כשפיט טאונסנד של להקת המי הולך על ביצים

באוקטובר בשנת 1972, יצא תקליט הסולו הראשון של פיט טאונסנד, גיטריסט להקת המי. שמו הוא, כמובן, WHO CAME FIRST.

באוקטובר 1972, כשעולם הרוק עוד הדהד מהעוצמה המתפרצת של התקליט WHO'S NEXT, מצאו את עצמם מעריצי להקת המי מול חתיכת הפתעה. הרי מי בכלל העלה על דעתו שרק שנה אחת בלבד אחרי מכת המחץ המושלמת של אחד מאלבומי הרוק הכבדים והמשפיעים בכל הזמנים, המאסטר ישלוף מהשרוול יצירה כל כך עדינה ואישית? 

אז על מדפי החנויות נחת תקליט סולו ראשון מאת המוח והגיטריסט של הלהקה, פיט טאונסנד. שמו היה WHO CAME FIRST, ועל עטיפתו נראה טאונסנד, אותו גיבור גיטרה שהתרגלו לראות מרסק כלים על הבמה, עומד על ביצים. והתמונה הזאת, אולי יותר מכל דבר אחר, סימלה את האופי השברירי, האישי והמהורהר של היצירה שהסתתרה בפנים, והעלתה את השאלה המתבקשת: האם גם ביצירת התקליט עצמו טאונסנד הרגיש שהוא הולך על ביצים?   

המהפכה האקוסטית והמפלט של הנפש   

התקליט הזה היה יציאה חדה מהסאונד המוכר של להקת האם שלו. במקום ריפים מחשמלים וצרחות רוק, המאזינים קיבלו שילוב ייחודי של כתיבת שירים מופנמת, הרהורים רוחניים עמוקים ונגיעות של יצירתיות ניסיונית. טאונסנד עצמו הסביר אז בהתרגשות ובפתיחות נדירה בטור מיוחד שכתב למגזין המוסיקה הבריטי SOUNDS: "האלבום הזה נועד לשקף את השינויים הפנימיים שמתחוללים בתוכי. לתת להם מרחב נשימה אמיתי מחוץ למסגרת הלוחצת של להקת המי, אך בו בזמן גם לחזור ולהזין את הלהקה עצמה!"

זו הייתה הפעם הראשונה שבה טאונסנד התרחק מהדינמיקה הקבוצתית והרעשנית של המי כדי ליצור משהו תחת שמו בלבד. ההזדמנות הזו אפשרה לו להתעמק בנושאים אישיים ולתת ביטוי מלא למסירותו למנהיג הרוחני ההודי, מאהר באבא. מאהר באבא, אותו מורה רוחני שגזר על עצמו שתיקה מוחלטת שנמשכה מעל ארבעה עשורים עד יומו האחרון בשנת 1969, הפך למצפן המוסרי של טאונסנד בדיוק בתקופה שבה סצנת הרוק העולמית טבעה באוקיינוסים של אגו, סמים והרס עצמי.   

מאוצרות מחתרתיים למאבק נחוש בבוטלגרים

הקשר של טאונסנד עם באבא לא היה חדש. הוא הפך לחסיד של הגורו עוד בשנת 1967, והשפעה זו החלה לחלחל עמוקות אל תוך יצירתו. מספיק להיזכר בשיר הפותח של WHO'S NEXT, הלוא הוא BABA O'RILEY, ששמו הוא מחווה ישירה למאהר באבא ולמלחין טרי ריילי! לפני WHO CAME FIRST, טאונסנד כבר תרם שני תקליטים שהוקדשו לבאבא: HAPPY BIRTHDAY שיצא ב-1970, ו-I AM שהגיע שנתיים אחריו. התקליטים האלו היו פרויקטים קהילתיים מרגשים שנעשו באהבה טהורה, וכללו שיתופי פעולה עם חברים קרובים שהיו שותפים לאותה מסירות רוחנית, בהם רוני ליין מלהקת THE FACES, בילי ניקולס ואפילו ארתור בראון (אותו טאונסנד הפיק בתקליט הראשון שלו ב-1968). 

התקליטים הללו, שהודפסו בכמות עותקים מצומצמת להחריד ונמסרו באופן פרטי לחסידיו של באבא, הפכו עם השנים לפריטי אספנות נדירים ויקרים. כצפוי, היכן שיש מעורבות של כוכב רוק בסדר גודל כזה, הבוטלגרים חגגו והחלו להפיץ עותקים פיראטיים של היצירות הללו. שוק ההקלטות הפיראטיות רתח, מעריצים מושבעים שילמו סכומי עתק על הדפסות פיראטיות רוחשות ומלאות רעשי רקע, ופיט פשוט סירב לעמוד מנגד ולתת לקהל שלו ליפול בפח.   

אולפן ביתי על גדות התמזה ותרומת ענק חסרת תקדים

כאן נכנסה לתמונה חברת התקליטים DECCA בארצות הברית, לצד חברת TRACK RECORDS הבריטית. מנהליה זיהו את הפוטנציאל המסחרי ורצו להוציא את שני תקליטי המחווה באופן רשמי. אלא שלטאונסנד היה רעיון טוב יותר. במקום פשוט לארוז מחדש את החומרים הישנים, הוא הציע לאסוף את מיטב הקטעים משני התקליטים, לצרף אליהם הקלטות דמו נוספות שהיו לו במגירה, וליצור מהם תקליט חדש ומגובש. את כל זה הוא הקליט באווירה ביתית ונינוחה באולפן הפרטי שלו, הרחק מהלחץ והציפיות של הפקות הענק של המי. האולפן האישי שלו, ששכן בבית הסירות שלו בעיירה טוויקנהאם על גדות נהר התמזה, היה מעבדת היצירה האינטימית שלו. הוא ישב שם מול טייפ שמונה ערוצים, מכונות סלילים, סינטיסייזרים מוקדמים וגיטרות אקוסטיות, ויצר מוסיקה מתוך שקט נפשי וחדוות יצירה אמיתית. 

בתקליט הזה הוא היה הכל: הזמר, הנגן, הגיטריסט והמפיק, מה שיצר צליל אינטימי, אקוסטי ורוחני, שהיה שונה בתכלית מצליל הרוק האצטדיונים של הלהקה שלו. בהערות האלבום המקוריות טאונסנד אף הוסיף בהומור העצמי המושחז שלו, כי הפרויקט כולו הוא ללא ספק "מסע אגו מפלצתי", אך כזה שנעשה ממקום של חיפוש עצמי אמיתי. כהוכחה למחויבותו, את המקדמה השמנה שקיבל מחברת DECCA, סך של 150,000 דולר, הוא תרם במלואה למוסדות שהיו קשורים לגורו שלו. תחשבו על זה רגע: איזה כוכב רוק ענק בשיא תהילתו היה מוותר בשנת 1972 על סכום אסטרונומי שכזה ומעביר אותו עד הפני האחרון למטרות רוחניות? זה בדיוק הלב הגדול של טאונסנד!   

פרויקט LIFEHOUSE הגנוז והאוצר של PURE AND EASY

אחד הגילויים המעניינים ביותר בתקליט הוא השיר PURE AND EASY. מעריצים חדי אוזן זיהו בוודאי אלמנטים שהופיעו גם בתקליט המופת WHO'S NEXT. הרי המשפט המצמרר "THERE ONCE WAS A NOTE, PURE AND EASY" צף ומהדהד כנבואה מוסיקלית ממש לקראת סיומו של השיר THE SONG IS OVER. הסיבה לכך היא שהשיר נכתב במקור עבור אופרת רוק שאפתנית שטאונסנד תכנן כפרויקט המשך ל-TOMMY. הפרויקט, שנקרא LIFEHOUSE, היה אמור להיות יצירה מורכבת ועתידנית, אך בסופו של דבר קרס תחת משקלו והתפרק.   

הרעיון המרכזי של היצירה היה קיומו של צליל קוסמי בודד וטהור שרוטט ומחבר יחד את כל בני האדם ואת היקום כולו. להקת המי אכן הקליטה את השיר באולפן בביצוע נפלא עם המפיק גלין ג'ונס, אך ברגע האחרון הוא נותר על רצפת חדר העריכה ולא נכלל באלבום WHO'S NEXT (ורק כעבור שנים רבות ראה אור באלבום האוסף ODDS & SODS). טאונסנד הרגיש שנעשה כאן עוול לשיר החשוב ביותר שלו, וכפי שכתב בהערות האלבום: "זה היה הציר המרכזי של LIFEHOUSE, סרט שמעולם לא זכינו לעשות. הלהקה הקליטה אותו בצורה יפהפייה, אך הוא נשמט מהאלבום, וכשיצא WHO CAME FIRST ניצלתי את הקלטת הדמו הביתית שלי כדי לתקן את ההשמטה הזו". ובאמת, הביצוע הביתי שלו כאן כובש בפשטותו, בחמימותו וביופיו הצלול.   

עם זאת, הרעיונות והשירים המצוינים שנכתבו עבורו לא הלכו לאיבוד; הם חלחלו והזינו גם את WHO'S NEXT וגם את WHO CAME FIRST, מה שהופך את תקליט הסולו הזה לחוליה מקשרת חשובה בסיפור של המי.   

מפגשים מופלאים ושירי קאנטרי

מעבר ל-PURE AND EASY, האלבום הזה שופע פנינים מוסיקליות וסיפורים מאחורי הקלעים שמרחיבים את הלב: קחו את EVOLUTION – שיר מרטיט שנכתב ומבוצע על ידי רוני ליין ששר ומנגן בגיטרה אקוסטית, בעוד טאונסנד מלווה אותו בנגינת גיטרה מובילה רגישה להפליא. טאונסנד תיאר את השיר בהתפעלות עצומה: "השיר של רוני מקיף את כל שלבי ההתפתחות המרכזיים של התודעה בדרכנו להגיע אל המעמד הנשגב של האנושיות – מאבן ומתכת, ועד לאדם!"   

ויש את FOREVER'S NO TIME AT ALL – פנינת פולק-פופ מלודית שכתב והקליט בילי ניקולס. מי שמניע את הרצועה הזו קדימה בתנופה אדירה הוא קיילב קוואי, הגיטריסט שעבד מאחורי הקלעים באלבומיו הקלאסיים של אלטון ג'ון. כאן קוואי תופף, ניגן בבס, ניגן בגיטרות ואף עשה את העיבוד, מה שגרם לטאונסנד להכריז בהערות: "האיש הזה הוא פשוט גאון, והשיר הזה הוא אחד האהובים עלי ביותר בכל הזמנים!"

והשיר LET'S SEE ACTION – עוד קלאסיקה ענקית שנולדה מתוך הפרויקט הגנוז LIFEHOUSE. השיר עוסק באנשים שפועלים בזמן מהפכה לעומת אלו שנשארים לשבת בחיבוק ידיים, כשלדברי טאונסנד הוא מבטא היטב את הדרך שבה בני האדם נוטים להזניח את נשמתם בחיי השגרה. להקת המי הוציאה ביצוע עוצמתי לשיר כסינגל בבריטניה, אך בארצות הברית הוא נגנז. בגרסת הסולו של טאונסנד הוא נשמע חשוף ואינטימי מאי פעם, עם השורה הבלתי נשכחת המהדהדת ישירות את תורתו של הגורו: "NOTHING IS EVERYTHING" – שום דבר הוא הכל, שכן רק כאשר האדם מתרוקן מהאגו החומרי, מתמלאת נפשו באהבה אינסופית.   

ויש גם את TIME IS PASSING – שיר נוסף מתוך פרויקט LIFEHOUSE, שנכתב כהמנון זך לנשימת אוויר נקי, פריחה בטבע והתעוררות הנשמה מתוך החשכה. והנהTHERE'S A HEARTACHE FOLLOWING ME – אחת ההפתעות המדהימות ביותר באלבום! מה לרוקר בריטי זועם ולשיר קאנטרי אמריקאי סנטימנטלי משנות השישים? מאהר באבא אהב בכל ליבו את שיריו של כוכב הקאנטרי ג'ים ריבס, וטען שקולו מלא בעוצמה רוחנית ובאהבה אלוהית טהורה. טאונסנד סיפר: "האזנתי לריבס שר את השיר הזה, והייתי מוכרח להסכים עם באבא. נהניתי להקליט את השיר הזה בצורה בלתי רגילה!" – והתוצאה היא ביצוע אקוסטי עדין, מחמם לב ומשוחרר מכל מניירה רוקרית.   

ולא רק זה... אלא גם SHERATON GIBSON – שיר געגועים מקסים וכובש שטאונסנד חיבר בשנת 1970 כשישב בודד בחדרו במלון שרתון בעיר קליבלנד, מיד לאחר ברביקיו שמח עם חברי להקת ג'יימס גאנג. בעיצומו של סיבוב הופעות אמריקאי אינטנסיבי ומפרך, טאונסנד פרט על גיטרת הגיבסון שלו, וחלם לחזור אל השקט של ביתו, אל הגינה שלו בטוויקנהאם, אל אשתו קארן ואל בתו הקטנה אמה.

ויש גם את CONTENT – קטע פסטורלי שמבוסס על שיר שכתבה מוד קנדי, אישה שהפגינה אהבה והתמסרות למאהר באבא שטאונסנד העריץ. טאונסנד הלחין את המילים וציין בחיוך שובה לב בהערות האלבום: "הלחנתי את השיר הזה ואני שר אותו כאן ממש בסגנון של ורה לין!"... ותוסיפו את PARVARDIGAR – יצירת המופת שחותמת את האלבום בהוד והדר. מדובר בתפילה האוניברסלית של מאהר באבא, שטאונסנד עיבד והלחין לקטע באורך של למעלה משבע דקות. טאונסנד סיפר שכתב את המוסיקה בעת חופשה משפחתית באי המבודד והמיסטי אוסי במחוז אסקס, והתוצאה היא המנון תפילה מרגש המרומם את הרוח לגבהים של קדושה.

מביקורות מהוססות למעמד של יצירת מופת על-זמנית 

עם יציאתו, התקבל התקליט בביקורות מעורבות. היו מבקרים שהריעו לכנות, לאומץ וליציאה מהשבלונה המוכרת. אחרים, שציפו לקבל עוד מאותו רוק מחוספס, מצאו אותו שקט ואישי מדי. היו מעריצים שחיכו לקבל עוד פגזים רועמים נוסח WON'T GET FOOLED AGAIN, ומצאו במקומם פריטות אקוסטיות עדינות, הרהורים דתיים ושירי קאנטרי! אך מי שהאזינו לאלבום בריכוז ובלב פתוח, הבינו מיד שמדובר באוצר של ממש. עם הזמן, מעמדו של התקליט התחזק והוא נתפס כפרק חיוני וחושפני בקטלוג של טאונסנד, כזה שמעניק הצצה נדירה אל מאחורי הקלעים של נפשו המסוכסכת והרוחנית.   

הנה ביקורות ששלפתי לכם מעיתוני העבר. אתחיל עם עיתון MUSIC WEEK שפרסם: "הצלחה מוזיקלית כבירה. היצירה, שנועדה לשמש כמחווה למהר באבא המנוח, היא למעשה אלבום בעל אופי דתי-רוחני, מלא חום וכנות". ובעיתון NME נכתב: "הוא מפגין רגישות רבה וחיסכון באמצעים בכל מה שהוא עושה. דבר אינו מתבזבז או מושאר ליד המקרה. לכל מילה, לכל אקורד ולכל תו בודד יש משמעות, והם מוצגים בפשטות יעילה ובדינמיקה מדויקת. גולת הכותרת של האוסף המקסים והנינוח הזה היא הגרסה בת שש וחצי הדקות, המורכבת משכבות הקלטה רבות, לשיר LET'S SEE ACTION – ללא ספק אחד הקטעים הבולטים ביותר ששמעתי השנה".

בעיתון רקורד מירור נכתב: "הפן הדתי באלבום הוא חזק ועדין בעת ובעונה אחת. לעיתים נדירות, קולו נשמע מעט חלש כשהוא עומד בפני עצמו, אך הדבר איכשהו תורם לתחושת האחדות השלווה. הכלים והקולות משתלבים זה בזה בדיוק ובעוצמה מרשימים". ובמלודי מייקר נכתב: "פיט אינו הזמר הטוב בעולם, וגם לא המתופף הטוב ביותר. בנקודות אלו האלבום מאבד נקודות – אך הוא צובר נקודות רבות בזכות השירים, נגינת הגיטרה הפשוטה אך האפקטיבית לאורך האלבום, והאווירה הכללית של היצירה, המוקדשת למהר באבא. מילות השיר PARVADIGAR יפהפיות, אך עומדות בסתירה מוחלטת לתמונה שעל עטיפת האלבום, שבה פיט נראה כדמות מתוך התפוז המכני. בכנות, אני לא מצליח לקחת את האלבום הזה ברצינות רבה מדי – אבל ככל שאני מאזין לו יותר, כך אני מחבב אותו יותר".

ובעיתון דיסק נכתב: "האלבום מוקדש למהר באבא שכבר הלך לעולמו – גורו שפיט הרגיש כי תרם רבות לחייו. האלבום מלודי הרבה יותר מאלבומיה של להקת המי וכצפוי, הוא משמש כאפיק לביטוי של מלודיה, רכות

וסגנון מוזיקלי שונה – כזה שהקהל לא היה מאפשר ללהקת המי להציג". ובעיתון CREAM נכתב אז: "מפתיע עד כמה פרויקט הסולו הזה אינו מזכיר את הצליל של להקת המי. שיר הנושא הראשון היה יכול לשמש כשם מוצלח הרבה יותר עבור האלבום כולו – PURE AND EASY. במקביל, הוא נמנע מליפול למלכודת של הצגת תדמית של 'איש משפחה מאושר' (מה שהוא ככל הנראה במציאות) ובכך ליצור תקליטים ירודים – כפי שעשה פול מקרטני. האלבום הוא מחווה למהר באבא, אך מתקבל הרושם של אדם שממחזר קלישאות דתיות. עם זאת, ברגעים שבהם הוא אינו עוסק ב'אחדות הבלתי-ניתנת לחלוקה והבלתי-ניתנת לידיעה', הוא מציג כאן כמה מהיצירות המוזיקליות הטובות ביותר שלו".

אלבום סולו ראשון או מסמך אישי של אמן בודד?   

באופן משעשע, שנים לאחר מכן, טאונסנד עצמו יטיל ספק בהגדרת התקליט הזה כפרויקט סולו אמיתי. "זה לא היה באמת תקליט סולו", אמר פעם, "במובן מסוים, אני לא חושב שאי פעם הכנתי אחד. QUADROPHENIA, אם תרצו, היה תקליט הסולו שלי". במשפט הזה ביטא טאונסנד באירוניה בריטית טיפוסית את הבדידות שהרגיש לפעמים בתוך להקת המי, שבה כתב והוביל כמעט הכל בכוחות עצמו. 

אז WHO CAME FIRST הציג לעולם צד אחר של אחד מכותבי השירים החשובים של הרוק, ופתח את הדלת לסדרת תקליטי סולו נוספים בהם המשיך לחשוף את הרהוריו האישיים, אלו שלא תמיד מצאו את מקומם תחת האורות המסנוורים של להקת המי. מאלבומי הסולו הנהדרים שיצר בהמשך הקריירה, ובראשם EMPTY GLASS, ועד לסדרת אוספי הדמו הנפלאים SCOOP – התקליט הזה נותר מרתק וכובש ביותר שמראה כיצד גם כאשר פיט טאונסנד נאלץ ללכת בזהירות על ביצים, הוא בוקע מתוכן כענק מוסיקלי אמיתי. 

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459