הקסם בקניון: כך נולד הצליל שישנה את פני המוזיקה

קיץ 1968, לורל קניון, לוס אנג'לס. האוויר סמיך מריחות מעניינים, החלומות גדולים והמוזיקה עומדת להשתנות לנצח. בתוך סצנת הפולק-רוק התוססת, שני מוזיקאים מחוננים, דיוויד קרוסבי וסטיבן סטילס, כבר רקמו יחד משהו מיוחד, אך עדיין לא ידעו שהם עומדים על סף יצירת תופעה עולמית.

השילוב הקולי ההדוק בין דיוויד קרוסבי, הבוגר הממורמר והמבריק של להקת הבירדס, וסטיבן סטילס, הכוח היצירתי הדומיננטי שמאחורי באפלו ספרינגפילד, כבר החל לעורר התרגשות. ההרמוניות שלהם הפכו במהרה לפסקול הלילות הבוהמייניים בביתה של קאס אליוט, או "מאמא קאס" כפי שכולם הכירו אותה. ביתה שבלורל קניון היה יותר מסתם בית, הוא היה מרכז עצבים קהילתי, מקום מפלט ומסיבה מתמשכת עבור כל קהילת מוזיקאי הפולק של הקניון. כמעט מדי לילה, אמנים שהיו בין להקות או סתם חיפשו השראה, היו משילים את בגדיהם וצוללים לבריכה של קאס לשעות ארוכות של שירה ושיחה.

ג'ון סבסטיאן, מנהיג להקת ה-LOVIN SPOONFUL, נזכר באווירה הייחודית: "הטמפרטורה של המים בבריכה נשמרה באופן קבוע על 37.1 מעלות צלזיוס. היית נכנס לשם ותוך פחות מארבע דקות הרגשת צורך עז להשתין. זה היה מקום אדיר להיכנס למצב פסיכדלי, לבהות בכוכבים שמעל ופשוט לשיר".

לא רק הבריכה של קאס שימשה במה לאותם "ג'אמים רטובים". גם בחצרו של סבסטיאן עצמו התרחשו מפגשים דומים. באחד מאותם ערבים קסומים, התאספה חבורה נבחרת סביב הבריכה שלו: דיוויד קרוסבי, סטיבן סטילס, ג'ון סבסטיאן, קאס אליוט, המפיק המוזיקלי פול רוטשילד (שהפיק את להקת הדלתות ועוד) ואחרים. כולם קפצו למים המחוממים, מלבד סטילס. הוא התיישב בקצה המקפצה, אחז בגיטרת המרטין שלו והחל לנגן. לפתע, בקעו ממנו שני שירים חדשים ומהפנטים, HELPLESSLY HOPING ו-YOU DON'T HAVE TO CRY.

אור הירח נצנץ על הגיטרה של סטילס בזמן שהוא וקרוסבי שילבו את קולותיהם בהרמוניה מושלמת, שהתערבבה עם אדי המים החמים שעלו מהבריכה. סבסטיאן וקאס לא יכלו להתאפק והצטרפו בשירה מהמים. לאחר שהשירים הסתיימו, פנה סבסטיאן לסטילס עם הארה. "אתה יודע, סטיבן", אמר בעודו צף במים, "אתה באמת צריך קול גבוה שיעלה מעליך, כדי שאתה תוכל להישאר על המלודיה הראשית". כולם הנהנו בהסכמה מהורהרת. סבסטיאן המשיך: "יש כרגע שני זמרי הרמוניה גבוהה אדירים בעולם. אחד מהם הוא פיל אברלי מהאחים אברלי. השני הוא גרהאם נאש".

באותה עת, הרחק משם, באנגליה הערפילית, גרהאם נאש היה שרוי במשבר עמוק. הוא היה חבר בלהקת ההוליס, אחת מלהקות הפופ המצליחות ביותר של הפלישה הבריטית, אך חש תסכול עצום. הוא ניסה נואשות לשכנע את חבריו ללהקה לוותר על הרעיון להקליט תקליט שלם של שירי בוב דילן, מהלך שנראה לו מסחרי וחסר נשמה. במקביל, חייו האישיים התפרקו, הוא נפרד מאשתו ועבר לגור עם לארי קורזון, חבר שעבד בסניף הבריטי של סוכנות האמנים ויליאם מוריס. קיץ 1968 התקדם וחייו של נאש היו רחוקים מלהיות יציבים.

לאחר ויכוח סוער במיוחד עם חברי ההוליס, נאש הביט סביבו בריקנות על הלהקה שאיתה גדל. הוא הרגיש מרוקן לחלוטין מכך שהשירים החדשים והרעיונות היצירתיים שלו נדחו פעם אחר פעם. מאוחר יותר, כשישב לבדו בבית קפה סמוך לאולפן ההקלטות, מחשבותיו נדדו שוב אל החברים שפגש לפני כן בלוס אנג'לס שטופת השמש.

"רציתי לשיר עם גרהאם מהרגע ששמעתי את השיר KING MIDAS IN REVERSE", הודה קרוסבי. "הרעיון הזה בהחלט היה לי בראש. אפילו שלחתי לו קלטת עם השירים GUINNEVERE ו-LONG TIME GONE. אבל האמת היא שלא באמת האמנתי שהוא יעזוב את ההוליס". סטילס הוסיף: "חשבנו שרעיון כזה הוא מופרך לחלוטין. האדם היחיד שידע כמה גרהאם אומלל באמת היה קאס".

אכן, קאס אליוט הייתה הנפש הקרובה היחידה מ"חבורת לורל קניון" שאיתה נאש חלק את רגשותיו העמוקים ביותר. הן בשיחות טלפון ארוכות והן במפגשים פנים אל פנים, הוא פתח בפניה את ליבו ושפך הכול. לכן, אין זה מפתיע שכאשר המצב עם ההוליס ונישואיו הגיעו למבוי סתום, קאס הייתה האדם הראשון שעלה במוחו. הוא ידע שהיא תספק לו תמיכה ואולי תציע תובנות חדשות. וכך, ביולי 1968, הוא קיבל החלטה ספונטנית לטוס לחופשה קצרה בלוס אנג'לס. עשרים וארבע שעות לאחר מכן, הוא כבר היה שם. ברגע שראה את פניה המחייכות של קאס אליוט, גרהאם ידע שעשה את הצעד הנכון. לורל קניון הרגיש כמו בית, וכל צרותיו באנגליה נראו פתאום רחוקות וחסרות משמעות.

ימים ספורים בלבד לאחר מכן, קרוסבי, סטילס ונאש עמדו לשיר יחד בפעם הראשונה. הנסיבות המדויקות סביב האירוע ההיסטורי הזה הפכו עם השנים לשלל גרסאות. העובדה היחידה שעליה כולם הסכימו היא שכן, שלושת הקולות הללו אכן התמזגו יחד לראשונה בסלון כלשהו בלורל קניון, בקיץ של שנת 1968. אבל של מי היה הסלון? ובכן, זה תלוי את מי שואלים. קרוסבי תמיד התעקש שזה קרה בביתה של ג'וני מיטשל. סטילס, בכמה ראיונות מוקדמים, זכר שזה היה בביתו של ג'ון סבסטיאן (וגם סבסטיאן עצמו טען כך). סטילס טען בתוקף שזה היה אצל קאס. נאש התנדנד בין הבית של קאס לזה של ג'וני, ויישר קו עם קרוסבי וטען שזה היה אצל ג'וני. פול רוטשילד מצידו פסק: "אני אומר לכם, זה היה אצל סבסטיאן, כל שאר המקומות היו אחרי מעשה". ביל צ'דוויק מתוכנית הטלוויזיה של המאנקיז טען: "בחיי, אני הייתי שם. זה קרה במועדון של דאג וסטון". אליוט רוברטס, המנהל העתידי שלהם, עומד על דעתו: "אני זוכר את זה בבירור בבית של ג'וני". ורון סטון (שגר שם פעם) הסכים איתו.

למרבה הצער, לא היו שם מכשירי הקלטה, לא היו דיווחים חדשותיים. איש אפילו לא טרח לנהל יומן מדויק. אז מי צודק? ג'וני מיטשל, הדיפלומטית הנצחית, הציעה פתרון אלגנטי: "כולם צודקים". היא תיארה את ביתה באותה תקופה כ"בית קטן, קצת כמו בית על עץ. הוא היה ירוק, עם תחושה כפרית, ובנוי על צלע גבעה ברחוב לוקאאוט מאונטיין. כך שכשהעצים צמחו, הענפים שלהם הגיעו ממש עד החלונות. ציפורים היו עפות פנימה ומקננות. זה היה מקום קסום, שנבנה על ידי פסנתרן ג'אז שחור בשנות העשרים כפרויקט סוף שבוע. הייתה לו נשמה והוא היה מלא בעץ אורן, שהיה סוג של המנון עיצובי עבורנו באותה תקופה. זה היה גן עדן היפי, עם אח קטנה ופשוטה ואווירה טובה. לפעמים אנשים היו קופצים לבד, ולפעמים חבורה שלמה הייתה מתאספת. היו לילות שבהם כולם ישבו ערים, ניגנו מוזיקה אקוסטית והחליפו שירים. כולם היו פוריים במיוחד".

היכן שזה לא קרה, נראה שבאותו אחר צהריים גורלי, קרוסבי וסטילס ישבו ושרו יחד, בחברתם של נאש, ג'וני, קאס, סבסטיאן ורוטשילד. בזמן שקרוסבי וסטילס המשיכו לשזור הרמוניות זו בשיריו של זה, נאש הטה את ראשו והקשיב בריכוז. הוא לא שר, ואפילו לא אמר מילה. ואז הם שרו את YOU DON'T HAVE TO CRY של סטילס.

"שירו את זה שוב", ביקש גרהאם.

קרוסבי וסטילס משכו בכתפיהם וביצעו את השיר פעם נוספת.

"בבקשה, נגנו את זה עוד פעם אחת", אמר נאש.

ובפעם השלישית, השיר נוגן. נאש עצם את עיניו לרגע, פקח אותן, ואז ביקש שוב: "נגנו את זה... שוב".

דיוויד וסטיבן הביטו זה בזה, ואז בנאש. כולם צחקקו. סטילס הרכין את ראשו ופרט את הפתיחה על הגיטרה שלו. השורה הראשונה עלתה לאוויר, IN THE MORNING WHEN YOU RISE, ההרמוניה של קרוסבי וסטילס השתלבה, ובדיוק באותו הרגע, מעל שני קולותיהם, בקעה הזעקה הגבוהה והצלולה של נאש.

כשההרמוניה התלת-קולית הזאת התרוממה בחלל החדר, היא נשארה תלויה באוויר וכל מי שנכח שם קפא במקומו. מה היה הצליל הזה? קרוסבי, סטילס ונאש עצמם קיבלו עור ברווז.

"אני שומע פעמונים", אמר נאש וצחק.

קרוסבי חייך. סטילס התחיל לנגן את השיר והשלישיה שלחה את קולותיה והחברים שרו ושרו ושרו, אדישים לחלוטין לכל מי שסביבם. "זה היה מפחיד", סיפר קרוסבי מאוחר יותר. "אבל ברגע שהבנו מה יש לנו ביד, אי אפשר היה להפריד בינינו עם לום. ידענו שנפלנו במקרה על משהו כל כך מיוחד. יכולנו לשמוע את זה ברור כשמש".

אך סטילס זכר את הרגע עם קצת יותר חשש: "למרות שידענו שהשילוב הזה מנצח, דיוויד ואני לא באמת חשבנו שזה יכול לקרות. אני זוכר שדיברנו על זה בדרך הביתה אחרי הפעם הראשונה ההיא ודיוויד אמר, 'לא, בחיים לא, גרהאם לעולם לא יעשה את זה, ההוליס היו יחד מאז ומעולם... אבל, בנאדם, איזה צליל!'. אז פשוט לא העזנו לגשת אליו והגענו למסקנה שנבקש מקאס שתשאל אותו. פשוט פחדנו מדי".

אך כפי שהתברר, לקרוסבי וסטילס לא הייתה סיבה לדאגה. נאש סיפר: "מהרגע ששמעתי איך הקולות שלנו נשמעים יחד, הייתי מחובר פיזית ומוזיקלית לדיוויד וסטיבן מאותו רגע ואילך".

ג'וני מיטשל נזכרה בהתלהבות שאחזה בהם: "התחושה ביניהם הייתה כל כך גבוהה, כמעט כמו אהבה. הייתה כמות אדירה של חיבה והתלהבות שזרמה ביניהם הלוך ושוב. והצליל... הוא היה כל כך רענן. הם היו רעננים. חלק מהריגוש עבורי בלהיות סביבם היה לראות איך הם מרגשים אחד את השני, באופן הדדי. הם היו פוגעים באקורד וצועקים, 'וואו!', ואז נופלים זה על זה מצחוק".

ג'ון סבסטיאן הוסיף: "למרות שתמיד התרשמתי ממנעד הקול של גרהאם, מחוש ההרמוניה של קרוסבי ומהאיכות הבלוזית של סטיבן, אני לא חושב שמשהו יכול היה להכין אותי לאופן שבו השלישייה הספציפית הזאת התמזגה יחד. הצליל היה קסום, הרמוניה מהעולם הבא, כמו שום דבר ששמעתי מעודי".

"במהלך הימים הבאים", סיכם פול רוטשילד, "הם פשוט יצאו לדרך וניגנו בכל הבתים הכי שווים בלוס אנג'לס. הם, כמו שאומרים, הניפו את הסחורה שלהם על התורן כדי לראות אם מישהו יצדיע. ובכן, אנשים לא רק הצדיעו, הם נפלו על הברכיים! באותו שלב, קרוסבי, סטילס ונאש יכלו להקים דת". והם אכן עשו זאת, דת של הרמוניה שתהדהד לעד.