הקסם אזל: ימיה האחרונים של פרוקול הארום

באמצע שנות השבעים, רוחות של שינוי החלו לנשב בעוצמה בעולם המוזיקה. אנרגיה חדשה, גולמית וזועמת, עמדה להתפוצץ ולשטוף את כל מה שהיה מוכר וידוע. באותו זמן בדיוק, מצא את עצמו שדרן הרדיו רב ההשפעה של ה-BBC, ג'ון פיל, מאזין לשיר הנושא מהתקליט החדש של פרוקול הארום, SOMETHING MAGIC, במהלך תוכנית אמצע השבוע שלו. התגובה שלו הייתה חדה ומידית, והיא סימלה יותר מכל את המהפך התרבותי שהתרחש. באמצע השיר, פיל עצר בפתאומיות את התקליט, קטע את צלילי הפרוג-רוק המהוקצעים, והכריז למאזיניו בבוז מסוים: "זה יותר בכיוון של 'משהו נורא'".

ועם זאת, לפרוקול הארום עדיין נותרו אוהדים נאמנים שמצאו חיים וקסם במוסיקאים הוותיקים. איאן קראנה, מבקר המוזיקה של מגזין NME, נכח בהופעה של הלהקה ב-11 בפברואר באוניברסיטת אדינבורו, ויצא משם נלהב. "החלק הטוב ביותר במופע", הוא כתב, "הגיע מתיבת האוצרות הישנה שלהם. הקהל פשוט סירב לתת להם ללכת. ואתם חשבתם שפרוקול הארום הם חבורה משעממת...".

קראנה לא חסך בפרטים פיקנטיים. "הדרך היחידה לעצור את הטירוף הייתה לאבק שוב את A WHITER SHADE OF PALE. אבל תאמינו או לא: הזמר-פסנתרן גארי ברוקר ממש התבלבל במילים, אחרי אינספור הפעמים שהוא בטח שר את השיר הזה... ועכשיו לחבר החדש – על הקלידים, פיט סולי, שם שיעלה חיוך על פניהם של מי שזוכרים את השלישייה המקורית המעולה של טרי ריד. האיש הזה הוא רכישה נבונה ללהקה. הוא השתלב מיד, ועבודת הסינטיסייזר המצוינת שלו מהווה משקל נגד נהדר לברוקר ולגיטריסט מיק גראבהם. ואם כבר מדברים על גראבהם, הוא חייב להיות הגיטריסט הכי לא מוערך בשטח. הוא בהחלט אחד מנגני הגיטרה העוצמתיים והטובים ביותר בסביבה... אין ספק ששמעתי אותם מנגנים טוב יותר, אבל בשום שלב לא ניתן היה לומר שהם היו גרועים, וזה היה מהנה מאוד. ניכר היה שגם הלהקה נהנתה – הם ניגנו במשך שעתיים ורבע!".

שלושה עשורים לאחר מכן, פיט סולי אישר את התחושות הללו. "הקהל תמיד היה נהדר לפרוקול", הוא סיפר. "אף אחד לא הלך להופעה של פרוקול הארום אלא אם כן הוא באמת רצה להיות שם. זה לא היה משהו אופנתי או מגניב לעשות. אנשים הלכו כי הם באמת אהבו את הלהקה. אני חושב שהם היו אחת מחמש להקות ההופעות החיות הטובות ביותר בתולדות הרוק. אני לא חושב שהתקליטים שלהם אי פעם עשו איתם צדק. בלילה טוב, הייתה מתרחשת שם חשמליות פנומנלית!".

ב-12 במרץ, הלהקה זכתה לרגע נוסף של תהילה טלוויזיונית, כאשר הופעתה שודרה בשידור חי וסימולטני בערוץ BBC 2 וברדיו 1, במסגרת הסדרה פורצת הדרך SIGHT AND SOUND. האירוע הטלוויזיוני הזה היה חדשני בכך שאיפשר לצופים להנמיך את סאונד המונו הסטנדרטי של הטלוויזיה ולהגביר במקומו את סאונד הסטריאו המלוטש של מכשיר הרדיו, לקבלת חווית שמע עשירה.

אך במבט לאחור, גארי ברוקר ראה בשידור הזה סימן לבאות. "זו הייתה הופעה מאוד מעניינת, כי היא הייתה זמן קצר לפני שהתפרקנו. בערך שלושה חודשים. מה שאני יכול לראות בהקלטה הישנה הזו הוא שכמעט זלזלנו בסטנדרטים הישנים שלנו, זרקנו אותם. כלומר, GRAND HOTEL הפך כמעט לוודביל. שירים מסוימים היו מהירים מדי ולא באמת נכנסנו אליהם. היחידים שכן התחברנו אליהם והם יצאו הכי טוב היו השירים החדשים. אלה היו ביצועים הרבה יותר טובים. פיט סולי באמת הוסיף משהו לשניהם. הוא ממש החיה אותם!".

זמן קצר לאחר השידור הזה, הבסיסט כריס קופינג התמוטט לפני הופעה. "הוא לא עמד בקצב", היה ההסבר השטחי של המתופף בי ג'יי וילסון למגזין CIRCUS. ברוקר, ב-1992, היה ישיר יותר: "אני חושב שהבירה הכריעה אותו. הוא אף פעם לא היה בלי ספל בירה של ליטר ביד. הוא באמת היה צריך לקחת קצת מנוחה, וזה מה שהוא עשה". קופינג עצמו הודה מאוחר יותר: "במבט לאחור, הלוואי שלא הייתי מבלה כל כך הרבה זמן בבאר ונהנה. במקום זאת, הלוואי שהייתי עוזר לגארי עם קצת תזמור או עיבודים. הוא לקח על עצמו כל כך הרבה אז. הוא כתב את השירים, ניגן אותם, שר אותם, עיבד אותם, יצא איתם לסיבובי הופעות. הוא עשה הכל... זה מדהים להסתכל על זה בדיעבד".

קופינג יצא למנוחה כפויה ולאחר מכן הצטרף לפרנקי מילר, בעוד את מקומו בסיבוב ההופעות האמריקאי של פרוקול הארום תפס די מאריי, חבר ותיק של גראבהם מההרכב PLASTIC PENNY וחבר לשעבר בלהקתו של אלטון ג'ון. הגעתו של מאריי הזרימה דם חדש בלהקה, אך גם יצרה מתחים. בשש מההופעות, פרוקול מצאה את עצמה מופע חימום לסופרטרמפ, להקה שהיא עצמה הייתה לה הלהקה המובילה ב-1972. הגלגל התהפך.

כמעט בלי שאף אחד ישים לב, פרוקול הארום סיימה את הקריירה שלה באותה צניעות שבה החלה. הפירוק מעולם לא הוכרז רשמית, אך רמז מוקדם הגיע בצורת הודעה לעיתונות למגזין NME ב-11 ביוני, שבתוך מהפכת הפאנק, כמעט ולא זכתה לתשומת לב. "הגיטריסט מיק גראבהם עזב את פרוקול הארום לאחר חמש שנים... כעת הוא החליט שהוא רוצה את החופש לבחור את עבודתו בעצמו". גראבהם עצמו אמר ל-NME: "במשך כמה חודשים לא הייתי מרוצה מהתפקיד שלי בפרוקול הארום. לא חשבתי שהיכולת המוזיקלית שלי מנוצלת כראוי. במהלך סיבוב ההופעות האחרון שלנו באמריקה החלטתי סופית לעזוב".

פיט סולי סיפק את נקודת המבט הפנימית: "הייתה לנו ארוחת ערב בניו יורק לציון עשר שנים ללהקה. אני חושב שכולם ידעו שזה פחות או יותר הסוף. כשחזרנו לאנגליה, דיברתי עם גארי בטלפון, ואז נסעתי לביתו ודיברנו שעה. אני חושב שזה היה זה. לא הייתה פגישה גדולה. זה פשוט דעך; זה לא היה פינאלה גדול. זה נגמר בקול ענות חלושה. גארי היה עייף; הוא עשה את זה הרבה זמן. הוא נשא הרבה מהנטל. אני חושב שהוא פשוט התעייף מלעשות הכל". סולי גם הוסיף אנקדוטה משעשעת על התמלילן קית' ריד: "תמיד שאלתי את קית' על המילים שלו. שאלתי אותו 'על מה לעזאזל דיברת?'. הוא ענה: 'טוב, זה היה הגיוני כשכתבתי את זה...'".

בדיעבד, קל לראות שתקליט האולפן האחרון של הלהקה היה מסמר משמעותי בארון הקבורה שלה. שתי בעיות מרכזיות חרצו את גורלו. הראשונה הייתה הצטרפותו של פיט סולי. אף על פי שהיה קלידן מוכשר, סולי זנח את אורגן ההאמונד החם והעשיר שאפיין את צליל הלהקה, לטובת אורגן פארפיסה אלקטרוני בעל צליל חלול וסינטיסייזרים "מחרידים", כפי שתואר אז. הבחירה הזו לא רק הרסה את הסאונד הקלאסי של הלהקה, אלא גם הייתה החלטה מסחרית גרועה בתקופה שבה החלה ריאקציה נגד שימוש מוגזם בכלי מקלדת כאלה.

הבעיה השנייה והחמורה יותר הייתה שהמפיקים פשוט תיעבו את החומרים שהלהקה הציגה בפניהם. גארי ברוקר זכר את הרגע המדויק: "מה שהם פחות או יותר אמרו היה, 'תראו, אנחנו לא אוהבים את זה. אתם רוצים שנעזור לכם להקליט תקליט?'. למעשה, אני יכול לתת לכם את הציטוט המדויק. הוא אמר, 'אתה יכול לקחת חרא של כלב, אתה יכול לצפות אותו בשוקולד. אבל כשאתה נוגס בזה, מה יש לך? חרא של כלב!'. וזה היה היום הראשון שלנו שם כדי להקליט תקליט חדש!".

המתחים הפנימיים המשיכו לבעבע. מיק גראבהם חש תסכול יצירתי הולך וגובר. עזיבתו של כריס קופינג והחלפתו בדי מאריי, חברו של גראבהם, רק החריפה את המצב, במיוחד עם המתופף בי ג'יי וילסון. וילסון, שעדיין כעס על עזיבתו של חברו הבסיסט אלן קארטרייט, ראה בהבאתו של מאריי צעד מתריס מצד הגיטריסט. "להכניס את די מאריי ללהקה היה כמו להכניס את התזמורת הסימפונית של לונדון", אמר וילסון בזלזול, "זה היה חסר כל פרופורציה".

כך, עייפה, מדוכאת ומותשת, עם חברים שכבר לא מסתדרים, תקליט שנכשל כישלון חרוץ וקהל שהחל לנטוש, הגיעה פרוקול הארום לנקודת הסיום בניו יורק במאי 1977. גארי ברוקר, שנאבק בכאבי גב קשים, הסתכל סביבו ונאנח, "זו ההופעה האחרונה שלנו". איש לא דיבר על זה לפני כן, אבל האווירה הייתה ברורה. לא הייתה עוינות באותו ערב, רק תחושה שזהו זה.

לאחר הפירוק, ברוקר לקח את הזמן. במקום למהר לקריירת סולו, הוא עשה את כל הדברים שלא הספיק לעשות בעשר שנות הטירוף. "מעולם לא הייתה לי הזדמנות ללכת לדוג, מעולם לא הייתה לי הזדמנות לשתול את הירקות שלי או לטפל בתרנגולות, דברים קטנים וטיפשיים", הוא סיפר. הוא נח, החלים מהפציעה בגבו, יצא לחופשה, ופשוט התעסק בענייניו בבית. הספינה המפוארת של פרוקול הארום עגנה סופית, והקפטן שלה ירד לחוף מבטחים.