התקליט בו ג'ון מרטין הפך את הנשמה החוצה

באוקטובר (לא ידוע מתי בדיוק) בשנת 1973 יצא תקליט חדש וניסיוני של ג'ון מרטין. שמו הוא INSIDE OUT. התקליט שגרם לחובבי הפולק השמרנים לתפוס את הראש בבהלה – ולעולם הרוק והג'אז להשתחוות בהערצה מוחלטת.

באוקטובר 1973, חודש שבו עולם המוזיקה כבר רעש וגעש מצלילי רוק מתקדם וגלאם נוצץ, החליט זמר פולק סקוטי מחוספס אחד לזרוק את כל חוקי המשחק מהחלון. באותם ימים ממש, חנויות התקליטים היו מוצפות ביצירות ענק מונומנטליות – החל מ-SELLING ENGLAND BY THE POUND של ג'נסיס ועד QUADROPHENIA של המי – אבל מה שמרטין רקח שם בחדרי החדרים היה משהו מעולם אחר לגמרי. 

באותו חודש סתווי, בעוד העולם עדיין מעכל את הצד האפל של הירח של פינק פלויד, הנחית ג'ון מרטין על מדפי התקליטים יצירה חדשה, ניסיונית ומסחררת בשם INSIDE OUT. זה לא היה עוד אלבום פולק נעים לאוזן, אלא מסע פסיכדלי, שיכור מג'אז, אל תוך נבכי נשמתו של אמן שלא פחד ללכת לאיבוד. ג'ון הגיע לשם כשהוא טעון באנרגיות קוסמיות, מוכן לפרק לגורמים את דמות הטרובדור עם הגיטרה ולברוא את עצמו מחדש כהרפתקן צליל חסר גבולות.

מפרידה מהשמרנות ועד לטבילה במים החשמליים

האלבום הזה לא נולד בחלל ריק. מרטין, שכבר ביסס את עצמו כאחד הקולות המיוחדים בסצנת הפולק הבריטית, החל לרמוז על הבאות בשני אלבומיו הקודמים. ב-BLESS THE WEATHER מ-1971 ובמיוחד ביצירת המופת SOLID AIR שיצאה בתחילת אותה שנה, הוא טבל את הגיטרה האקוסטית שלו במים עמוקים וחשמליים יותר. כזכור לכל מי שנושם את המוזיקה הזו, את שיר הנושא של האלבום SOLID AIR הקדיש מרטין לחברו הקרוב והמיוסר ניק דרייק, בצעד שהוכיח עד כמה הלב שלו היה מחובר ישירות למיתרים ולנימי הרגש הדקים ביותר. 

אך אם האלבומים ההם היו פלירטוט עם ג'אז ובלוז, INSIDE OUT היה קפיצת ראש חסרת מעצורים אל תוך דבר יצירתי מופלא. מרטין עצמו תיאר את האלבום לימים כדבר "הכי קרוב לנגינת ג'אז שאגיע אליו אי פעם", והוא לא התבדח. כפי שסיפר לימים בהתלהבות האופיינית לו: "רציתי להגיע למקום שבו אין מבנים, אין חוקים ואין בתים ופזמונים רגילים – פשוט לתת לרגש הטהור להתפרץ החוצה דרך הרמקולים, בלי שום פילטר ובלי שמץ של פחד".

המכשיר שהפך ללהקה שלמה: קסם ה-ECHOPLEX

הסוד המרכזי מאחורי הצליל המהפכני של האלבום היה מכשיר קטן ומהפכני בשם ECHOPLEX. לא היה מדובר בעוד אפקט גיטרה פשוט, אלא בשותף של ממש ליצירה. מרטין השתמש באפקט הדיליי העתיק הזה כדי לבנות לולאות צליל מהפנטות, לשכפל את הגיטרה שלו בזמן אמת וליצור מרקמים קוליים עשירים ומלאי אווירה. הגיטרה שלו הפסיקה להיות רק כלי ליווי והפכה לתזמורת של איש אחד, כשהיא מייצרת נופים צליליים שלא נשמעו כמותם עד אז.

מרטין חיבר את הגיטרה האקוסטית המוגברת שלו לתוך יחידת הסלילים המגנטית הזו, הוסיף פייזר ופאז, וגילה עולם ומלואו. הוא תיאר זאת בציטוט מופלא: "ברגע שהבנתי את הפטנט של ה-ECHOPLEX, הבנתי שאני יכול לנגן דואט עם עצמי! הייתי שולח צליל אחד לחלל החדר, הוא היה חוזר אליי בדיוק בזמן הנכון, ואני יכולתי לאלתר מעליו קו מלודי חדש לחלוטין. זה היה כמו סם ממכר של צלילים מרחפים!"

אולפני איילנד בשעות הקטנות: עשן, אלכוהול ואינטואיציה טהורה

כדי להפוך את החזון הפרוע שלו למציאות, התמקם מרטין באולפני איילנד בלונדון. מדובר באולפנים ברחוב בייסינג סטריט בנוטינג היל – כור היתוך שבו התחככו בכירי המוזיקאים של התקופה אלה באלה במסדרונות. לצידו עמד טכנאי ההקלטות פיל בראון, איש מקצוע שכבר הספיק לעבוד עם ענקים כמו טראפיק ובוב מארלי וידע דבר או שניים על איך לתפוס רגעים של קסם ספונטני. יחד, הם הפכו את האולפן למגרש משחקים לילי. הסשנים של INSIDE OUT היו ידועים בהתנהלותם החופשית, והתקיימו בדרך כלל בשעות הקטנות של הלילה, באווירה משוחררת שרק תרמה לאופי המאלתר של המוזיקה.

בראון סיפר בזיכרונותיו בהומור ובחיבה גלויה: "העבודה עם ג'ון באותם לילות הייתה חוויה פרועה לחלוטין. שום דבר לא היה מתוכנן מראש. היינו פותחים את המיקרופונים בשתיים בלילה, מוקפים בבקבוקי משקה ובענני עשן סמיכים, ופשוט לוחצים על כפתור ההקלטה ומחכים לראות איזה נס יתרחש בחדר".

נבחרת החלומות והכימיה הטלפתית באולפן

מרטין לא היה לבד במערכה. הוא אסף סביבו חבורת נגנים וירטואוזית, נבחרת חלומות של ממש, שהגיעה לאולפן ללא הכנה מוקדמת, מוכנה לזרום עם כל גחמה מוזיקלית שלו. בקונטרבס ניגן שותפו הוותיק דני תומפסון, שהכימיה ביניהם הייתה כמעט טלפתית. החיבור בין מרטין לתומפסון, בסיסט להקת פנטנגל המהוללת, היה אגדי לא רק מוזיקלית אלא גם באורח החיים הפרוע שלהם; השניים היו בלתי נפרדים, שתו יחד כמויות אדירות, ולעתים קרובות נהגו לריב, להשלים ולנגן כאילו נשמותיהם כבולות זו בזו. 

מי שנתן שם את עיקר הגרוב בכלי הקשה ובתופים היה רמי קבאקה האגדי, לצד גיחות של ענק האוונגרד ג'ון סטיבנס, ובסקסופון נשף בובי קיז, שהיה מוכר בעיקר מעבודתו עם הרולינג סטונס, אריק קלפטון וג'ו קוקר. קיז הביא איתו הישר מההקלטות של EXILE ON MAIN ST את אותו חספוס דרומי לוהט ומשכר. את הנבחרת השלימה שלישייה מלהקת טראפיק: סטיב ווינווד בקלידים, כריס ווד בסקסופון וחליל. החבורה המוכשרת הזו לא הגיעה כדי לנגן תפקידים כתובים מראש, אלא כדי להשתתף בג'אם סשן ארוך וחסר גבולות. ווינווד, חבר קרוב ומוזיקאי עילאי בפני עצמו, הוסיף נגיעות חשמליות מהפנטות שריחפו בטבעיות סביב הגיטרה של מרטין.

"פשוט נתנו למוזיקה לקרות": ממעמקי האלתור אל תוך השירים

"לא היה לנו מושג מה אנחנו הולכים לעשות עד שהגענו לאולפן", סיפר מרטין מאוחר יותר, "פשוט נתנו למוזיקה לקרות". הגישה הזו הולידה יצירה אורגנית, נושמת ובלתי צפויה. השירים נולדו מתוך אלתורים משותפים, כשהנגנים מזינים זה את זה ברעיונות ובונים יחד את המבנים המוזיקליים בזמן אמת. התוצאה היא אלבום שמרגיש חי ובועט, כאילו המאזין יושב בחדר ועד לרגע הבריאה עצמו.

היצירה המרכזית שהגדירה את הפרויקט כולו הייתה OUTSIDE IN – קטע מופלא ומהפנט שנמשך למעלה משמונה דקות של צלילה חופשית. השיר הזה הוקלט בטייק חי וספונטני, כשה-ECHOPLEX של מרטין בונה גלי סאונד אינסופיים והבס של דני תומפסון מגרגר בעומק. מרטין לקח כאן את הרעיון של שיר אהבה והפך אותו לתפילה אלקטרו-אקוסטית קוסמית.

לצד האפוס הזה, האלבום נפתח עם הגרוב הממכר של FINE STYLE וממשיך לקטע האקוסטי הקצר והיפהפה EIKENBAL. אי אפשר שלא להזכיר את SO MUCH IN LOVE WITH YOU, בלדה קורעת לב שמרטין נהג לבצע עוד בהופעותיו ב-1972, ושם שר אותה בהגייה המרוחה והבלוזית הייחודית שלו, כשהוא מותח את ההברות עד קצה גבול היכולת הרגשית. ואיזה הומור נפלא היה לו: באמצע כל הניסיונות האוונגרדיים והרציניים, הוא תקע פתאום ביצוע שיכור, מתנדנד ומלא קסם לקלאסיקה THE GLORY OF LOVE משנות השלושים! הוא פשוט לקח שיר פופ ישן והפך אותו להמנון לילי של פאבים סקוטיים מעושנים.

ואיך אפשר לשכוח את הקטע האינטימי BEVERLEY, שהוקדש לאשתו דאז בוורלי מרטין, את הטירוף החופשי של LOOK IN, ואת הסגירה המושלמת עם MAKE NO MISTAKE ו-WAYS TO CRY, שמוכיחים שגם כשהוא מפרק את הצורה לגורמים, נשמת הבלוז שלו נותרת שלמה ובוערת.

הקרביים מונחים על השולחן

במובנים רבים, המסלול של מרטין באלבום הזה הזכיר את זה של עמיתו האמריקאי, טים באקלי. כמו באקלי, שזנח את הפולק לטובת התנסויות אוונגרדיות והחל להשתמש בקולו ככלי נגינה לכל דבר, כך גם מרטין שאף לנער את היסודות. שניהם סירבו להישאר האמנים הממושמעים שחברות התקליטים קיוו למכור להמונים, ושניהם העדיפו לצלול אל הלא-נודע. הוא רצה לשחרר את כל האנרגיה והעוצמה שהיו כלואות בתוכו, להפוך את הקרביים החוצה דרך המוזיקה ולמצוא את אותו צליל מושלם, את המקום השקט והאמיתי שלו כאמן.

מרטין אמר פעם בראיון מסכם על התקופה: "אם אתה לא מוכן להקיז דם על סלילי ההקלטה ולהראות לאנשים בדיוק מה יש לך בפנים, אין שום טעם לעשות מוזיקה מלכתחילה". במשימה הזאת, נדמה שהוא הצליח בענק. INSIDE OUT נותר עד היום כאחד האלבומים הנועזים והמרתקים ביותר בדיסקוגרפיה שלו – תקליט מופלא שאינו מפסיק להדהד, לרגש ולהוכיח שכאשר אמן אמיתי הופך את נשמתו כלפי חוץ, התוצאה היא נצחית.

ומה קבעו הביקורות בעיתונים של אותם ימים?

בעיתון NME נכתב: "הפרדוקס פה הוא שמרטין הגיע למימוש הפוטנציאל שהבטיח זה מכבר, אך בד בבד ויתר על חלק ניכר מהפוטנציאל המסחרי שלו. כמו כל הדברים הטובים באמת, התקליט הזה הוא דבר חדש, מה שאומר שנדרשת עבודה מאומצת כדי לפענח אותו. מצד שני, כמו כל דבר חדש, הוא משמש כזריקת ויטמינים ישירות לווריד עבור התרבות שהולידה אותו".

במלודי מייקר נכתב: "הרצועה האחרונה בצד הראשון, THE GLORY OF LOVE, ממחישה היטב את הקונספט של האלבום – חגיגה של אהבה. אך אין מדובר בסיפור אהבה פשוט; זוהי אהבה שבה בני הזוג פוגעים זה בזה, מתוך עומק רגשי הנאבק למצוא לעצמו ביטוי. קולו הוא מעין מלמול עמום, המשמש יותר ככלי נגינה נוסף (וכזה שהוא צלול להפליא). לעיתים קרובות, משמעות הדבר היא שעוצמת המילים של ג'ון הולכת לאיבוד בשל הצורך שלו לסחוט כל טיפה של כוח רגשי. נגינת הגיטרה שלו הגיעה לעוצמה מרוממת, שאינה נופלת משום דבר אחר שקיים כיום, ובנגן הבס דני תומפסון הוא מצא שותף מוזיקלי אידיאלי. ישנם כמה אורחים בולטים – סטיב ווינווד, כריס ווד, רמי קבאקה, בובי קיז – אך זה הוא כולו המסע האישי של ג'ון מרטין, ואני ממליץ עליו ללא כל הסתייגות".

בעיתון MUSIC WEEK נכתב: "ייתכן שקולו הוא עניין של טעם נרכש – הוא נשמע כמו זמר בלוז כפרי שיכור המושפע מסגנון הראג – אך נגינת הגיטרה שלו מזכירה את דייווי גרהאם; זהו שילוב של פולק, ג'אז ומוזיקה מזרחית, והסאונד הכולל הוא מקורי ביותר".

ובעיתון רקורד מירור נכתב: "קשה לסווג מוזיקאי זה, מלבד העובדה שהוא משלב אלמנטים של בלוז, פולק וחומרים מסורתיים של פעם." הוא בהחלט 'מוזיקאי של מוזיקאים', אך מצליח לתקשר גם עם הקהל הרחב. גיטריסט טוב השולט במגוון סגנונות".

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459