעולה הזה צמח מרעיון להקליט אלבום של הלהקה עם הקומיקאי לני ברוס. זה היה אמור להיקרא 'האיש שלנו בנירוונה' וזאפה היה אמור להלחין מוסיקה להקלטה של ברוס שנעשתה לפני כן. זאפה: "חברת התקליטים רצתה, בשנת 1966, שאקח הקלטות של לני ברוס כשהוא מדבר ואכתוב להן מוסיקה, שתצא כאלבום משותף של לני והאמהות. אבל אז חשבתי על זה ולא ראיתי צורך בהשמת מוסיקה לרעיונות שלו".
למרות שנראה כי מדובר בלהקה מגובשת, זאפה אמר שנים לאחר מכן: "אני לא חושב שדון פרסטון, קלידן הלהקה, ניגן באלבום הזה. רוב האנשים בלהקה לא יכלו לנגן את המוסיקה שכתבתי, באופן נכון. גם ג'ימי קארל בלאק לא ניגן כלל תופים בהקלטות אלא רק שר קצת פה ושם. אני הייתי הבסיסט בהקלטות". עם זאת, נראה כי זאפה הגזים בהוצאתו את שאר חברי הלהקה מהשתתפות בהקלטות, בגלל שהקלטות שנשמרו מהסשנים לאלבום מגלות אחרת.
הרצון של זאפה לעשות את עטיפת התקליט כפרודיה על סרג'נט פפר גרמה לדחייה של חודשים רבים, בגלל שפול מקרטני לא רצה לטפל בעצמו בבקשתו של זאפה והפנה אותו לעורכי דינו. אז החל משא ומתן מתיש.
חברת התקליטים לא עשתה לזאפה חיים קלים עם האלבום ודאגה לצנזר ממנו דברים לפני הוצאתו. "הבאתי לחברה את סליל המאסטר וקיבלתי ממנה תקליט הדגמה, שאוכל להקשיב לו בביתי. אז הקשבתי והתעצבנתי לגלות שהם חתכו משם כל מיני משפטים חשובים. התלוננתי ופה החל תהליך משפטי נגד החברה, שבסוף הסכימה להוציא את האלבום כמו שהוא בארה"ב. אבל אותה חברה דאגה לשלוח לאירופה מאסטרים מצונזרים, כך שהקהל האירופאי לא קיבל אותנו כמו שרציתי".
האלבום יצא מאז בכמה גרסאות. יש את הגירסה המקורית שזאפה תיכנן (ושימו לב שיש הבדלים במיקסים בין גירסת המונו לסטריאו). יש את הגירסה המצונזרת שחברת התקליטים דאגה לקצץ למורת רוחו ולמכור באירופה. הוא גילה את הגירסה המצונזרת רק כשקיבל בהולנד את פרס אדיסון עליו (שזה הגראמי ההולנדי). הוא מיהר להחזירו בטענה שקיבל פרס על אלבום אחר ולא על אלבום שלו. יש גם את גרסת שנות השמונים (המזעזעת לטעמי) שבה זאפה החליף את ערוצי הבס והתופים המקוריים בהקלטות חדשות. בזמנו הוא תירץ את העניין בכך שערוצי הבס והתופים נהרסו ולכן היה צורך להקליטם מחדש. אבל זה לא היה נכון. הוא פשוט רצה להעצים אותם לדור הדיגיטל. עבור רבים ממעריציו (כולל אותי) היה זה חילול הקודש.
מספיק להקשיב לקטע הפותח כדי להבין שמדובר באלבום מיוחד. אני מדבר על ARE YOU HUNG UP, שזאפה ערך אותו מכל מיני מקורות. אריק קלפטון נשמע שואל את שם נושא הקטע (אבל לא מנגן בגיטרה). כל קולאז' הצלילים הזה נעשה בסגנון MUSIQUE CONCRETE (מוסיקה שנעשית עם צלילים יומיומיים כבסיס ליצירתה).
זאפה: "קלפטון היה בניו יורק, כשבא להופיע שם עם CREAM, אז הזמנתי אותו לאולפן לדבר למיקרופון". קלפטון: "זאפה ביקש ממני להישמע בדיבור כמו אריק ברדן על אסיד. אז ניסיתי לעשות כך ואמרתי שאני רואה את אלוהים". אחר כך קיבל קלפטון קרדיט בעטיפה כמי שמגלם את אלוהים (כאחד שתוייג לפני כן באנגליה כאלוהי הגיטרה). לאחר מכן ג'ימג'מו קלפטון וזאפה בגיטרות בביתו של האחרון שגם הקליט את זה,
למרות שעל מדבקת התקליט המקורי נרשמה שנת 1967, הדחייה הזיזה את הוצאתו לשנת 1968:
בקטע הפותח נשמעות גם לחיות והן של מפיק האלבום, טום ווילסון. בהקלטות דיבר ווילסון בלחישותיו גם נגד להקת מחתרת הקטיפה (כשלו ריד היה אויב מר של זאפה אז) אבל חברת התקליטים הטילה וטו על כך.
בתמונה, זאפה מקליט וטום ווילסון בטלפון:
התקליט המקורי והנועז זיכה את זאפה וחבריו בכניסה הראשונה למצעד האלבומים האמריקני, שם התייצב במקום ה-30. ברולינג סטון שיבחו בביקורתם את האלבום ותיארו אותו כמתקדם ביותר בעולם הרוק עד אז.
מי שרוצה לצלול אף יותר פנימה לאלבום זה, יצאה קופסה ובה חומרים מעניינים מאד מהסשנים להקלטתו.
ב-10 במאי בשנת 1968, הופיע פרנק זאפה עם אמהות ההמצאה שלו באודיטוריום SHRINE שבלוס אנג'לס. לבמה עלה גיטריסט ידוע שהקהל לא זיהה.
זאפה: "איש לא זיהה את אריק קלפטון. הוא ניגן איתנו על הבמה והקהל הריע בהיסטריה רק לאחר שהוא ירד ואמרתי שזה היה אריק קלפטון".
MOTHERS OF INVENTION - CRUISING WITH RUBEN AND THE JETS
Cheap Thrills / Love Of My Life / How Could I Be Such A Fool / Deseri / I'm Not Satisfied / Jelly Roll Gum Drop / Anything / Later That Night / You Didn't Try To Call Me / Fountain Of Love / No.No.No / Anyway The Wind Blows / Stuff Up The Cracks
בזמנו תיאר זאפה את האלבום הזה, שיצא ב-2 בדצמבר 1968, כ"אלבום של שירי אהבה משוחים בגריז".
כך הוא הוסיף: "רקחתי את האלבום הזה כמו שהמלחין סטרווינסקי רקח יצירות בתקופה הניאו קלאסית שלו. אם הוא יכל לקחת את הקלישאות של התקופה הקלאסית ולעקם אותן, אז למה שלא אעשה זאת לזרם הדו-וופ של שנות החמישים? הדו-וופ הוא מוסיקה סטריאוטיפית שיש בה רגשות מיוחדים. כששרים את המילים בה בקול נמוך, מקבלים רגש שונה לחלוטין לעומת אותן מילים המושרות בקולות הרמוניים גבוהים יותר עם קול פלצט גבוה ביותר ששר מעליהם. חמישיית קולות ששרה בהרמוניה דו-וופ, בשנות החמישים, היא דבר עצום. זה ממש מפחיד לחשוב מה קורה שם מבחינה הרמונית. ככל שהזרם הזה התקדם, כך גם הפכו הקולות שבו מורכבים יותר. מילות אהבה הן מהדברים הטובים ביותר שנכתבו בסגנון הרית'ם אנד בלוז. אם תקשיבו למילים באופן שטחי, תחשבו שמדובר במסרים של אהבה, כשמעשה הם שרים על משגלים. הניצנים של המהפכה המינית נמצאים בשירים האלו".
הזמר ריי קולינס, שאהב מאד לשיר בלדות, קיבל הפעם את רוב אור הזרקורים. לעומתו, הבסיסט רוי איסטרדה, שבדרך כלל היה אמון על הקולות הגבוהים בלהקה, לא שר כמעט בכלל. זאפה הציב את עצמו בשירת הקולות הנמוכים והודה ש"הושפעתי רבות מלהקת THE SPANIELS בעניין קול הבס שעשיתי. ג'ראלד גרגורי הוא האיש שניסיתי לחקות".
האלבום הוקלט כמעט כולו כשללהקה הצטרף המתופף ארט טריפ, שסיפר: "זאפה אמר לי לתופף מחדש בכל מה שהוקלט עד אז. לא האמנתי שזה מה שאני צריך לעשות בלהקה כה מורכבת. המקצבים היו פשוטים להחריד". במטרה לקבל צליל דומה לזה של שנות החמישים, טופל צליל התופים של טריפ כך שהוא נשמע כמו קופסאות ביסקוויטים ולא מערכת תופים אמיתית.
עטיפת האלבום המצוירת נוצרה, על ידי קאל שנקל, כקריצה על עטיפת תקליט ישן נושן של פי ווי קלייטון, BLUES AFTER HOURS, שנראה מחזיק בה את גיטרת הפנדר סטראטוקסטר הראשונה, שניתנה לו על ידי ליאו פנדר.
העטיפה האחורית באה לספר את סיפורה הפיקטיבי של להקת רובן והג'טס, כשהיא מסבירה מה הם שיריה האהובים
כשזאפה השיג, בשנת 1982, את הזכויות להקלטות של התקליטים הישנים שלו (לאחר שנתיים של התדיינות משפטית), הוא החליט להקליט את הבס והתופים מחדש גם באלבום הזה. ארתור בארו (בס) וצ'ד ווקרמן (תופים) עשו את העבודה, כשזאפה טוען כי הוא לא אוהב את הגרסה ושהוא נאלץ לעשות זאת מכיוון שהערוצים המקוריים היו במצב גרוע. זה התגלה בהמשך כתירוץ בלבד ובהקלטה המחודשת הוא הרס, לדעתי, את היופי של המקור. לכן, אני שולח אתכם להקשיב לאלבום זה רק בגרסת המיקס המקורית. מי שמחפש את זה בדיסק, זה יצא בהוצאה מחודשת עם בונוסים ובשם GREASY LOVE SONGS.
בשנת 1979 אמר זאפה: "זה היה עינוי לעשות את האלבום הזה. רק שני שירים מכל האלבום היו קלים לעשייה. אחד הוא NO, NO, NO והשני הוא CHEAP THRILLS. אני כתבתי אותם וניגנתי בהם את כל כלי הנגינה ושרתי את כל תפקידי השירה. שבע שעות לקח לי לעשות את הכל".
זאפה והלהקה שמרו בנאמנות על אווירת המקור, עד שמגיע הקטע האחרון, STUFF UP THE CRACKS, בו בוקע לפתע סולו גיטרה פסיכדלי (עם פדל ווא ווא) שמסגיר את התקופה בה הוקלט האלבום.
האלבום בלבל הרבה אנשים עם יציאתו, אבל הביקורות בעיתונים דווקא קלעו בול.
בעיתון JAZZ AND POP נכתב בינואר 1969: "זו היא להקת אמהות ההמצאה בתחפושת. או שמא זו להקת רובן והג'טס מחופשת לאמהות ההמצאה? זה לא ממש משנה כי האלבום הזה הוא הצצה יעילה לרוק'נ'רול של שנת 1956. מכר צעיר ממני אמר לי שזו סתם ירידה על התקופה היא. ובכן, הוא טועה. הצליל של האלבום רציני ואותנטי".
בעיתון HIGH FIDELITY פורסם במרץ 1969: "זה מסע נאמן למוסיקת הפופ של הפיפטיז. זה אלבום מטופש בכוונה כשאפילו שמות השירים מריחים את תקופת אייזנהאוור. לאחרונה יש נסיון להחיות את המוסיקה ההיא אבל הנסיון הוא עקר ומחליא. אצל זאפה וחבריו אין זה כך. הם ממש אוהבים את המוסיקה ההיא או את הנוסטלגיה שממריצה אותם".
בעיתון HIT PARADE נכתב במאי 1969: "אם אתם מבוגרים מספיק כדי להיזכר בלהקות הישנות כמו THE SPANIELS או THE VALENTINES, תצחקו הרבה עם האלבום הזה. המוסיקה היא סאטירה על אופן החיים אז שהורכבו מלצאת קבוע או להיפרד מבחורה. השירים ממש מצוינים בהזכירם את אותם ימים, בהם המבוגרים שללו את הדבר הזה מבלי לדעת או מבלי לרצות אפילו לדעת מה באמת קורה. מעניין אותי לדעת מה הצעירים המודרניים של היום חושבים על התקליט הזה".
MOTHERS OF INVENTION - MOTHERMANIA
בתקליט זה מדובר באוסף שערך זאפה עם שירים משלושת תקליטיה הראשונים של הלהקה. אז מדוע הוא נחוץ לאוהבי זאפה בנוסף להם? כי בכמה מהשירים בו יש מיקסים שונים ויחודיים.
והיופי הזה יצא באותה שנה גם בארצנו...
MOTHERS OF INVENTION - UNCLE MEAT
ב-21 באפריל בשנת 1969, יצא האלבום הכפול השני של פרנק זאפה ולהקת MOTHERS OF INVENTION, שנקרא UNCLE MEAT. זה היה פסקול לסרט בשם זהה שהכין זאפה עם להקתו. האמת? הסרט לא משהו לטעמי, אבל האלבום? מאסטרפיס!
זאפה לעיתון OZ, יולי 1969: "עשינו סרט בשם UNCLE MEAT. יש בו הרבה סצנות של האמהות, יש בו גם עלילה מאוד מוזרה שתדרוש כמה שחקנים מהחיים הסטרייטים לביצוע ואנחנו צריכים עוד קצת כסף כדי לסיים את זה. ההתחלה והסוף של עלילת הסרט נמצאים באלבום - האמצע לא. זה סרט פנטזיה עם גוון פוליטי וסוציולוגי! יש לנו משא ומתן עם אנשים שמנסים לגייס את הכסף כדי לעשות את זה, אבל זה לא כל כך קל - אתה לא יכול פשוט לצאת ולהגיד 'פרד, תיתן לי את הכסף?' הוא אומר 'בסדר' ואז אתה הולך ומצליח. זה באמת כרוך בהרבה עבודת ניירת ושטויות".
עיתון רולינג סטון פרסם ביקורת בסוף מאי 1969: "זה לא משנה אם הסרט הזה ייצא או לא. התקליט הוא יצירה מרשימה בפני עצמה. ארבעת צדדיו מחולקים לרסיסי מוסיקה רבים. המונולוגים מפתיעים. הקטעים הארוכים בתקליט מורכבים באופן גאוני והשירים הקצרים מזכירים פה ושם את תקליטה הקודם של הלהקה - CRUISING WITH RUBEN AND THE JETS. מדובר פה בתקליט רציני ביותר. חשוב ביותר להקשיב לו כמו שצריך ובריכוז רב".
עיתון הג'אז DOWN BEAT הכתיר את התקליט ביוני 1969 כבידור גאוני ועיתון STEREO REVIEW הצהיר באוגוסט 1969 שהתקליט הזה הוא עוד צעד חשוב לאחד הכשרונות המוסיקליים הטובים ביותר של המאה.
זאפה לעיתון מאן ארבור, יוני 1969: "הייתה לי הזדמנות לפגוש הרבה מפיצי תקליטים. הם טיפוסים קומיים. דיברתי עם בחור שבבעלותו חברת קורבט. הוא אמר, 'ובכן, יש לנו בעיה קטנה להביא את התקליטים שלך על המדף. ממש קשה לנו עם האלבום UNCLE MEAT כי יש בו שפה בוטה'. אבל כל מילה שניה שלו זה 'פאק' וכל מי שעובד בחנות תקליטים אומר 'פאק' אבל תקליט? זה משהו אחר. אתה מנגן תקליט בבית ומישהו אומר 'פאק' וישר יתלוננו על זה. אז אני חושב לשים מדבקה שאומרת 'האלבום הזה מכיל מילים נפוצות של אנגלית יומיומית. אם זה פוגע בך, האלבום הזה לא בשבילך'...".
זאפה: "אני לא חושב שיש השפעות מעולם הג'אז באלבום הזה. אם יש השפעה כלשהי, זה בא מקונלון ננקארו, שכותב יצירות לפסנתר שבלתי אפשרי לנגן אותן. הוא כתב את כל הקנונים המוזרים האלו עם המבנים המוזרים בהם".
ואני? כפי שציינתי, מבחינתי זה אחד הרגעים הגדולים ביותר של פרנק זאפה. מי שרוצה לצלול אף יותר פנימה ל- UNCLE MEAT, יצאה קופסה ובה חומרים מעניינים מאד מהסשנים לאלבום זה.
FRANK ZAPPA - HOT RATS
ב-10 באוקטובר 1969 יצא לאור אלבום הסולו השני של פרנק זאפה. שם האלבום הינו HOT RATS, כשרובו הגדול אינסטרומנטלי.
אמנם זאפה כבר נחשב אז לדמות קאלט, אך כניסתו לעולם הרוק כאמן מיינסטרים הגיעה בזכות האלבום הזה, שהוא הראשון שהוקלט לאחר שפירק את להקתו, אמהות ההמצאה. אחרי שישה אלבומים בארבע שנים עם אותה להקה, החל זאפה להתעייף מתפקידו כמנהיג להקה, הכותב הבלעדי בה, הדמות המרכזית בהופעותיה וגם מי שאחראי לתשלום קבוע עבור חבריה.
זאפה: "התקליט הזה היה כשלון מהדהד במכירות בארה"ב, אבל משום מה הוא הגיע לעשרת הגדולים באנגליה ובהולנד ונחשב מאד שם. הדבר המהפכני בו הוא מספר ההעלאות והטקסטורה שלהן. 16 ערוצים באולפן היו אז דבר חדשני והמכונה שאיכלסה אותם נראתה כמכונה מפלצתית. ההקלטות נעשו בהתחלה עם חטיבת קצב שעליה הקלטנו את כל השאר. הרבה מהתקליט הזה נכתב באולפן".
היחיד מבין חברי "אמהות ההמצאה" שנמצא באלבום הזה הוא איאן אנדרווד, מוסיקאי מחונן בעל ידע קלאסי עצום. עיקר הכלים שהוא מנגן בהם הוא כלי נשיפה וקלידים. נגנים נוספים וידועים כאן הם הכנרים ז'אן לוק פונטי ודון 'שוגר קיין' האריס, שהיה בסוף שנות ה-50 חבר בצמד הרית'ם אנד בלוז DON AND DEWEY. כמו כן מנגנים פה הגיטריסט בן ה-16 שאגי אוטיס (שמנגן כאן בבאס). הבסיסט מקס בנט, שניגן בסשנים לאלבום, היה בסיסט סשנים שסיפק מנגינתו לאמנים כמו המאנקיז, אלה פיצג'רלד, קווינסי ג'ונס, פגי לי וצ'ארלי פארקר. המתופף פול האמפרי ניגן עם אמני ג'אז כמו ווס מונטגומרי ולי קוניץ. עוד נגן שתרם לאלבום אך משום מה לא קיבל קרדיט על נגינתו כאן הוא הגיטריסט לוואל ג'ורג' (שיקים זמן קצר לאחר מכן את להקת LITTLE FEAT).
במקור תכנן זאפה את האלבום הזה כאלבום כפול, אבל בסוף הוחלט לקצץ בבשר המוסיקלי, בגלל התנגדות מצד חברת התקליטים, וחלק מהקטעים שהוקלטו עברו לתקליטים אחרים שזאפה הוציא בהמשך. ההקלטות נערכו באולפני TTG שבהוליווד ובניגוד לאלבומים הצפופים מוסיקלית של אמהות ההמצאה, זאפה נתן לעצמו חופש ליהנות מנגינת מוסיקה עם הרכב רענן.
הקטע שפותח את התקליט, PEACHES EN REGALIA, הוא אחד מלחניו המוכרים ביותר של זאפה. והיום הוא כבר נחשב לסטנדרט מבוקש בתחום הג'אז והפיוז'ן. זאפה יצר בקטע הזה טכניקה של הקלטת תופים שהפכה לסימן היכר שלו מהתקופה ההיא. הוא הקליט את התופים במהירות איטית, כך שכשהחזיר את מהירות ההקלטה למצב טבעי, התופים נשמעו בתדר גבוה ולא טבעי, כמו מערכת תופים צעצוע לילד. זאפה אף קרא לטכניקה הזו שיצר בשם DOUBLE SPEED PERCUSSION.
העיבוד של זאפה בקטע הזה הוא לא פחות ממרשים. כבר מיד לאחר מעבר התופים שבתחילתו אנו מקבלים את מלודיית השיר, כשהיא מנוגנת על ידי גיטרה, שהוקלטה במהירות איטית פי שתיים ולאחר מכן הוחזרה למהירות רגילה של סליל הטייפ עליו הוקלטה. הדבר גרם לגיטרה להישמע מהירה פי שתיים. כמו כן יש מאחוריה גם סינטיסייזר שמנגן את אותה מלודיה אך נמצא נמוך יחסית בווליום במיקס הכללי.
זאפה ידע היטב מה הוא עושה ובקטע הזה הוא הגיע, לטעמי, לאחד מהישגיו האולפניים הטובים ביותר. מה גם שמדובר פה באחד הקטעים הקליטים ביותר שלו, עליו אמר זאפה בשנת 1986: "זה קלאסיקה. יכול להיות שזה הקטע האולטימטיבי של פרנק זאפה. לא שמעתי אחד שאמר לי שהוא לא אוהב את הדבר הזה".
המילים לשיר WILLIE THE PIMP, אותן שר חברו (מילדות) קפטיין ביפהארט, נלקחו משיחה שזאפה ערך בזמנו עם הגרופיות אנני זאנאס וסינת'יה דובסון. על סולו הגיטרה בשיר הזה אמר זאפה ב-1985: "הקלטתי את הסולו על ההקלטה, כשאני נעמד עם הגיטרה בחדר הבקרה של האולפן ומנגן שם. חיברתי את הגיטרה לקונסולה, משם הוצאתי אותה למגבר גיטרה שעמד באולפן עצמו ובעזרת מיקרופון החזרתי את הצליל בחזרה לחדר הבקרה. בעוד אני מנגן להנאתי את הסולו, עם פדאל הווא-ווא שלי, נכנס לאולפן איש מאיגוד המוסיקאים ונעמד מאחוריי כשהוא מקיש בעפרונו במחברת שהייתה בידו. כך הוא חיכה שאסיים את הסולו כדי לשאול אותי אם מילאתי כמה טפסים נדרשים לאיגוד, בנוגע למספר המוסיקאים שאני משתמש בהקלטה. תקשיבו לסולו הזה ודמיינו כיצד הראש הקטן הזה נעמד מאחוריי".
הקטע שמסיים את הצד הראשון הוא SON OF MR. GREEN GENES, שהוא תזמור אינסטרומנטלי לקטע שיצא, קצת לפני כן, באלבום UNCLE MEAT של אמהות ההמצאה. יש פה גם סולואים, כיאה לאווירת התקליט החופשית יחסית.
צד ב' נפתח עם קטע מקסים וג'אזי בשם LITTLE UMBRELLAS בו זאפה מנגן בויבראפון (במקום בגיטרה). קטע זה לא בוצע מעולם על ידו בהופעה חיה. משם אנו עוברים לקטע ארוך ומאולתר ברובו בשם THE GUMBO VARIATIONS והתקליט נחתם עם IT MUST BE A CAMEL.
עטיפת האלבום המיוחדת צולמה בחצר ביתו של זאפה. הדוגמנית פרועת השיער ומפחידת המראה היא "מיס קריסטין", אחת הבחורות שזאפה הפיק להן אלבום (בשם PERMANENT DAMAGE) תחת השם THE GTO'S.
פרסומות ברדיו לאלבום ציינו, שאם מביטים בעטיפה באור אולטרה-סגול, צילום העטיפה, שנעשה על ידי אנדי נת'נסון, הופך לשחור לבן.
חברת 'האחים וורנר' הפיקה שישה ג'ינגלים לרדיו לקידום התקליט, שרק שלושה מהם הכילו מוסיקה ממנו. את המילים לג'ינגלים כתב דייויד אוסמן, מהרכב שנקרא THE FIRESIGN THEATRE. באחד הג'ינגלים נשמע הקריין אומר, 'למרות שהמוסיקה נכתבה על ידי פרנק זאפה, אתם צריכים להחזיק באלבום זה'.
יש לציין שזה אלבומו הנמכר ביותר של זאפה עד לתקופה הזו. לא רע בשביל אלבום אינסטרומנטלי ומאתגר. בעיתון עולם הקולנוע (שהיה אז אחיו של להיטון) פורסמה, בשנת 1975, ביקורת על תקליט זה, כששמו תורגם ל'עכברים חמים'. עטיפת האלבום, בהדפסה מתוצרת הארץ, הייתה כך שהצד האחורי של העטיפה היה בשחור לבן (כי בארצנו הרי חסכו עלויות איפה שאפשר...).
שימו לב, יצאה קופסה מהודרת ובה הקלטות רבות ונדירות במהלך הכנת תקליט זה. מומלץ לכל מי שרוצה לחפור פנימה.
ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על התקליט: "ההקלטה הזו מאגדת קבוצה של כישרונות כמעט לא ידועים שמורידה את הזפת מכל אלבום ג'אם שיצא ברוק'נ'רול בשנתיים האחרונות. אם 'חולדות חמות' הוא אינדיקציה כלשהי לאן מועדות פני זאפה בכוחות עצמו, אכן צפוי לנו מסע אדיר.
בעבר, גם ה'מוסיקה הרצינית' המורכבת של זאפה וגם גיחות הפיפטיז השמנוניות שלו הלכו ונעשו כבדים, אבל האלבום הזה מציע שזאפה עשוי לכוון לאזור רענן והרבה יותר אינדיבידואלי, בהשראת קפטן ביפהארט, שמופיע בצורה בולטת. ביפהארט הוא אחד המקוריים האמיתיים של ימינו, והדאדאיזם שלו מצוין עבור זאפה.
גולת הכותרת האינסטרומנטלית של האלבום באה ב- GUMBO VARIATIONS ובו נגן הכינור החשמלי הפרוע והמתקדם ביותר ששמעתי אי פעם (מיהו אותו שוגר קיין?).
לזאפה עצמו יש סולו גיטרה ארוך במיוחד ב-WILLIE THE PIMP, אך הוא לא מאלתר ג'אז טבעי ומתחיל לשעמם כבר במחצית הדרך. אם אתם משתוקקים לטעימה ראשונה של ביפהארט או מתעניינים בגישות החדשות לסגנון אינסטרומנטלי וטכניקת אימפרוביזציה המתפתחת בימים אלה, זהו מקום טוב להתחיל בו".
באוקטובר 1969 כבר נודע שלהקת אמהות ההמצאה מתפרקת. לזאפה נמאס לנגן לאנשים שמוחאים כפיים מכל הסיבות הלא נכונות.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות לועזיות? הביטלס?תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.
