הפרפר של סנטנה שכמעט לא המריא

הסיפור הסוער מאחורי התקליט BORBOLETTA של סנטנה, שיצא באוקטובר בשנת 1974.

כמה שאני אוהב את התקליט הזה! אז בשנת 1973, קרלוס סנטנה היה על גג העולם, אך בו זמנית, גם על סף תהום. מאחוריו היו הצלחות פנומנליות שהגדירו את הרוק הלטיני, ומולו עמדה פרשת דרכים אמנותית שסיכנה את כל מה שבנה. האיש שהדליק את פסטיבל וודסטוק (כשהוא בתוך טריפ LSD) היה שקוע אז עמוק בתורתו של הגורו ההודי סרי צ'ינמוי, שאף העניק לו את השם הרוחני "דוואדיפ" (שפירושו "המנורה של אור האל העליון").

קרלוס הסתובב בבגדים לבנים, חיפש קדושה קוסמית, ובמקום לחשוב על הלהיט הבא לרדיו, חלם על הרמוניות שמימיות שיגרמו למנהלי הבנק שלו לתלוש שערות. בלב המהומה הזו נולד אחד האלבומים המורכבים, היפים והיותר שנויים במחלוקת שלו: BORBOLETTA.

הכל החל עם פרויקט הצד השאפתני של סנטנה, האלבום ILLUMINATIONS. זו הייתה הקלטה יוצאת דופן שבה קרלוס לקח את הנגינה הלירית והמלודית שלו והפגיש אותה עם המנגינות שפיתח יחד עם הקלידן טום קוסטר. את כל זה הוא הציב מול המבנים התזמורתיים המאתגרים, הכמעט אטונאליים, של אליס קולטריין, אלמנתו של ענק הג'אז ג'ון קולטריין ואמנית פורצת דרך בזכות עצמה. אליס הביאה עמה נבל, עיבודים תזמורתיים מפותלים שנשמעו כמו כרטיס טיסה לגלקסיה אחרת, ובעיקר אפס עניין במבנה של שיר פופ רגיל. התוצאה הייתה יצירה שהתחרתה בקלות בהקלטות הג'אז האוונגרדיות ביותר של התקופה, אך הייתה רחוקה שנות אור מהלהיטים המוכרים של להקת סנטנה. אחרי שיתוף הפעולה הקודם שלו עם ג'ון מקלפלין באלבום LOVE DEVOTION SURRENDER, היה ברור שקרלוס צולל עמוק לתוך עולם הג'אז-פיוז'ן המיסטי, מהסוג שמפחיד את שוחרי הרדיו המסחרי.

נראה היה שקרלוס וקוסטר המריאו סופית אל ממלכה רוחנית ומוזיקלית גבוהה, אך כזו שחברת התקליטים קולומביה רקורדס לא ראתה בה פוטנציאל מסחרי. החברה, שהשקיעה בפרויקטים האישיים הללו, ציפתה בכיליון עיניים לתמורה, והתמורה הייתה צריכה להגיע מאלבום "אמיתי" של להקת סנטנה. מנהלי חברת התקליטים רצו עוד BLACK MAGIC WOMAN ועוד OYE COMO VA. הם רצו מקצבים לטיניים שיזיזו ישבנים וימכרו מיליוני תקליטים, ולא תפילות ג'אז מדיטטיביות מול המזבח.

כדי להדגיש את הנקודה, באוגוסט 1974 שחררה קולומביה את אלבום הלהיטים הגדולים הראשון של סנטנה, SANTANA'S GREATEST HITS, שהתמקד אך ורק בחומרים משלושת האלבומים הראשונים (SANTANA, ABRAXAS ו-SANTANA III) והפך מיד לאלבום זהב (ובהמשך מכר מיליוני עותקים והפך לאחד האוספים המצליחים בהיסטוריה). המסר היה ברור: תחזרו למקורות, תמכרו תקליטים. הלחץ היה עצום, אך זו הייתה רק ההתחלה של הצרות. קרלוס סנטנה אולי התרגל ללחצים, אבל הבעיה הגדולה ביותר שניצבה בפניו הייתה שלמעשה, לא הייתה לו להקה.

מציאת קול חדש

בראיונות מאותה תקופה, סנטנה היה נחרץ. "למעשה, הלהקה של 1973, מבחינתי, איננה עוד", הוא הצהיר. "כל ישותי דורשת משהו אחר. מה שהיה בשנה שעברה היה נהדר לאותה שנה, האנרגיה עדיין קיימת, אבל אני רואה את צ'פיטו ואת מייקל (שני נגני כלי ההקשה בהרכב עבר של הלהקה) הולכים לכיוונים שונים משלי. שניהם עובדים על אלבומים משלהם". המתופף מייקל שריב היה החוליה המקשרת האחרונה להרכב המקורי המיתולוגי מוודסטוק. עזיבתו המסתמנת ניתקה כמעט לחלוטין את הקשר לעבר והותירה את קרלוס כמנהיג הבלעדי בפועל. שריב, שסולו התופים המפואר שלו ב-SOUL SACRIFICE בוודסטוק הפך אותו לאגדה כשהיה בן 20 בלבד, הרגיש שהדינמיקה השתנתה ללא שוב, ושקרלוס לוקח את המושכות לידיו באופן בלתי הפיך.

אך הגיטריסט לא יכול היה לנטוש את המותג "סנטנה" עדיין. במאי, הוא כינס באולפן נבחרת נגנים כדי להקליט כמה קטעים ווקאליים חדשים. ההרכב כלל את הבסיסט הוותיק של הלהקה, דיוויד בראון, את צ'פיטו ושריב (שעדיין היו בתמונה חלקית), את קוסטר ואת נגן הקונגס ארמנדו פראסה. לצוות הזה נוסף זמר בשם ליאון פטילו, וזו הייתה החתמה מכרעת. פטילו, שניחן במנעד קולי מלא נשמה ובעוצמה של מטיף דתי אמיתי, נכנס לעמדת הסולן שהייתה ריקה מאז עזיבתו של גרג רולי (שהקים באותם ימים ממש יחד עם הגיטריסט ניל שון את להקת JOURNEY). פטילו היה ספוג במסורת הגוספל השחורה. "מוזיקת גוספל תמיד הייתה חלק מהשורשים שלי", הסביר פטילו. "ניגנתי באורגן בכנסייה של הוריי בסן פרנסיסקו. קרלוס ואני דיברנו הרבה על גוספל, הוא אדם מאוד רוחני וזה ניכר בחוסר האנוכיות שלו כלפי הלהקה".

הפלישה הברזילאית: פלורה פורים, איירטו מוריירה והפ'אנק של צ'נסלר

אך נשמה וגוספל לא היו המרכיבים היחידים. האלבום החדש התבסס גם על ג'אז ומוזיקה ברזילאית, ולצורך כך גויסו שני צוותי נגנים נוספים. הראשון כלל את המתופף נדוגו ליאון צ'נסלר, מתופף פ'אנק וג'אז פנומנלי (שלימים ייכנס להיכל התהילה של המוזיקה כשניגן את מקצב התופים המפורסם ביותר בעולם בשיר BILLIE JEAN של מייקל ג'קסון!), והשני היה זוג ברזילאי מופלא, הבעל והאישה איירטו מוריירה ופלורה פורים, שהיו בעצמם אגדות בעולם הג'אז-פיוז'ן. מוריירה הגיע עמוס בכלי הקשה מסתוריים מברזיל, משרוקיות, פעמונים ומקצבים מהג'ונגלים, בעוד שפלורה הביאה שירה שמימית וייחודית עם מנעד נדיר. 

הסקסופוניסט ג'ולס ברוסארד, שניגן באלבומים הקודמים, נשאר והקלטותיו באלבום הן מהטובות בקריירה שלו. נראה היה שקרלוס מנסה להרכיב נבחרת שתתחרה ראש בראש בענקי הפיוז'ן של צ'יק קוריאה, RETURN TO FOREVER (שאיירטו ופלורה היו חברים בו פעם). למרות הצפיפות באולפן, האלבום שהתקבל זרם באופן מפתיע כיחידה אחת קוהרנטית. קשה שלא להשתאות מול האופן שבו חבורה כה גדולה של נגנים עתירי אגו הצליחה להתלכד לסאונד הרמוני אחד ומלא קסם.

מסע בין הצלילים: מגרוב לוהט ועד לתפילות ג'אז מיסטיות

בין רגעי השיא באלבום ניתן למצוא שתי אלתורים ברזילאיים סוחפים, קריצה ברורה ללהיט SUPERSTITION של סטיבי וונדר בקטע GIVE AND TAKE, שיר עם מקצב פ'אנקי קטלני שבו הבס חורך את הרצועה והשירה של פטילו לוקחת את המאזינים ישר למועדון לוהט באוקלנד, וכמה רגעי גוספל אדירים בקטעים LIFE IS NEW ו-PRACTICE WHAT YOU PREACH, כשהאחרון כולל קטע בלוז גיטרה קלאסי של סנטנה. השיר LIFE IS NEW נכתב על ידי פטילו וסנטנה מתוך רצון עז לבטא התחדשות, מחילה ולידה מחדש של הנפש. השילוב בין מקהלת הגוספל החמה לסולו הגיטרה הבוער של קרלוס מוכיח בדיוק כיצד אמונה דתית יכולה לבעור בתוך רוק'נ'רול מחשמל. 

באופן כללי, נגינתו של קרלוס באלבום הזה היא לא פחות ממדהימה כמעט בכל רגע. אותו ססטיין אגדי של קרלוס, עם צליל עגול, שמן וחם שנמשך לנצח, חודר ישר לתוך הלב. גם טום קוסטר זוהר בקטע CANTO DE LOS FLORES המלכותי, והקטע ASPIRATIONS הוא מסע ג'אז חופשי של צלילי טבע, אורגן, קונגס ובונגוס.

הטרילוגיה הניסיונית וההשפעה המדהימה על להקת ג'נסיס

אולם, גולת הכותרת האמיתית של האלבום הייתה סדרת קטעים ניסיוניים, הנחשבת לאחת מהרצפים המוזיקליים הטובים ביותר בכל הקלטה של סנטנה. זה מתחיל עם HERE AND NOW, קטע המהדהד את אליס קולטריין, מקוי טיינר ומהאווישנו אורקסטרה, עם שילוב של ריפים אזוטריים, פסנתר אבסטרקטי ותופים כבדים. קטע זה משמש כהקדמה ליצירה יוצאת הדופן FLOR DE CANELA, שנשארה עוד מסיבוב ההופעות של 1973. כאן, ארמנדו פראסה ואיירטו מוריירה לוקחים את המוזיקה של סנטנה לטריטוריה חדשה לחלוטין. מצע הקלידים של האורגן והפסנתר החשמלי תומך במלודיה יפהפייה ומסתורית, המתפתחת למשחק גומלין מהפנט בין הגיטרה לאורגן.

השיא המוחלט של התקליט מגיע בקטע PROMISE OF A FISHERMAN, הרפתקה ברזילאית רוחנית שמקורה במלחין דוריוואל קאימי, ושצדה את אוזנו של קרלוס בזמן חופשה בהוואי שנה קודם לכן. בביצוע כמעט אחוז דיבוק, קרלוס, קוסטר, ארמנדו, הבסיסט סטנלי קלארק (שהובא במיוחד להקלטה), איירטו ופלורה יוצרים קלאסיקה אקסטטית וחלומית. השילוב של שירתה האתרית של פלורה, כלי ההקשה של פראסה ואיירטו, וסולו אורגן פ'אנקי של קוסטר היה מספיק בפני עצמו, אך קרלוס מוסיף לכך את אחד מקטעי הנגינה העזים והטובים ביותר שלו אי פעם. הגיטרה של קרלוס זועקת, בוכה ונוסקת לגבהים על-אנושיים, כשלצדו סטנלי קלארק מנגן תפקיד בס מהפנט וסוחף בעוצמתו. קשה להפריז בעוצמה הרגשית והרוחנית של האלתור הזה, שלרגעים נשמע פראי וחסר שליטה. אם זו הייתה התשובה של סנטנה ל-RETURN TO FOREVER, התחרות הייתה צמודה ביותר.

הקטע הזה היווה גם השראה אדירה ללהקת ג'נסיס. הכיצד? פיל קולינס הסביר שזה השפיע עליהם לכתוב קטע אינסטרומנטלי בשם LOS ENDOS. קולינס, שהיה מתופף-על וחובב פיוז'ן מושבע באותם ימים (ואף פזל במקביל להרכב הפיוז'ן שלו BRAND X), הוקסם עד עמקי נשמתו מהמקצב והאווירה בקטע של סנטנה. כשג'נסיס חיפשו סיום גרנדיוזי לאלבום A TRICK OF THE TAIL שיצא ב-1976 – האלבום הראשון שבו פיל עבר לקדמת הבמה כסולן בעקבות עזיבתו של פיטר גבריאל – הם שאבו השראה ישירה מהדינמיקה המקצבית של PROMISE OF A FISHERMAN. זו דוגמה נהדרת לאופן שבו מוזיקה טהורה פורצת גבולות גאוגרפיים ומחברת בין ענקי הפרוג הבריטי לרוק הלטיני.

מעט מאוד באלבום של סנטנה היה קשור ישירות למוזיקת רוק. הנגנים באולפן ידעו שהם שותפים ליצירת משהו מיוחד. איירטו מוריירה נזכר: "עשינו את SPRING MANIFESTATIONS ו-BORBOLETTA באופן חופשי באולפן, מוזיקה חופשית. אני ניגנתי את זה כהקדמה ואז קרלוס עבד על זה וערך את זה ממש טוב, הוסיף כמה דברים, נתן את המגע שלו וזה נשמע הרבה יותר טוב כשהוא סיים. כשאני הקלטתי אלו היו רק אלתורים, הוא הפך אותם לקטעים ונתן לי את הקרדיט".

אכזבה במצעד האמריקאי מול הצלחה מסחררת בעולם

אך בארצות הברית, השוק החשוב ביותר, האלבום לא הצליח להגיע למעמד זהב במהירות, מה שגרם לכסיסת ציפורניים רצינית במסדרונות של קולומביה רקורדס. התקליט הגיע רק למקום ה-20 במצעד האמריקאי – נתון שנחשב לנפילה כואבת עבור מי שהורגל לשהות בצמרת. עובדה זו גרמה לכך שלעיתים קרובות מתעלמים מהאלבום הזה. אולם, ברחבי העולם הסיפור היה שונה לחלוטין: הוא זכה להצלחה מסחררת והגיע למקום הראשון במצעדים ביוגוסלביה, אוסטרליה, ניו זילנד ואיטליה, שם שהה בפסגה במשך ארבעה עשר שבועות. האוזניים האירופיות והבינלאומיות היו פתוחות בהרבה לסגנונות של מוזיקת עולם, ג'אז מורכב ואלתורים, והקהל שם חיבק את היצירה באהבה שבאמריקה פשוט לא הבינו.

למרות זאת, ההצלחה הבינלאומית לא יכלה לפצות על המכירות המאכזבות יחסית באמריקה. צרות נוספות נראו באופק לקראת סיבוב הופעות בארצות הברית שתוכנן לאוגוסט 1974, שהיה אמור לסמן את חזרתה של סנטנה לבמות לאחר הפסקה של יותר מתשעה חודשים. ואז, יומיים לפני ההופעה הראשונה, היכתה הקטסטרופה: מייקל שריב עזב את הלהקה.

"חשבתי לעזוב את הלהקה מזה זמן מה כדי לעבוד על פרויקטים אישיים", הסביר שריב, "אבל התכוונתי לחכות עד סוף סיבוב ההופעות הנוכחי. אבל כשבוע לפני שהסיבוב התחיל, התחלתי לסבול מכאבים, הובהלתי לבית החולים וגילו שיש לי אבנים בכליות. בזמן שהתאוששתי, הכל התבהר לי במיטת בית החולים. כל השינויים והסיבות לעזוב את סנטנה צפו ועלו, והתקשרתי ללהקה יומיים לפני הסיבוב כדי להודיע להם שלא רק שאני לא יכול להופיע, אלא שאני גם עוזב את הלהקה".

המחיר של הנהגה בלעדית: כשהפרפר פורש כנפיים

עזיבתו של שריב הייתה מכה אנושה עבור קרלוס סנטנה. הוא היה, אחרי הכל, שותפו העיקרי ומדריכו לעולם הג'אז. בעוד שלציבור קרלוס תמיד נראה "המנהיג", שריב היה הכוח המניע מאחורי הכיוון האמנותי של אלבומים כמו CARAVANSERAI ו-WELCOME, וההצלחה של סיבוב ההופעות ב-1973 הייתה ניצחון שלו לא פחות משל הגיטריסט. אולם, באופן בסיסי, למייקל שריב (וכך גם לגרג רולי שעזב לפניו) לא הייתה תשוקה מולדת לכלי הקשה לטיניים או למוזיקה אפרו-קובנית, ולכן לא הייתה לו סיבה להישאר קשור לקונספט המוזיקלי של סנטנה. קרלוס, לעומת זאת, הפך לחובב נלהב של המורשת האפרו-קובנית והבין את תפקידה של להקת סנטנה בהבאתה לקהלים ברחבי העולם. הוא היה תקוע עם השם והמורשת, וכעת נאלץ להוביל אותה לבדו.

קרלוס עצמו סיפר מאוחר יותר כיצד ראה את BORBOLETTA כחלק השלישי בטרילוגיה, יחד עם CARAVANSERAI ו-WELCOME. הוא כינה אותם "הפסקולים" שלו, אלבומים עם אווירה ג'אזית משוחררת ורוחנית. הוא תיאר את ההקלטות במאי ויוני, את חשיבותו של טום קוסטר כמפיק שותף, ואת התרומה האדירה של פלורה פורים ואיירטו מוריירה. הוא גם נזכר באנקדוטה משעשעת מהאולפן: "הייתה תמיד אווירה של בחינה הדדית כשניגנו עם מישהו חדש. ניגנו את PROMISE OF A FISHERMAN והבטתי בארמנדו ואיירטו, ונראה היה שהם ממש נלחמים מוזיקלית, דוחפים אחד את השני. איירטו הסתכל עליי כאילו שאל 'מה הקטע של הבחור הזה?'. מאוחר יותר הוא שאל אותי, 'הוא תמיד כזה תחרותי? יש לו את הקונגס ולי היה רק משולש, ועדיין הרגשתי שהוא רוצה לבעוט לי בתחת'".

על עזיבתו של שריב, קרלוס הודה שהמצב לא נוהל בצורה אידיאלית או ג'נטלמנית, במיוחד כשמייקל היה בבית חולים. אך ההחלטה להמשיך בסיבוב ההופעות בלעדיו הבהירה לשניהם שהגיע הזמן להיפרד. עזיבתו של שריב סימנה את השלב הסופי באבולוציה של הלהקה: מקולקטיב, לקבוצה עם שני מנהיגים, ולבסוף, לקבוצה שבה קרלוס סנטנה היה המנהיג היחיד והבלעדי.

"אם אתם רוצים את התאריך שבו לקחתי על עצמי את מלוא חובות ההנהגה וסנטנה הפכה באמת ללהקה שלי", סיכם קרלוס, "זה יהיה מתישהו בסוף יוני 1974. מאז, אני מנסה לעשות כמיטב יכולתי להיות נאמן לרוח המקורית של הלהקה ולמוזיקה. וזה היה גם ברכה וגם חובה". BORBOLETTA, שפירושו "פרפר" בפורטוגזית, היה כור ההיתוך שבו נולדה להקת סנטנה מחדש, תחת חזונו הבלעדי של אדם אחד. על עטיפת האלבום צויר אותו פרפר כחול-מתכתי מהפנט, סמל מובהק לטרנספורמציה שעבר קרלוס: מנער הבלוז של וודסטוק למאסטר מוזיקלי שעף בחופשיות לעבר מחוזות אינסופיים.

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459