הרגע המדויק שבו ג'נסיס הרגה סופית את הרוק המתקדם והפכה למפלצת פופ של אצטדיונים

הרגע המדויק שבו ג'נסיס הרגה סופית את הרוק המתקדם והפכה למפלצת פופ של אצטדיונים

ב-18 בספטמבר בשנת 1981 יצא האלבום ABACAB של להקת ג'נסיס.

כן, אפילו עטיפת התקליט שידרה הצהרת כוונות חדה: המטרה המוצהרת הייתה לברוח מהעבר העמוס והפנטסטי של הלהקה ולהתחיל מלוח חלק לחלוטין. הגיטריסט והבסיסט מייק ראת'רפורד אף הכריז אז בנחרצות לקראת יציאת התקליט: "הפעם לא הולכים להיות פה גובלינים ופיות!". ובכן, הפיות נשארו ביערות שנות השבעים, ובמקומן נחתו עלינו מקצבים מהודקים ושריריים. זו מוזיקת פופ אמיתית. ג'נסיס הפכו בסופו של דבר ללהקת פופ, לא ככה?! נכון, אני תמיד אעדיף את הג'נסיס שלי כלהקת רוק מתקדם בסבנטיז. ואף אחת מהטובות ביותרבתחום ההוא! אבל מה לעשות וחברי הלהקה נאלצו ללכת משם והלאה כדי לשרוד בתחום הזה שנקרא מוסיקה. וזה כנראה האלבום הראשון שבו אלמנט ה'דאנס-פופ' משתלט והופך לדומיננטי, פשוט כי קולינס התאהב עד מעל הראש בסיקוונסרים ובמכונות תופים. פה קצת קשה לי להבין את זה - אתה המתופף מהטובים יותר בעולם ואתה מעדיף מכונת תופים?!

פיל קולינס: "האלבום הזה היה הנקודה שבה חברי הלהקה באמת החלו לדבר זה עם זה. זו הסיבה שבגללה הייתי נלהב להקליט אותו. אפשר להגיד שהלהקה מתחילה באמת מכאן. לשם שינוי, הפעם יכולנו להעיר הערות מוזיקליות זה לזה מבלי שאיש ייפגע". וזה בדיוק הדלק שהניע את התקליט: אחרי שנים ארוכות של מאבקי אגו פנימיים ופרישות דרמטיות (תחילה של הגיטריסט אנתוני פיליפס, אחר כך של הזמר פיטר גבריאל ומאוחר יותר של הגיטריסט סטיב האקט), השלישייה שנותרה סוף סוף למדה לפעול כחטיבה מגובשת אחת. הם פשוט התיישבו בסלון של בית החווה, אילתרו שעות יחד בג'אם סשנים חופשיים, וזרקו הצידה ללא רחמים כל קטע שנשמע מוכר מדי או יותר מדי ג'נסיס הישנה.

מי כתב את המלודיות האלו? זו שאלה רצינית: רוב הרצועות מקבלות קרדיט משותף לכל שלושת חברי הלהקה. בסופו של דבר החברים הבינו את זה בעצמם, והחל מהאלבום הבא כל הקרדיטים חולקו שווה בשווה, מה שהחזיר אותנו לימים הטובים שבהם הכל פשוט יוחס לג'נסיס וזהו – עד שפיטר גבריאל הישן והטוב התעקש שכל המילים באלבום THE LAMB LIES DOWN ON BROADWAY יירשמו רק על שמו ופירק את האחדות. אבל שיתוף הפעולה הנוכחי מוכיח שהחבר'ה האלה ידעו להוציא מנגינות אדירות כשרצו, ואפילו הגרובים שלהם מהנים ומבדרים בטירוף. ושוב - אל תשוו את זה לפוקסטרוט.

לא כולם אוהבים את האלבום הזה. נתקלתי בלא מעט חובבי ג'נסיס שקטלו אותו בגלל היותו קליט מדי. הטהרנים המושבעים של הרוק המתקדם, אלה שעדיין נשבעים בכל אקורד מורכב של SELLING ENGLAND BY THE POUND, כמעט מיררו בבכי לתוך המלוטרון שלהם כששמעו לפתע מקצבים ישרים ומלודיות שמכוונות למצעדי הפזמונים ולא לאגדות ימי-ביניימיות. פיל קולינס היה אז דמות מרכזית בלהקה, הן כסולן והן כמתופף, וקריירת הסולו שלו החלה להיסלל במקביל לאלבום ABACAB. הצלילים של האלבום הקודם, DUKE, עם האווירה המיוחדת שאפיינה אותם, פינו את מקומם לצליל מסחרי וקליט שנותב היטב לאצטדיונים הגדולים.

וכיצד נוצר שם האלבום המוזר? ובכן, מכיוון שמבנה שיר הנושא הוא כזה: A מסמן את הבתים, B את הפזמון, ו-C את קטע המעבר השונה מהם. כך נוצר השם ABACAB (בית, פזמון, בית, קטע מעבר, בית, פזמון). עם זאת, חברי הלהקה גילו שהמבנה הזה (בית-פזמון-בית-מעבר-בית-פזמון) היה בסך הכל סקיצת העבודה הראשונית ששימשה אותם בחדר החזרות! ככל שהשיר התפתח באולפן, המבנה שלו השתנה ונערך מחדש לחלוטין, ובשיר המוגמר והמוקלט אין שום זכר לרצף האותיות הזה! הם השאירו את שם הקוד פשוט כי התאהבו בצליל המופשט שלו שאינו נושא משמעות מוגדרת.

ומעבר לשם המסתורי, על מה בעצם מדברות מילות שיר הנושא? מסתבר שגם הזמר בעצמו לא ידע! לקראת סיבוב האיחוד של הלהקה בשנת 2007, נשאל פיל קולינס במגזין רולינג סטון אם היו שירים שנפלו במהלך החזרות לקראת ההופעות. קולינס השיב בכנות משעשעת: "זה בדיוק מה שקרה עם ABACAB, שכולם ציפו שנבצע. באמצע הבית הראשון עצרתי ואמרתי לחבר'ה: 'אני לא באמת רוצה לשיר את זה. אין לי שום מושג על מה השיר הזה מדבר!'". חוסר הפשר הטקסטואלי לא הפריע לשיר להפוך ללהיט ענק שזינק למקום ה-26 במצעד של בילבורד בארצות הברית ולממתק הופעות מחשמל. שיר הנושא מקפץ והמלודיה חזקה בטירוף, ולא משנה מה יגידו על העיבודים. בסדר, לא תמצאו אותי מעדיף לשים על צלחת הפטיפון שלי את ABACAB במקום את NURSERY CRYME - אבל אם אשמע את השיר ברדיו או באיזה פאב או מקום שכזה, אני מבטיח לכם שזה יגרום לי הנאה גדולה.

וזה היה התקליט הראשון של ג'נסיס שיצא בעקבות הצלחת הסולו הגדולה של פיל קולינס עם אלבומו, FACE VALUE. ג'נסיס כבר עבדה על תקליטה החדש כאשר אלבום הבכורה של קולינס זינק לראש מצעד האלבומים בבריטניה ולעשרת הגדולים בארה"ב. הביטחון שבא עם הצלחת האלבום הזה נתן לקולינס אפשרות להשפיע יותר על גישתה של הלהקה לכתיבה. עדות לכך ניתן לראות בשיר NO REPLY AT ALL, שאליו הביא קולינס את חטיבת כלי הנשיפה של להקת "אדמה, רוח ואש", שבה השתמש גם באלבום הסולו שלו. חטיבת הנשפנים הזו, שנודעה בשם THE PHENIX HORNS, נשכרה על ידי קולינס קודם לכן עבור להיט הסולו שלו I MISSED AGAIN. קולינס חשב לעצמו שאם כבר הלהקה ממציאה את עצמה מחדש, למה לא לתבל שיר R&B מקפיץ בנשפנים אמיתיים? הייתה זו הפעם הראשונה שבה ג'נסיס שיתפה פעולה עם מוזיקאים אורחים חיצוניים מאז אלבום הבכורה שלה משנת 1969, FROM GENESIS TO REVELATION, שבו הוקלטה חטיבת כלי מיתר! מאז ומתמיד טוני בנקס ומייק ראת'רפורד הפיקו כל צליל בעצמם, והשילוב של נשפנים מבחוץ היה שינוי כה קיצוני ואף גרם לטשטוש הזהות של ג'נסיס לעומת קריירת הסולו של קולינס אז.

פיל קולינס: "זה היה הרעיון שלי להביא את כלי הנשיפה. הכרתי אותם כשהשתמשתי בהם לאלבום הסולו הראשון שלי. דאגתי מאוד שהרעיון הזה לא יעבוד בג'נסיס וידעתי שיאשימו אותי אם זה לא יצליח. טוני (בנקס) היסס בהתחלה, אבל שמח מהתוצאה". הייתה זו גישה חדשה עבור ג'נסיס, שהתהדרה בעבר בשפע של צלילים ואקורדים. הפעם הגישה הייתה LESS IS MORE. הם גם הרבו להשתמש במכונות תופים בתהליך הכתיבה, מה ששחרר את קולינס לאלתר מנגינות ווקאליות על המוזיקה של בנקס וראת'רפורד. המשמעות הייתה שהשירים לא עברו חזרות יתר לפני ההקלטה, כפי שקרה לעיתים בעבר. הלהקה הצליחה ללכוד בהקלטה פשוטה את התחושה הראשונית והגולמית של השירים ולעמוד בפיתוי לייפות את העיבוד יתר על המידה.

המוזיקה, כפי שניתן לנחש, מבוססת ברובה על מכונות תופים ועל כל הצליל האלקטרוני ההוא של תחילת שנות השמונים. אבל תעצרו רגע את רפלקס ההקאה שלכם! שלא כמו כל כך הרבה להקות פחות מוכשרות, ג'נסיס ממש לא רדפו אחרי האופנה – הם קבעו את הטרנדים בעצמם! האלבום הזה הוא ללא ספק ניסיוני, וכל החבר'ה משקיעים את הנשמה ומנסים לסחוט כל טיפה מהגאדג'טים האלה, שזה פשוט תענוג לעצור ולהעריך את המאמץ והאנרגיה שהם שפכו שם. מכונות התופים ממש לא נשמעות מעצבנות, ולחלק גדול מהמוזיקה עדיין יש תחושה 'חיה' אמיתית. אולי זה פשוט בגלל שטוני בנקס הוא מאסטר ותיק ומוערך של סינטיסייזרים, ולכן ההישענות על טכנולוגיה מודרנית לא מכה בנו בהלם. ואסור לשכוח שיש כאן עדיין שפע של צלילי גיטרה, ומה שחשוב עוד יותר – התקליט הזה לא נוצר סתם לשם הניסוי, אלא הטכנולוגיות נמצאות כאן אך ורק כדי להעשיר את הסאונד, ולא כדי להחליף את המלודיה. בשלב הזה אני תוהה, באיזה מחסן אופסנו המלוטרונים וההאמונד של בנקס. בטח על הדלת היה מנעול רציני - שאם, חס וחלילה, הקלידן פתאום יתפתה להניח את ידיו עליהם באייטיז.

קחו למשל את השיר הנהדר KEEP IT DARK: טוני בנקס הסביר כי הרעיון מאחורי השיר עוסק באדם שנחטף על ידי חוצנים ומגלה עולם אוטופי שקט ומאושר שבו אנשים חיים בלי פחד ובלי מלחמות. אלא שכאשר הוא מוחזר לכדור הארץ, הוא מבין שאיש לא יאמין לסיפור ההזוי ויחשבו שיצא מדעתו, ולכן הוא ממציא שודדים שחטפו אותו ומתעקש לשמור על האמת בחושך. השיר הולחן במשקל של 6/4, אך קולינס מתופף אותו במקצב סינקופי מהודק שגורם לו להישמע כמו שיר פופ מתקתק וקליט.

עבור מעריצי הפרוג האדוקים שחיפשו נואשות משהו להיאחז בו, סיפקה הלהקה את היצירה DODO / LURKER, הרצועה הארוכה באלבום שנמתחת על פני שבע דקות וחצי. החלק השני, LURKER, הוא למעשה שיר חידה מחורז: "בגדי פליז, שיער חום... ממעט לנשום... לב של אבן, פחד מאש ומים... מי אני?". התשובה לחידה הייתה אמורה להיחשף בחלק השלישי של היצירה, קטע אינסטרומנטלי בשם SUBMARINE, שנחתך לבסוף מהאלבום ויצא כבי-סייד של תקליטון. הפתרון לחידה, מסתבר, הוא צוללת גרעינית! הנושא הוא ללא ספק אקולוגי וסביבתי, גם אם לא ברור אם אנחנו אמורים לבכות או לצחוק מהשורות האלה, אבל כשהחלק של LURKER נכנס בסוף עם ריף הסינטיסייזר העליז הזה, כל רושם כבד או מעיק מתפוגג ברגע. והאם זה דבר רע? ממש לא!

עוד פנינה באלבום היא הבלדה המרגשת MAN ON THE CORNER. מדובר בשיר השלישי והאחרון בתולדות ג'נסיס שבו הקרדיט הבלעדי על הלחן והמילים שייך לפיל קולינס לבדו! קולינס הלחין אותו באמצעות קופסת מקצבים מוקדמת מדגם ROLAND CR-78, והוא מתאר מפגש כואב עם חסר בית בודד שעומד בקרן רחוב, צועק על העוברים ושבים ואיש אינו עוצר להקשיב לו. השיר יצא כסינגל וזינק ל-40 הגדולים משני עברי האוקיינוס. אלא שזה נשמע לי כפסטיש פילוסופי משעמם של פיל קולינס - סיום חלש ופחות זכיר של התקליט.

לצד אלה בלטו גם ME AND SARAH JANE שנכתב כולו על ידי טוני בנקס ומשלב פופ, רגאיי ומהלכי הרמוניות מורכבים, וכמובן השיר הכי משוגע ושנוי במחלוקת שהלהקה שחררה מעולם – WHO DUNNIT. שיר ניו-ווייב מנוכר, מלוכלך ומינימליסטי עם מילים שחוזרות על עצמן בלולאה בלתי פוסקת. המעריצים כל כך שנאו את השיר הזה, עד שבמהלך סיבוב ההופעות הקהל היה פוצח בשריקות בוז אדירות. קולינס, עם ההומור העצמי הנפלא שלו, נהג להציג את השיר מעל הבמה: "ועכשיו ננגן שיר שרובכם שונאים – אתם מוזמנים להתחיל לשרוק בוז עכשיו!". גאונות טהורה או איבוד עשתונות? תחליטו בעצמכם. תהיו בטוחים שאני פחות אוהב את זה.

כדי לסייע לחברים להשיג את הסאונד המופשט החדש הרצוי, הם החליטו להחליף את המפיק והטכנאי דיוויד הנטשל, שסיפר: "להצלחת הסולו של פיל ולסאונד שהוא קיבל עם יו פאדג'הם הייתה בוודאי השפעה גדולה, לא רק על מעמדי בלהקה, אלא בבירור גם על עתידה של ג'נסיס". פאדג'הם עבד עם קולינס על אלבום הבכורה שלו, ולפני כן עבדו השניים על הקלטת אלבומו השלישי של סולן ג'נסיס לשעבר, פיטר גבריאל. שם הם פיתחו יחד צליל תופים חי ועצום. פאדג'הם הסביר מאוחר יותר כיצד הגיעו לסאונד: "יום אחד פיל ניגן באולפן ולחצתי בלי משים על כפתור האינטרקום בין חדר הבקרה לחדר הנגינה. לפתע בקע הסאונד האדיר הזה, וכולם בחדר הבקרה הסכימו שהוא נשמע מדהים. כולם אמרו, 'בואו נעשה עם זה משהו', אבל הבעיה הייתה שבגלל שהטוקבק היה מובנה בקונסולת הסאונד, לא ניתן היה להקליט אותו. לאחר מחשבה מאומצת הצלחתי למצוא פתרון". הפתרון הזה יצר את צליל ה-GATED REVERB האגדי דרך קונסולת SSL. הצליל המהפכני הזה, שנולד בהקלטת השיר INTRUDER של פיטר גבריאל והתפוצץ ברחבי הגלובוס עם IN THE AIR TONIGHT של קולינס, הפך ב-ABACAB לסאונד התופים המכונן של שנות השמונים כולן.

האלבום שוחרר זמן קצר לאחר הופעתה של רשת המוזיקה MTV, וג'נסיס מצאה קהל מעריצים חדש באמריקה בזכות הקליפים לשירים ABACAB ו-NO REPLY AT ALL. ערוץ המוזיקה הצעיר עלה לשידור בארצות הברית רק חודש קודם לכן, באוגוסט 1981, והיה נואש לחומרים מצולמים. חברי ג'נסיס לא בדיוק התאימו לפרופיל הדוגמנים של כוכבי הפופ הזוהרים: הם נראו יותר כמו רואי חשבון מנומנמים בחולצות רוגבי וסוודרים, כשהסולן שלהם יושב חבוי מאחורי מערכת תופים ענקית. בקליפ של NO REPLY AT ALL הם אף עטו ז'קטים תואמים ועשו פנטומימה קומית ומגושמת לחצוצרות – אבל ההומור והפשטות הזו שבו את לב הצעירים באמריקה, שרבים מהם מעולם לא שמעו את אלבומי העבר המורכבים של הלהקה.

בעיתון NME נכתב בביקורת: "האלבום הזה נועד לקהל שאמור לנסוע במכונית עם רמקולים גדולים וגג פתוח. הוא מופק להפליא אך אין בו משהו ששווה לדבר עליו. הוא כטבילת בוהן בים של אפשרויות ענק". במלודי מייקר נכתב כי "להקת ג'נסיס כנראה רוצה להשתנות ולהירגע". ברולינג סטון כתבו בזמנו: "האירוניה היא שהצלחת אלבום הסולו של קולינס במצעדים, יותר מכל אלבום של ג'נסיס, גרמה לאלבום החדש של הלהקה להישמע כמוהו. ועדיין, למרות שאי אפשר לרקוד לצלילי ABACAB – הדבר מראה שנותרו חיים בלהקה הזו". הביקורות אולי התלבטו, אך הקהל אמר את דברו בקופות: האלבום כבש בסערה את המקום הראשון במצעד הבריטי (האלבום השני בלבד של הלהקה שעשה זאת) והגיע למקום השביעי בארצות הברית כשהוא זוכה למעמד של אלבום פלטינה כפול!

ואם תשאלו אותי? זה אלבום נחמד, קליט ולא מחייב. ועם כל הגעגועים והטרוניות של חובבי הפרוג המושבעים, אי אפשר שלא להוריד את הכובע בפני התעוזה המוזיקלית של שלושה גאונים שפשוט סירבו להפוך לדינוזאורים מאובנים. נכון, האלבום מסתיים בנימה קצת חלשה עם שניים-שלושה שירים פחות זכירים, כולל הבלדה LIKE IT OR NOT של ראת'רפורד, אבל השירים ברובם המכריע מהנים.

עכשיו תסלחו לי, אני חוזר לשים את התקליט FOXTROT בפטיפון שלי. חייב להירגע ולתת לשומר השמיים ולארוחת הערב המוכנה לעשות לי סדר בנשמה.