פינת הנוסטלגיה שלי - חסמב"ה! חסמב"ה! חסמב"ה

הכול התחיל שם, מול חלון הראווה המאובק לעיתים של חנות הספרים השכונתית או בספריה הביתית של חבר או קרוב משפחה. בעידן שלפני האינטרנט והרשתות החברתיות, הגילוי של ספר חסמב"ה (חבורת סוד מוחלט בהחלט) חדש היה אירוע מכונן. העיניים היו סורקות את ערימות הספרים, ולפתע, זה היה שם: ספר קטן יחסית עם כריכה צבעונית ובוהקת, איור מסעיר של ירון זהבי וחבריו בפעולה, וכותרת מבטיחה כמו "חסמב"ה וילדי ההפקר", "חסמב"ה ואיש הצללים" או "חסמב"ה והפרש השחור". והלוגו המצויר והמנוקד של חסמב"ה?! אליפות!

הלב היה מחסיר פעימה. ההתרגשות הייתה כמעט בלתי נסבלת. זה היה הרגע שבו כל דמי הכיס שנחסכו בקפדנות קיבלו משמעות. הריצה הביתה עם הספר החדש הייתה מהירה יותר מריצה במגרש המשחקים. הריח של הדפוס הטרי, הדפדוף הראשוני והזהיר, והצלילה לתוך הפרק הראשון – כל אלו היו חלק מטקס קדוש. יגאל מוסינזון ידע לייצר מתח, והוא אחז אותנו מהשורה הראשונה ופשוט לא הרפה.

בליבה של פנטזיית חסמב"ה ניצבה "המערה החשמלית". אוי, המערה החשמלית. היא לא הייתה סתם מחבוא או מפקדה; היא הייתה התגשמות כל חלומות הילדות שלנו על עצמאות, טכנולוגיה וסודיות. בעולם שבו הטכנולוגיה המתקדמת ביותר שהכרנו הייתה טלפון חוגה, המערה של חסמב"ה הייתה מדע בדיוני צרוף. המערה הפיזית הכי חשמלית שהכרתי אז בתור ילד הייתה מערת הנטיפים. אבל המערה של חסמב"ה נראתה מדליקה יותר - תרתי משמע.

עם פתח סודי המוסווה מאחורי סלע, שמופעל באמצעות לחצן נסתר. ובפנים? עולם ומלואו. לוח חשמלי עם מפות מהבהבות, פריסקופ שמאפשר תצפית על כל הסביבה, מכשירי קשר, דלתות פלדה שנפתחות בזמזום חשמלי, ואפילו מעבדה קטנה. המערה הייתה סמל לכוחם של הילדים. היא הייתה המקום שבו הם, ולא המבוגרים, קבעו את החוקים. היא הייתה המרחב הבטוח שממנו יצאו להציל את המדינה. מי מאיתנו לא רצה להיות חבר בחסמב"ה ולהיות במערה הזו?

כמה מאיתנו לא ניסו לבנות "מערה חשמלית" משלנו? במקלט המוזנח של הבניין, בבית עץ רעוע שבנינו בחצר, או אפילו מתחת לשמיכות בחדר. המערה של חסמב"ה לא רק הציתה את הדמיון, היא נתנה לנו תוכנית עבודה. היא גרמה לנו להאמין שגם אנחנו, ילדים פשוטים, יכולים ליצור לעצמנו עולם סודי ומופלא.

מעל הכול, חסמב"ה הייתה הייתה התגלמות האידיאל של ה"חבר'ה". ירון זהבי, המפקד האמיץ והנערץ; תמר, הנערה היפה וטובת הלב; אהוד "השמן", שתמיד היה רעב אבל גם בעל תושייה; מנשה "התימני" הזריז ועוזי "הרזה" והפיקח. כל דמות הייתה שונה מהשאר (כמו שתייגו את הביטלס בהתחלה - ג'ון הפיקח, פול החמוד, ג'ורג' השקט ורינגו הליצן). כל ילד מצא את הדמות בחבורה ההיא שאיתה הזדהה. רוב הבנים רצו להיות ירון זהבי והבנות? תמר, כמובן.

ואיך אפשר לעשות סיפור טוב בלי האויב התורן? קבלו במחיאות כפיים את אלימלך זורקין - האיש שיקבל בתחילת הסבנטיז פרצוף אחד ויחיד. אז קרה הבלתי ייאמן. חסמב"ה הגיעה למסך הגדול, וההילה סביב הספרים רק התעצמה. הסרט "חסמב"ה ונערי ההפקר" העניק פנים וקול לדמויות שעד אז חיו רק בדמיוננו.

פתאום, ירון זהבי לא היה רק תיאור בספר; הוא היה שלמה ארצי הצעיר, הכריזמטי - זה ששר "אהבתיה". הוא היה הגיבור המושלם. ומנגד, הנבל האולטימטיבי, אלימלך זורקין, קיבל את פניו הבלתי נשכחות של זאב רווח. רווח הפך את זורקין לדמות קומית-טראגית גאונית, עם ה"איי... יא... יא..." המפורסם שלו והאיומים המגוחכים. הוא היה נבל שאהבנו לשנוא, והוא הפך את המאבק למשעשע ומותח עוד יותר. בכל פעם שהסרט הוקרן בטלוויזיה - העיניים שלי לא ירדו מהמסך, קולטים בצמא עוד פרצוף, עוד סצנה, עוד ניואנס.

במבט לאחור, קל לראות את הפשטנות שבסיפורי חסמב"ה. העולם היה מחולק לטובים ורעים, הפטריוטיות הייתה ערך עליון, והפתרונות תמיד היו בהישג יד. אבל דווקא בפשטנות הזו טמון סוד קסמה הנוסטלגי של חסמב"ה, שהייתה בבואה של ישראל אחרת, תמימה יותר, שבה ילדים יכלו להביס מרגלים בינלאומיים בעזרת אומץ לב, תחבולה וכמה נורות מהבהבות במערה סודית.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.