הפיהוק המעורר של זאפה

ב-23 באוקטובר בשנת 1970 יצא תקליט של פרנק זאפה ושמו CHUNGA'S REVENGE. שם זה בא לתאר נקמה של שואב אבק קטן ושמו CHUNGA, בסיפור אהבה משולש בינו לבין בחור ובחורה.

קחו שואב אבק, תסבכו אותו במשולש אהבה, ותנו לו לצאת לנקום. נשמע כמו התחלה של בדיחה גרועה? אולי, אבל כשמדובר בפרנק זאפה, זו הייתה רק עוד יצירה גאונית. כך נחת על מדפי התקליטים יצור מוזיקלי חדש ומשונה מבית היוצר של השפם המפורסם ביותר ברוק, והוא נשא את השם המפוצץ CHUNGA'S REVENGE.

התקופה שבה נחת האלבום הזה בעולם לא הייתה סתם עוד נקודת ציון בלוח השנה של עולם המוזיקה. מדובר בסתיו 1970, חמישה חודשים בלבד אחרי שהמשמר הלאומי ירה למוות בארבעה סטודנטים לא חמושים באוניברסיטת קנט סטייט באוהיו. אמריקה כולה הייתה שסועה, מבוהלת ומותשת מעשור שלם של הפגנות, מלחמה בווייטנאם ומהפכות חברתיות. באותם חודשים הנוסטלגיה והעיסוק האובססיבי במין הפכו לתעשיית ענק שמגלגלת מיליונים – במאי סרטי הפורנו הרך ראס מאייר שבר קופות עם סרטו ה-21 ברציפות, ובניו יורק נפתחו מאות חנויות למבוגרים.

זאפה, שחזה כבר באמצע שנות השישים את ההתפוררות של תרבות ילדי הפרחים, הבין שהפגנות ומהומות רחוב כבר לא יעבדו על אף אחד. התגובה שלו לא הייתה הטפת מוסר כבדה, אלא תפנית חדה, נוקבת ומשעשעת להפליא אל עולם היצרים, הסאטירה על המין והחיים המופרעים בדרכים.

התקליט הזה סימן פרק חדש ומרתק בקריירה של זאפה, רגע אחרי שפירק את הרכב "אמהות ההמצאה" המקורי שלו והרכיב אותו מחדש עם דמויות מפתיעות. ולגבי השם של התקליט? ובכן, ההסבר הרשמי, כיאה לזאפה, היה סוריאליסטי לחלוטין. על פי הסיפור, השם נועד לתאר מסע נקמה של שואב אבק קטן, דגם CHUNGA, שמצא את עצמו מעורב רומנטית עם בחור ובחורה. התוצאה, כנראה, הייתה דרמטית - אם הוא בא לנקום. התקליט עצמו הציג סאונד שהתנדנד בין בלוז כבד ומהביל, כמו בקטע ROAD LADIES, לבין ג'אז-פיוז'ן מורכב וקטעי רוק ישירים ובועטים יותר, כמו בשיר הפתיחה בצד השני TELL ME YOU LOVE ME.

פילוסופיית הבלוז וההומור: לצחקק בתוך המוזיקה הכי רצינית

הגישה הזו, ששילבה תמיד קומפוזיציות מורכבות עם הומור נמוך וביזארי, תמיד בלבלה את המבקרים. 

השאלה הנצחית שריחפה סביב זאפה הייתה: עד כמה האיש הזה בעצם לוקח את המוזיקה שלו ברצינות? האם היה לו כבוד אמיתי לז'אנרים שהוא נהנה לפרק, כמו למשל הבלוזים הכבדים שכיכבו בתקליט הזה? בראיון נדיר שהעניק אז למגזין MUSIC NOW, הוא הסכים לשפוך אור על הפילוסופיה שלו. "אני בהחלט לוקח את המוזיקה שלי ברצינות", הוא הבהיר למראיין הסקרן, "אבל זה לא אומר שאני צריך להסתובב קודר כל הזמן". 

הוא הוסיף שתמיד יש הרבה ממה לצחקק, גם בתוך המוזיקה הכי "רצינית". הוא סיפר שכשהחל את דרכו כמוזיקאי מקצועי, הוא בכלל היה מתופף בלהקת רית'ם אנד בלוז. "אנשים היו שואלים אותי, 'היי אחי, אתה שומע קצת ג'אז?', ותמיד חשבתי שזה נשמע די מופרך". באותם ימים, כך הודה, הוא התחבר אך ורק לבלוז, ואהבתו אליו נותרה חזקה. "אותו דבר לגבי הרוק של שנות החמישים שאנחנו עושים", המשיך, "אנחנו כבר לא עושים ממנו כל כך הרבה, אבל יש לי חיבה גדולה אליו". כדי להוכיח שהוא לא סתם מדבר, הוא שלף נתון מספרי מרשים: אוסף התקליטים האישי שלו כלל באותה תקופה כאלף תקליטונים משנות החמישים, אותם הוא אסף בקדחתנות מאז ימי התיכון. לצד אלו, היו לו אולי מאתיים תקליטים נוספים של מוזיקה עכשווית וקלאסית. בקיצור, הבסיס היה מוצק.

חילופי המשמרות: הפלישה של צמד הליצנים FLO AND EDDIE

ואכן, CHUNGA'S REVENGE הציג לעולם הרכב חדש לחלוטין של "אמהות ההמצאה". השינוי היה דרמטי. זאפה גייס צמד סולנים חדשים, מארק וולמן והווארד קיילן, שנודעו יותר בכינוי FLO AND EDDIE. השניים הגיעו היישר מלהקת הפופ המצליחה THE TURTLES, והמעבר שלהם לרוק הניסיוני של זאפה הרים לא מעט גבות ופתח תקופה שמעריציו המושבעים מנהלים איתה עד היום יחסי אהבה-שנאה סוערים במיוחד.

מדוע לעזאזל פרנק היה זקוק לשני החבר'ה האלה? זו נותרה אחת התעלומות הקטנות והמבדרות שמרחפות מעליו. הם לא ניגנו על כלי נגינה, הם בטח לא היו זמרי-על, ולמען האמת, לא פעם הם אפילו זייפו לגמרי. ברוב הזמן הם פשוט תיפקדו על תקן פעלולנים קומיים (נהדרים לטעמי), שהזריקו להופעות של זאפה בדיחות וטריקים מגוחכים. הדבר הזה הטריף חלק מטהרני זאפה, כנראה מסוג של קנאה: חוש ההומור המעוות של הצמד איים להאפיל על ההומור של פרנק עצמו, והעובדה שזאפה בחר להסתתר לפעמים מאחורי גבם של שני המתחזים הללו פשוט הרתיחה את מי שידעו שפרנק חכם ומקצועי מהם פי אלף.

מצד שני, הצמד הזה מעולם לא חילל את המוזיקה עצמה. גם אם ההתנהגות המופרעת שלהם על הבמה הביאה למישהו את הסעיף, תמיד אפשר היה להעמיד פנים שלא מבינים אנגלית ופשוט להתענג על הנגינה. וולמן עצמו הסביר לימים את התוכנית המבריקה של הבוס: לזאפה תמיד היה רעיון לעשות סאטירה על להקת אנטי-פופ, ועכשיו, עם צמד כוכבי פופ אמיתיים לשעבר, הייתה לו היכולת ללעוג לפופ היישר מתוך הפנים של כוכבי פופ. זו הייתה סאטירה על גבי סאטירה.

בראיון נוסף, הפעם למלודי מייקר, זאפה, כהרגלו, לא חסך במילים ולא ניסה להיות נחמד. "הלהקה העכשווית שלי מפגרת בכוונה", הוא ירה, "אבל האופן שבו היא מפגרת הוא עדיין יצירתי". הוא הרגיש שהקהל הרחב יכול סוף סוף להתחבר למה שהוא עושה, בניגוד להרכב הקודם. "כל אדם ממוצע יכול להבין את ההרכב הנוכחי", הסביר, "רק אנשים מוזרים הבינו את הלהקה הישנה".

הוא הודה שהפורמט של הלהקה החדשה אולי נשמע קונבנציונלי יותר, עם שירים ומבנים ברורים, אבל התעקש: "החומר מורכב כמו האמהות המוקדמות יותר". והיה לו יתרון אחד ברור שהיה חשוב לו להדגיש: "הקצב תמיד חזק פה, אבל הדבר הכי חלש בלהקה הישנה היה תמיד קטע הקצב". את חטיבת הקצב החדשה והמהודקת איישו המתופף הבריטי איינסלי דאנבר והבסיסט ג'ף סימונס. דאנבר היה שדרוג עצום לעומת ג'ימי קרל בלאק מההרכב המקורי; מדובר במתופף רוק בריטי מפלצתי, מדויק ורב-עוצמה, שסיפק את הבסיס הקצבי הברזלי שזאפה תמיד חלם עליו. זה היה הבסיס איתו הביא זאפה מכאן ואילך מתופפים מדהימים להרכב שלו - אם זה צ'סטר תומפסון או טרי בוזיו או צ'אד ווקרמן. מפה הרעב הזה, למתופף טוב מאד, התחיל.

המשמעת של מכונת זאפה: ג'ורג' דיוק נזרק למים העמוקים

אחד החברים המרכזיים והמשפיעים ביותר בהרכב החדש הזה היה הקלידן ג'ורג' דיוק, שהגיע מעולם הג'אז והפיוז'ן. זאפה צד אותו במועדון הופעות אפלולי בלוס אנג'לס שנקרא EXPERIENCE. דיוק סיפר מאוחר יותר על המפגש הגורלי ששינה את חייו. "עבדתי שם עם הכנר ז'אן לוק פונטי", נזכר. באותו זמן, המפיק של פונטי נפגש עם זאפה כדי לעבוד על התקליט KING KONG, יצירת ג'אז-רוק מורכבת שזאפה הפיק ועיבד עבור פונטי ב-1969. "שניהם הגיעו למועדון לשמוע את הלהקה", סיפר דיוק. זאפה שמע את הנגינה של דיוק, לא היסס, ומיד ביקש ממנו להצטרף אליו. מאותו רגע, דיוק נזרק למים העמוקים של עולם ה-ZAPPA MACHINE. "הופתעתי מכמות העבודה החיה שעשינו", הודה. "בחודשיים האחרונים היינו בשלושה סיבובי הופעות עם שבוע חופש בלבד".

אבל ההלם האמיתי עבור נגן ג'אז חופשי כמוהו הייתה המשמעת. "זה חופש מאורגן בתוך מבנה", ניסה להסביר את החוויה, "זה לא באמת סוג החופש שהייתי רגיל אליו". הוא תיאר את ההבדל: "פעם נהגתי רק לעצום את העיניים ולנגן, ועכשיו אני צריך לפקוח את עיניי על פרנק ולראות כל סימן שהוא מאותת". זאפה היה ידוע כמנצח קפדן שדרש תשומת לב מוחלטת ושלט בלהקה באמצעות מערכת שלמה של סימני ידיים.

"אני מניח שהמשמעת עשויה להיות טובה עבורי", סיכם דיוק, למרות שהתקשה להגדיר מה הוא מרוויח מזה מוזיקלית. הוא כן זיהה יתרונות ברורים אחרים: "אני יודע שזה עוזר לי להגיע לקהל גדול יותר", ציין, "למרות שזה אותו סוג של קהל שהגעתי אליו כשהייתי עם דון אליס. זה טריפ אחר רק בגלל שזה סוג אחר של מוזיקה". והיה גם בונוס נחמד: "כל עוד אני מרגיש שאני תורם אז אני שמח, וזה עוזר גם לכיס שלי". 

העטיפה המפהקת והביקורות: בין שיממון לגאונות צרופה

ואי אפשר לדבר על CHUNGA'S REVENGE מבלי להזכיר את העטיפה הבלתי נשכחת שלו. בעוד רוב כוכבי הרוק באותה תקופה דאגו להיראות זוהרים, מסתוריים או לפחות פוטוגניים, עטיפת התקליט הזה הציגה את זאפה כשהוא בעיצומו של פיהוק אימתני, כזה שגורם גם לך לרצות לפהק. את הרגע האנושי הזה לכד הצלם פיל פראנקס, והסיפור מאחוריו משעשע לא פחות. פראנקס תפס את זאפה בבית מלון SHIP בצ'יצ'סטר. "כשהגעתי לשם", סיפר הצלם, "ראיתי שישה צלמים שעמדו במעגל סביב זאפה, שנראה אומלל במיוחד".

מסתבר שכל מה שזאפה רצה באותו רגע היה ליהנות מכוס הרמי מרטיני שלו בשקט, מבלי שיפריעו לו. הוא פשוט לא רצה להצטלם. בזמן ששאר הצלמים ניסו ללחוץ עליו ולגרום לו לדגמן, פראנקס שמר מרחק וכיוון את עדשת המצלמה שלו עליו. "בדיוק כשפיהק", הוא שחזר את הרגע המושלם. "כשפיתחתי את התמונה הזו, הבנתי שאני חייב לשלוח לו אותה". זאפה, כנראה, התאהב בתוצאה האנטי-מצולמת בעליל, והפיהוק העייף הזה הפך לאחד הדימויים המזוהים ביותר עמו ועם התקליט החדש שלו.

זאפה: "אחת ההפתעות הגדולות שלי בעניין התקליט הזה, שאינו משמעותי בעיניי, היא שהוא הפך להיות להיט גדול בתאילנד ובאיטליה".

בלוז לוהט, גיטרות צועקות ומחלות מין

למרות הנוכחות הבולטת של FLO AND EDDIE, הם ממש לא הצליחו לקלקל את האלבום. CHUNGA'S REVENGE הוא ברובו אינסטרומנטלי, וגם כשהסולנים החדשים שרים, הם עושים זאת ברוח קרב ובתשוקה אמיתית. עבור מי שמחפשים גיטרות רוק חמות וישירות במקום פיוז'ן סבוך, האלבום הזה הוא ממתק אמיתי, אולי אפילו יותר מאשר HOT RATS. הדגש פה הוא על הגיטרה המחשמלת של פרנק, כמעט ללא כלי נשיפה מסורתיים.

זה נפתח עם TRANSYLVANIA BOOGIE שנשמע כמו ג'אם אסיד-רוק מפותל שלא היה מבייש את HOT RATS או את BURNT WEENY SANDWICH. הקטע ממחיש את האבולוציה של זאפה כגיטריסט שמתרחק מהבלוז הפשוט וצולל למחוזות אחרים. השיא של הקטע מגיע באמצע, כשהלהקה חותכת במיומנות מסחררת ממקצב ג'אזי פרנואידי הישר לשאפל בלוזי רגוע ומענג.

אחרי זה בא ROAD LADIES, הקטע שפותח תקופה של שנתיים שלמות שבהן שירי הלהקה עסקו בחיי המין של חבריה. זהו ככל הנראה אחד משירי הרוק הראשונים בהיסטוריה שהתלוננו בגלוי על הצדדים האפלים, המלוכלכים והמדכאים של סיבובי הופעות – נושא שג'קסון בראון ישכלל שנים אחר כך באלבומו RUNNING ON EMPTY. מעל פתיח אורגן האמונד כנסייתי להפליא, זאפה שר "לעולם אל תהיה בודד כשאתה שם בדרכים". ואז הוא מקטר על ערמות כביסה מלוכלכת, מערכות הגברה שקורסות, אולמות עלובים והבדידות שמובילה לחברתן של גרופיות מפוקפקות. בעוד פרנק מציג את השחיקה, FLO AND EDDIE שרים בפזמון על הגעגועים לנשים בבית ועל המחיר הכבד של 'מה שנשות הדרכים עוללו לך' – שדורש זריקת פניצילין מהרופא. במקום שוביניזם זול, מדובר בסאטירה מבריקה שלוקחת את הפריבילגיה הגברית של כוכבי הרוק ומפרקת אותה לחתיכות.

ומנשות הדרכים עודברים ל-TWENTY SMALL CIGARS שהוא שארית נהדרת ומעודנת מסשן ההקלטות של HOT RATS משנת 1969. פנינה ג'אזית קסומה של שתי דקות ו-17 שניות בלבד, עם בס אקוסטי, תיפוף עדין במברשות ודיאלוג משגע בין גיטרה לצ'מבלו.

וזאפה זורק אותנו משם ל-THE NANCY & MARY MUSIC שהוא קולאז' הופעה חיה שהוקלט בפלורידה במאי 1970. הקטע מציג אלתור פרוע שבו איינסלי דאנבר מכה במצילות כמו משוגע, עד שהשיא נגנב לחלוטין על ידי FLO AND EDDIE בסולו תופים ווקאלי מטופש, משעשע ומדבק שמבוצע בסקאט היסטרי. כך מסתיים לו הצד הראשון של התקליט

הצד השני נפתח עם TELL ME YOU LOVE ME, שיר שנפתח עם ריף ברונטוזאורי כבד וסולו ווא-ווא שרוקח רוק כבד יותר מכל דבר שפרנק הקליט באותה תקופה. זהו שיר אנטי-אהבה זאפאי טיפוסי, שבו הצמד החדש צורח בשיא הגרון ומוכיח איזו עוצמה ווקאלית זאפה הצליח להרוויח. ומהרוק הזה עוברת מחט הפטיפון אל WOULD YOU GO ALL THE WAY שהוא פרודיה חריפה וקצבית על הפופ המתקתק של שנות החמישים והשישים, עם גרביים לבנים, מכנסיים שחורים ושברולט גנובה משנת 1955. הבחור מזמין את הנערה לנשף חיילים, שמתברר כבית בושת במסווה, והשיר ננעל בקריאות פטריוטיות ארסיות: 'האם תלכי עד הסוף למען ה-USO, האם תלכי עד הסוף למען ארצות הברית?'. זאפה משתמש ברקע מלחמת וייטנאם כדי להראות כיצד פטריוטיזם מנוצל כדי לסחוט מנשים חסדים מיניים.

ומשם פונים אל CHUNGA'S REVENGE שהוא שיר הנושא האינסטרומנטלי והוא תענוג בלוזי טהור. גולת הכותרת היא סולו הסקסופון של איאן אנדרווד, שחיבר את הסקסופון שלו לפדאל ווא-ווא וגרם לכלי הנשיפה להישמע יותר כמו חתול צורח שנצבט בחוזקה מאשר כלי נשיפה מסורתי, לפני שפרנק חותך את האוויר בסולו גיטרה משוחרר. ואז זה נזרק אל THE CLAP - דקה וחצי של פרודיה על סולואי תופים, שבה פרנק מדגים שגם הוא יודע לתופף ומקליט הקשות עץ קומיות על גבי תבנית תופים. ושם הקטע הזה יכול לרמוז על מחיאות כפיים או על מחלת מין. במה אתם בוחרים?

לאחר מכן בא RUDY WANTS TO BUY YEZ A DRINK, השיר שבו פרנק נכנס בכל הכוח בראשי איגודי עובדים מושחתים. מבחינה מוזיקלית השיר משלב כלי נשיפה של בית מרזח (טרומבון וטובה) עם גיטרת סרף נוסח קליפורניה. זאפה, שהיה בעל עסק עצמאי קטן, ליברטריאן מושבע ומתנגד קיצוני לכל מערכת ממוסדת ולחשיבה קבוצתית עיוורת, יצר שיר שמסרב לקחת חלק באידיאולוגיה מפלגתית. וכל זה מסתיים עם SHARLEENA שהוא סגירה מרגשת ומפתיעה באלבום. שילוב בין רית'ם אנד בלוז מסורתי לדו-וופ נשמתי. למרות שמדובר במחווה פרודית לאלילי שנות החמישים של פרנק, כשהצמד שר בפלסט קורע לב, אי אפשר שלא לחוש רגש אמיתי ועמוק. השיר הזה היה כה אהוב על זאפה שהוא חזר להקליט אותו שוב ושוב לאורך הקריירה.

אלבום מעבר מפוזר? או יצירת מופת מוזנחת?

המבקרים אולי מיהרו לתייג את CHUNGA'S REVENGE כאלבום מעבר לא מגובש בין שיאי הג'אז-רוק של HOT RATS לבין ההופעות התיאטרליות המטונפות של FILLMORE EAST, JUNE 1971. אבל בשורה התחתונה, מדובר באחד האלבומים הכי מהנים, נגישים ומלאי אנרגיה שפרנק זאפה שחרר אי פעם. הוא הוכיח שגם כשהוא מפרק את המוסכמות ומתפלש בבוץ של ההומור השחור, הגיטרה שלו נשארת חדה וגאונית מתמיד.

אז בואו נראה איך מבקרי העבר כתבו ביקורות על התקליט הזה בדיוק כשיצא. ובכן, לסטר באנגס כתב ברולינג סטון: "פרנק זאפה הוא גאון. נכון. פרנק זאפה כנראה מבין במוזיקה יותר ממך וממני ומ־3/4 מכלל המוזיקאים המקצועיים במדינה הזו גם יחד. נכון. פרנק זאפה תרם תרומה מדהימה להרחבת טווח הרגלי ההאזנה של הנער האמריקאי הממוצע. לחלוטין. לפרנק זאפה יש נטיות מניפולטיביות, אולי אפילו מסוכנות. כן, כנראה שכן, אבל אז מה? פרנק זאפה הוא סנוב שממעיט בערכו של הקהל שלו. המממ. חושבים ככה, הא?

אחרי שנתנו את כל הקרדיט הראוי, אנחנו חייבים להתחיל לשאול כמה שאלות אחרות. כשזאפה פירק את ה־MOTHERS, הוא הסביר שהם הולכים "לחכות שהקהל ידביק את הפער" איתם. מה שזה לא אמר בזמנו, זה מקבל נופך אירוני גובר ככל שהחודשים חולפים ומביאים עמם זאפה חדש ו"אמהות" ישנות. UNCLE MEAT היה אלבום טוב, אבל ממש לא סוחף כמו השלושה שקדמו לו.

העובדה היא שהרבה אנשים נחשפים בימים אלה למוזיקה מאתגרת ביותר, דוגמת פארו סנדרס, מיילס דייוויס ורולנד קירק, והם עוברים מחוויות ההאזנה הללו לדברים כמו BURNT WEENY SANDWICH ויוצאים מזה בפיהוק. הציבור אולי אינו בור כל כך או נחות בטעמו כפי שזאפה אולי חושב, ואני חושד שרבים מהם עומדים להתאכזב מהתקליט החדש שלו עוד יותר משהתאכזבו משני האלבומים האחרונים. זאפה יכול להמשיך להוציא אלבומים משעממים כאלה ללא הגבלה ותמיד למצוא מישהו שיקנה אותם, מתוך כבוד לשמו אם לא משום סיבה אחרת. וזהו שם שראוי להרבה מאוד כבוד. ה־MOTHERS OF INVENTION המקוריים היו כוח משמעותי במוזיקה של זמננו. אבל ההתעסקויות הסתמיות הללו לא רק שהן חסרות חשיבות, ולא רק שהן מרמזות על כך שגאון אחד אינו פועל כרגע לקראת שום מטרה מוגדרת, אלא שהן גם נודפות נימה של התנשאות צינית למדי כלפי קהל שייתכן שכבר מוכן להמשיך הלאה ולהשאיר את זאפה מאחור".

ומה כתבו בביקורות אחרות מאז? בעיתון HIGH FIDELITY נכתב: "פרנק זאפה ממשיך ללכת בדרכו המקורית להפליא עם אלבומו המגובש והממומש ביותר מזה זמן מה. כל החומרים הרגילים של זאפה נמצאים כאן: ג'אז אוונגרדי ואלמנטים קלאסיים בשילוב עם רוק מכל תקופה. ישנם מספר קטעים כליים מהמעלה הראשונה, במיוחד 'NANCY & MARY MUSIC' בעל שלושת החלקים, שהוא מצוין על אף שנלקח מהופעה חיה. החיקויים והפרודיות של זאפה על עולם הרוק כוללים את 'RUDY WANTS TO BUY YEZ A DRINK' (מתקפה על העוולות והניצול של איגוד הנגנים) ואת '?WOULD YOU GO ALL THE WAY' (שאלה לכל נערה פטריוטית)".

בעיתון JAZZ AND POP נכתב: "נראה שלבסוף זאפה מצא את השילוב המושלם בין שירה, עיבודים וכלים, בעיקר הודות להרכב הנגנים החדש (ואולי בזכות גישה חדשה לפיה, אם הציבור הרחב לא היה מסוגל לקבל את הניסויים היותר אוונגרדיים שלו עם ה-MOTHERS הישנים, אז לעזאזל, עדיף כבר שייהנה קצת). עם איינסלי דנבר וג'ורג' דיוק, ללהקה יש שניים מבעלי המקצוע המשובחים ביותר בסצנה. כעת הוסיפו לתערובת את שני יוצאי ה-TURTLES (מארק וולמן והווארד קיילן, שהוסוו מטעמי חוזה)) וקיבלתם משהו שעשוי להוביל להשמעות פוטנציאליות במצעדי ה-TOP 40. מאידך, הלהקה מסוגלת באותה מידה להיסחף לחלוטין אל תוך סוג החקירות הכליות שהרכבי MOTHERS קודמים נודעו בהן".

בעיתון STEREO REVIEW נכתב: "השילוב בין הלחנים של זאפה לעיבודים של זאפה מספק רצף מתמיד של צלילים בלתי צפויים. כמעט כל הצד הראשון הוא אסיד רוק משובח ביותר, כשהגיטרה של זאפה טסה לעברך באוויר. בצד השני יש יותר קטעי שירה ולכן יש בו שפע מההומור הייחודי שלו, במיוחד ב-'SHARLEENA' וב-'TELL ME YOU LOVE ME'. באחרון, קטע מוגזם מינית ומצחיק עד דמעות, זאפה מתעלה על ה-DOORS עצמם. הוא גם משתעשע ללא מילים, כשהוא מחבר פדאל ווא-ווא לסקסופון חשמלי עבור אנדרווד, אשר מצידו מריץ בדיחה ארוכה ולא ממש ידידותית על פדאלי ווא-ווא. השיר 'ROAD LADIES', שאינו קומי, מציג את כישוריו של זאפה ככותב רוק".

ובעיתון הג'אז DOWN BEAT נכתב: "התקליט הפחות מעניין של זאפה עד כה הוא בכל זאת טוב כהרגלו. רוקנ'רולי יותר מאי פעם, 'TELL ME YOU LOVE ME' הוא שיא הסגנון ה'כבד' המלהיב, במובן מסוים פרודיה על הסגנון הצורם של לד זפלין, אך בה בעת גם שיר פצצה. אך 'TRANSYLVANIA BOOGIE' וקטע הנושא מציגים את הווא-ווא של זאפה בצורה טובה בהרבה, שכן הנגינה שלו בשניהם נוטה יותר לעבר ג'אם ישיר מאשר לרדיפה אחר כיוונים מלודיים ומקצביים ביזאריים, כפי שהיה ברבות מגיחותיו הכליות הקודמות. השירים '?WOULD YOU GO ALL THE WAY' ו-'RUDY WANTS TO BUY YEZ A DRINK', משעשעים כקומדיה, גם אם לא תמיד מושכים מבחינה מוזיקלית, אף ששניהם כוללים קטעי שירה מצחיקים ומעולים למדי של הווארד קיילן ומארק וולמן, לצד השיגעונות והתחכום ההלחנתי התמידי של זאפה. עם זאת, 'ROAD LADIES' הוא בלוז מייגע. 'TWENTY SMALL CIGARS' ו-'SHARLEENA' הם האהובים עליי, הראשון הוא ואלס עדין הכולל גיטרה של זאפה וצ'מבלו, והשני הוא בלדת מעין-R&B חושנית".

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459