הרגע בו דייר סטרייטס הפכה למפלצת אמיתית

זה התחיל, כמו הרבה סיפורים טובים, בפאב אפלולי ובחנות למוצרי חשמל בניו יורק. מארק נופפלר, הגיטריסט והמוח מאחורי דייר סטרייטס, מעולם לא היה אדם שהתרגל בקלות למעמדו ככוכב מוכר. למעשה, הוא ראה בפרסום מטרד שמפריע לו לעשות את הדבר שהוא הכי אוהב: להתבונן בעולם בשקט ולכתוב עליו שירים.

שיטת העבודה שלו דמתה לזו של מרגל חובב. כך נולד הלהיט הראשון שלהם, SULTANS OF SWING, כשנופפלר הצעיר ישב בפאב, לגם משקה והתבונן בלהקה קטנה וגרועה במיוחד שניגנה על הבמה. הוא פשוט צפה וכתב. שנים לאחר מכן, אותו אינסטינקט בדיוק הוביל ליצירת אחד השירים המזוהים ביותר עם העשור כולו. נופפלר מצא את עצמו בחנות ענקית למכשירי חשמל בניו יורק, כשלפתע שמע שיחה של אחד המובילים. אותו עובד פשוט קיטר על עבודתו ועל כוכבי הרוק שהוא רואה ב-MTV. במקום להתעלם, הגיטריסט התחבא מאחורי מדף של תנורי מיקרוגל, האזין לכל מילה, ביקש מהמוכר דף ועט, התיישב בתוך אחד ממטבחי התצוגה וכתב את כל הטקסט שיהפוך בקרוב לשיר MONEY FOR NOTHING.

התקליט עצמו, BROTHERS IN ARMS, נולד מתוך צורך עמוק במנוחה. הלהקה סיימה את סיבוב ההופעות המפרך של התקליט הקודם, LOVE OVER GOLD, והבסיסט ג'ון אילזלי סיפר שהפגרה הייתה הכרחית לחלוטין כי הם פשוט לא הפסיקו לרוץ. כשהתכנסו מחדש, כולם ידעו שהיצירה הבאה שלהם חייבת להיות משהו מיוחד. באותה תקופה, נופפלר בדיוק סיים להפיק את התקליט INFIDELS של בוב דילן, ואילזלי משוכנע שהעבודה הצמודה עם דילן והכתיבה המהודקת שלו השפיעו עמוקות על נופפלר. השירים החדשים שהביא איתו הרגישו טבעיים וטעונים באנרגיה חדשה.

אד ביקנל, המנהל של הלהקה, זכר היטב את הרגע בו הכל התחיל. "מארק לא תמיד היה אדם שמביע את עצמו יותר מדי,. אבל לילה אחד נסענו במכונית, והוא אמר במבטא שלו: ''טוב, יש לי כמה שירים חדשים, רוצה שנאסוף את החבר'ה?' אמרתי 'כן, בסדר', וזאת הייתה תחילת המסע של התקליט הבא".

היעד שנבחר להקלטות היה גן עדן עלי אדמות, או לפחות כך זה נראה על הנייר: אולפני AIR באי הטרופי מונטסראט, שהוקמו על ידי המפיק של הביטלס, ג'ורג' מרטין. הקלידן גאי פלטשר תיאר את החוויה כסוריאליסטית. הם טסו לאנטיגואה ומשם עלו על מטוס קל לאי. "אני זוכר את הלבה השחורה ואת החופים השחורים. הנסיעה במעלה הגבעה לאולפן הייתה כמו להגיע לגן עדן," הוא נזכר. גם הקלידן השני, אלן קלארק, תיאר את המקום כשנגרי-לה, גן עדן אוטופי. "היינו שם שישה שבועות לפני ואחרי חג המולד של 1984. לא הייתה שם פשיעה, אנשים נופפו לך לשלום וחייכו כשעברת עם הרכב."

אך למנהל ביקנל יש זיכרון קצת שונה מההגעה. "ההגעה למונטסראט הייתה קטסטרופלית," הוא אמר. סופה פתאומית וחריגה גרמה לחלק גדול מהציוד היקר של הלהקה ליפול לים".

בתוך האולפן, הדינמיקה הייתה מרתקת. המפיק ניל דורפסמן היה "מפקד קשוח", כפי שתיאר אותו פלטשר, אבל הוא היה חייב להיות כזה כדי לעמוד בקצב של נופפלר, שמצדו ניהל את העניינים ביד רמה, כמעט כמו המורה שהיה בעברו. דורפסמן סיפר שנופפלר היה זמר נינוח מאוד, ולעיתים קרובות היה שר תוך כדי עישון סיגריה, והם היו מקליטים שישה או שבעה טייקים דומים לכל שיר. הפרפקציוניזם שלו בא לידי ביטוי בפרטים הקטנים ביותר. אילזלי זכר שנופפלר היה מביא לאולפן 10 או 15 גיטרות אקוסטיות שונות רק כדי לנסות אותן על קטע אחד. "אני לא יכולתי להבחין בהבדל," הודה הבסיסט, "אבל מארק בהחלט יכול היה."

אחד השירים העוצמתיים ביותר בתקליט, שיר הנושא BROTHERS IN ARMS, נכתב בהשראת מלחמת פוקלנד, שהתרחשה בזמן שנופפלר שהה בניו יורק ועבד על התקליט הקודם. הוא מסביר שהשיר מסופר מנקודת מבטו של חייל הגוסס בשדה הקרב. "אתה לא יכול פשוט לכתוב מהראש," הוא אמר, "אתה חייב לחפור עמוק כדי להוציא דברים כאלה." אלן קלארק זכר שכולם נדהמו מהשיר כבר בחזרות. חלק מחברי הלהקה התארחו בביתו של ג'ורג' מרטין באי, ומרטין עצמו שמע גרסה מוקדמת של השיר והתרגש מאוד.

הסיפור מאחורי MONEY FOR NOTHING הוא אפוס בפני עצמו. קלארק סיפר שבהתחלה, השיר נשמע יותר כמו קטע של הרולינג סטונס, והריף האייקוני של הגיטרה כלל לא היה קיים. נופפלר פיתח אותו לבדו במונטסראט, תוך כדי אלתורים עם מכונת תופים. נקודת המפנה הגיעה בדמותו של אורח לא צפוי באי. סטינג, שהיה בחופשה במונטסראט עם אשתו טרודי, נהג להגיע לארוחות ערב באולפנים, בעיקר כי השף של אולפני AIR נחשב לטוב ביותר באי, וסטינג אהב מאוד את הפשטידות שלו. באחת מאותן ארוחות, נופפלר פנה אליו ואמר משהו כמו, "כתבתי את השיר המטופש הזה על MTV, רוצה לשיר בו?" הם ירדו לאולפן, ושם נולד הרעיון הגאוני לשלב את שירתו של סטינג עם המלודיה המוכרת מהשיר של הפוליס, DON'T STAND SO CLOSE TO ME, על המילים I WANT MY MTV. המהלך הזה הוביל מאוחר יותר לדיון מעניין למדי בנוגע לזכויות היוצרים על השיר. פלטשר הוסיף אנקדוטה משעשעת על סטינג: "הוא היה בחור תחרותי מאוד. שיחקנו קצת טניס, ואני זוכר שניצחתי אותו ואת שותפו במשחק זוגות, והוא לא היה מרוצה בכלל."

בשלב מסוים, נופפלר כמעט ויתר על השיר. הלהקה עלתה לאכול ארוחת ערב במרפסת, והמפיק דורפסמן הציע לפלטשר לנסות משהו אחר. לפלטשר היה סינטיסייזר מדגם YAMAHA DX1, והוא התחיל לאלתר עליו עד שמצא צליל שהוא כינה "צליל של דינוזאור". כשנופלר נכנס לאולפן בבוקר למחרת ושמע את הסאונד החדש, כל מה שהוא אמר היה "וואו", והשיר ניצל.

החדשנות הטכנולוגית הייתה חלק מרכזי בצליל הייחודי של התקליט. הלהקה שיגעה את כולם כשהחליטה להעלות שני מכשירי הקלטה דיגיטליים יקרים מדגם SONY 33/48 במעלה ההר על משאית פתוחה. המהלך הזה הוא שנתן לתקליט את הסאונד הנקי והצלול שהפך לסמלו המסחרי. אך הטכנולוגיה כמעט ועלתה להם ביוקר: במהלך ההקלטות, דורפסמן גילה לאימתו שחלק גדול מערוצי התופים פשוט "נפלו" מהסרט המגנטי, תקלה חמורה שכמעט וחיסלה את ההקלטות.

במהלך העבודה, הוחלט להחליף את המתופף טרי וויליאמס במתופף הסשנים המבוקש עומר חכים. "הרגשנו שצריך משהו אחר, עם כל הכבוד לטרי שהיה נהדר במה שהוא עשה," הסביר פלטשר. "טרי קיבל את זה די טוב, אבל אני בטוח שזה כאב לו." כניסתו של חכים הדהימה את הלהקה. "עבור עומר חכים, השירים האלו היו כמו לשחק בפלסטלינה," נזכר אילזלי. "עמדנו שם וצפינו בו בפה פעור כשהוא מכוון את המערכת ומנגן כמה מעברים."

אפילו שירים שנחשבו לשוליים יותר הפכו לסיפור הצלחה. WALK OF LIFE, למשל, כמעט ונדחק להיות שיר צד ב' באחד הסינגלים. המנהל ביקנל סיפר שהוא נאלץ להילחם כדי שהשיר ייכנס לתקליט. "אני חושב שניל דורפסמן חשב שהשיר קצת קיטשי מדי," אמר פלטשר, "אבל זה בעצם היה כל היופי שבו." גם הצלילים האקזוטיים בתקליט היו פרי יצירתם של מכשירים חדשניים. צליל חליל הבמבוק בשיר RIDE ACROSS THE RIVER הגיע מסאמפלר מסוג EMULATOR, בו צליל מובנה שנקרא SHAKUHACHI. אותו צליל בדיוק מופיע גם בלהיט SLEDGEHAMMER של פיטר גבריאל, והפך לאחד הסמלים של שנות ה-80. כבדיחה, פלטשר הוסיף שגם צרצורי הצרצרים בשיר הוקלטו באי מונטסראט, אבל הם לא קיבלו תשלום לפי תעריפי איגוד המוזיקאים.

כשהתקליט היה מוכן, חברת התקליטים החלה ללחוץ על הלהקה להפיק וידאו קליפ ל-MONEY FOR NOTHING. ביקנל ניסה ללהק לתפקיד המספר דמות של "רדנק" אמריקאי קלאסי. הוא פנה למתופף הג'אז הנודע באדי ריץ' ולקומיקאי רודני דיינג'רפילד, אך שניהם סירבו. בדיוק אז, פנה אליו נציג מחברת ההפקה של הבמאי סטיב בארון והחל לדבר בהתלהבות על אנימציית מחשב, טכנולוגיה שהייתה חדשה לחלוטין באותה תקופה. הקליפ, שהפך לאחד המפורסמים בהיסטוריה, שילב את האנימציה פורצת הדרך עם קטעי הופעה של הלהקה, שצולמו במהלך בדיקת סאונד בבודפשט.

ההצלחה הייתה מיידית ומוחצת. הקליפ שודר ללא הפסקה ב-MTV, מה שהתחבר באופן מושלם לעלייתו של הפורמט החדש – ה-CD. הלהקה חתמה על הסכם חסות עם חברת פיליפס, שציידה אותם בנגני CD ניידים וקטנים. "וכולם התקלקלו," צחק פלטשר.

חודשיים לאחר יציאת התקליט, ביולי 1985, דייר סטרייטס הופיעו במופע לייב אייד. "מבחינה מסחרית, זה עזר מאוד, למרות שזו כמובן לא הייתה הכוונה," הודה ביקנל. הוא מספר אנקדוטה מדהימה: "זה יישמע מוזר, אבל כשבוב גלדוף התקשר אליי בינואר 1985, לא ידעתי בכלל שהיה רעב באתיופיה. לא הייתה טלוויזיה סדירה במונטסראט." הוא הסתכל בלוח הזמנים, ראה שהם מופיעים בוומבלי ארינה ב-13 ביולי, והסכים. "פשוט הלכנו ברגל לאצטדיון וומבלי עם שתי גיטרות ואיש צוות אחד, ניגנו 20 דקות, וחזרנו לארינה כדי להופיע בפני המסכנים שלא היה להם כרטיס ללייב אייד".

באופן אירוני, העיתונות הבריטית קטלה את התקליט כשיצא. "חשבנו לעצמנו, 'למה הם מאזינים? האם טעינו לגמרי?'" אמר אילזלי. אבל אמריקה ושאר העולם התאהבו מיד. התקליט הגיע למקום הראשון כמעט בכל מדינה שבה הופיעו. אילזלי זכר את ביקנל נכנס לחדר ההלבשה שלהם בניו יורק ושואל, "אתם רוצים את החדשות הטובות או את החדשות הטובות? אתם מקום ראשון כמעט בכל חור ארור בעולם."

אבל להצלחה כה אדירה יש מחיר. ביקנל השווה את התקליט ליצירות ענק כמו הצד האפל של הירח של פינק פלויד. "תקליטים כאלה מעוותים את קהל המעריצים הבסיסי שלך," הוא הסביר. הלחץ היה עצום, וסיבוב ההופעות העולמי הפך למפלצתי. במזרח אירופה כל שיחות הטלפון שלהם היו תחת האזנה. "שאלתי את המתורגמנית ההונגרייה שלנו מי אלה האנשים שמדברים ברקע," כך ביקנל. "היא ענתה, 'זאת המשטרה החשאית'. אמרתי לה, 'טוב, הם לא כל כך חשאיים, נכון?'"

בסופו של דבר, הלחץ הכריע את נופפלר. חייו האישיים, כולל נישואיו, עברו טלטלה. הלהקה הקליטה תקליט נוסף, ON EVERY STREET, בשנת 1991, אך זה כבר לא היה אותו הדבר. אלן קלארק, שעזב את להקתו של אריק קלפטון כדי לחזור לדייר סטרייטס, ציין בגאווה שהוא כנראה האדם היחיד אי פעם שעזב את הלהקה של קלפטון מרצונו. לבסוף, נופפלר פשוט אמר לחבריו, "אני לא רוצה לעשות את זה יותר."

נופפלר עצמו סיכם את החוויה בצורה הטובה ביותר. הוא תיעב את התהילה וטען שאין בה שום יתרון. "ברגע שאתה בטלוויזיה ועל השערים של כל המגזינים האלה, פתאום במקום שאתה תצפה בעולם, העולם צופה בך. זו חוויה מזעזעת," הוא אמר. "הצלחה, לעומת זאת, אני מעריץ. הצלחה אומרת שאני יכול לקנות גיטרות גיבסון לס פול משנת 1959 ואופנועי טריומף, ואני זוכה לנגן עם כל האנשים הנפלאים האלה. אבל תהילה? ממה שאני רואה, תהילה היא רק תוצר לוואי רעיל של ההצלחה."