פינת הנוסטלגיה שלי - כשהדיסק רמס את התקליט

זוכרים את הרגע הזה? לא הרגע שבו שמענו לראשונה קומפקט דיסק, אלא הרגע שבו האמנו לו שהוא ה-דבר. הרגע שבו הבטחנו לעצמנו שהעתיד הגיע, והוא מבריק, כסוף, ונטול פגמים. זה היה הרגע שבו רבים מאיתנו עשו את הצעד הבלתי ייאמן: ארזנו את אוספי התקליטים היקרים שלנו, את אותן עטיפות קרטון גדולות שנשאו את פסקול חיינו, וצעדנו אל חנות התקליטים הקרובה כדי לבצע את "עסקת המאה" – להחליף את הישן, החם והמתפצפץ בחדש, הקר והמושלם.

שנות ה-80 המאוחרות היו תקופה של אופטימיות טכנולוגית. המחשב האישי רק החל לחדור לבתים, ערוץ 2 עוד היה בחיתוליו, והנה הגיעה הבשורה שקראו לה אצלנו תקליטור. צלחת פלסטיק קטנה בקוטר 12 סנטימטרים, שהבטיחה לא פחות מחיי נצח בוהקים למוסיקה שהוטבעה בהם.

הטיעונים היו מפתים, כמעט כמו כת דתית חדשה שבאה לגייס אותנו לשורותיה - "זה לעולם לא נשרט": זו הייתה ההבטחה הגדולה מכולן. עולם ללא פחד. לא עוד צורך להרים בעדינות את המחט, לנקות את התקליט במטלית מיוחדת ולהיזהר מכל גרגר אבק. התקליטור, כך נאמר לנו, חסין. קרן הלייזר קוראת את המידע מבפנים, והשכבה החיצונית היא מגן בלתי חדיר. יכולתם, תיאורטית, למרוח עליו חומוס, לנגב, והוא ימשיך לנגן כאילו כלום. ובכן, יצאנו פיתה...

אמרו לנו שזה "בלי רעשי רקע": נגמרו ימי הפצפוצים, המדורות והרחשים. אותו רעש סטטי חמים שליווה את השניות שלפני תחילת השיר, שהיום רבים רואים בו קסם נוסטלגי, נתפס אז כפגם, כעדות לחולשה של העידן האנלוגי. הדיסק הציע דממה מוחלטת. שקט של חדר ניתוח, שממנו בוקע הצליל הטהור, בדיוק כפי שהאמן התכוון. הבטיחו לנו שסופסוף נשמע איך הביטלס באמת אמורים להישמע, איך המגבר של ג'ימי הנדרקיס באמת רועם, איך מוסיקה קלאסית אמורה להדהד באופן הכי טבעי - ושזה מוצר מ-א-ד יקר אבל שווה כל שקל.

הבטיחו לנו שנקבל פה "איכות שלא נשחקת": תקליט ויניל, מעצם טבעו, נשחק מעט עם כל ניגון. המחט הפיזית חורצת את דרכה בחריצים ומכלה אותם לאיטה. הדיסק, לעומת זאת, היה אמור להיות בן אלמוות. מאחר שהקריאה של קרן הלייזר הייתה נטולת מגע פיזי.

ואנחנו? וואללה, אנחנו קנינו את הבלוף הזה - ובגדול. פתאום, אוסף התקליטים המפואר ההוא שלנו, שנאסף בעמל רב, עם נסיעה אחר נסיעה באוטובוסים לחנויות בתל אביב או בחיפה, עם הדפסות נחשקות מתוצרת חוץ... כל זה נראה לנו בשניה כמו ענתיקה שצריך להיפטר ממנה. כמו מכונית סוסיתא ליד ב.מ.וו חדשה.

אז החלה עלייה לרגל לחנויות. אנשים הגיעו עם ארגזים, שקיות ניילון, צרורות של תקליטים קשורים בחבל. בפנים היו קלסיקות רוק וג'אז. וכן, גם הרבה תקליטים נדירים! נכון, כל תקליט היה זיכרון, אבל היי... העתיד קרא לנו ולא רק הוא...

גם סוחרי התקליטים קראו לנו - הם ממש הזילו ריר בעיניים נוצצות תוך כדי שהם ממיינים את הסחורה. "על האריק איינשטיין הזה תקבל 5 שקלים... זה תקליט טיפה שרוט של להקת תמוז במצב פחות טוב, אולי 2 שקלים... אה, יוני רכטר 'התכוונות'? זה יחסית נדיר, קח זיכוי 10 שקל". המחיר שקיבלתם כזיכוי לא התאים לכם? המוכרים עמדו מולכם עם פרצוף של, "אין בעיה, עכשיו אתם מוזמנים לקחת את כל הכובד הזה בחזרה לאוטו והביתה ולהיתקע איתו מבלי ליהנות מהצלילים הדיגיטליים. יאללה ביי". אז אשכרה מכרנו את ההיסטוריה שלנו בגרושים, ובכסף שקיבלנו, בתוספת סכום נכבד מאד שיצא מהכיס שלנו, קנינו את הגרסאות הדיגיטליות, הארוזות בקופסאות פלסטיק שקופות ושבירות שהבטיחו שלמות - אך כבר למראה העטיפה היה ברור שעבדו עלינו בעיניים. איפה העטיפה הגדולה של התקליט? לפחות אם היו מוכרים לנו דיסק בתוך עטיפה בגודל של תקליט. אבל גם פה חסכו עלינו ובענק - אה סליחה... בקטן מוקטן. איך נפלנו בפח. ואנחנו הרגשנו חכמים, מודרניים, כאילו פיצחנו את השיטה.

ואז הגיע תור הזהב של הדיסק. איזו חוויה זו הייתה. לפתוח את הניילון המרשרש, להוציא את הדיסק הנוצץ, להניח אותו במגש הנשלף של מערכת הסטריאו החדשה (הרגשנו כאילו אנחנו בהכי קידמה שיש), וללחוץ על PLAY. ואוווו... הצליל היה חד, ברור, נקי. ואפשר היה לדלג ישירות לשיר 5 בלי להסתבך! והחוברות! פתאום יכולנו לקרוא את כל המילים של השירים בלי לאמץ את העיניים.

אבל בעודנו נהנים מכך שהתקדמנו - לאט לאט, החלו הסדקים להופיע בהבטחה המושלמת... זה התחיל עם קופסאות הפלסטיק. הן נשברו רק מלהסתכל עליהן. שני הצירים הקטנים נשברו, והדלת שלהן נפלה. ואז הגיע רגע האימה האמיתי: השריטה הראשונה על דיסק. אולי הוא נפל מהיד? אולי נשרט ממפתח בטעות? פתאום, באמצע השיר האהוב עלינו, הדיסק התחיל לקפוץ. לגמגם. די-די-די-דיסק קופץ. הו, כמה שהאכזבה מרה!

"אבל אמרו שזה לא נשרט!" מילמלנו לעצמנו בעצב תהומי כמו עמידה מול תמונה של פוליטיקאי שהבטיח לנו הרים וגבעות כשהצבענו לו וקיבלנו שדה שטוח עם קוצים וזבל. התברר שזו הייתה אמת חלקית. השריטות אכן לא תמיד הפריעו, אבל שריטה עמוקה מספיק, או כזו שהייתה בזווית הלא נכונה? זו הייתה מכות מוות. היא יכלה להרוג שיר, או אפילו דיסק שלם. ההבטחה לחיי נצח נראתה פתאום פגיעה מאוד. במהרה גילינו גם שאבק או טביעת אצבע שומנית דווקא כן יכולים לגרום לדיסק לדלג. שיט!

ובאופן אירוני, דווקא התקליט, אותו סבא אנלוגי שזרקנו באקט של בגידה חפוזה, חווה תחייה מדהימה. צעירים ומבוגרים כאחד מגלים מחדש את הקסם שבטקס: להוציא את התקליט מהעטיפה, להניח אותו על הפטיפון, לשמוע את הפצפוץ הראשוני. מתברר שה"פגמים" היו חלק מהחוויה. החום, הרעש, חוסר השלמות – כל אלה העניקו למוזיקה נשמה. והצליל? אני מעדיף את הצליל של התקליט פי אלף מזה של סטרימינג או דיסקים או קבצים דיגיטליים בהיי פידליטי. לכן אני קונה תקליטים - והרבה. כי ככה זה - לדיסקים וסטרימינג שומעים. עם תקליט - מקשיבים! לונג ליב דה ווייניל.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.