הרגע שבו האיש מאחורי הצליל של דיוויד בואי יצא מאחורי הקלעים כדי להבעיר את האולפן

הימים היו שלהי שנת 1973, ועולם הרוק הבריטי עדיין ליקק את פצעי ההלם המוחלט שהיכה בו: דיוויד בואי הודיע בהפתעה גמורה מעל במת אולם האמרסמית' אודאון בלונדון על פירוק הלהקה ששינתה את פני המוזיקה. חברי להקת הליווי, העכבישים ממאדים, מצאו את עצמם בן לילה ללא עבודה וללא מושג מה ילד יום, אך עבור הגיטריסט והמעבד הגאון של ההרכב, השבר הזה היה יריית הזינוק. מנהל סוכנות "מיינמן", טוני דפריס, החליט לבנות ממנו אליל רוק עצמאי בזכות עצמו, והצעד הראשון בתוכנית דרש התכנסות מבודדת באולפן מרוחק לצורך הקלטת אלבום סולו בכורה מכריע.

למיק רונסון היה כובע קש שהוא פשוט סירב להוריד. הוא חבש אותו בכל רגע נתון, ובאופן כמעט בלתי נתפס הצליח לדחוס אותו אפילו מתחת לאוזניות בתוך חדר ההקלטות. למה דווקא כובע קש? קשה לדעת, אבל כשאתה בעיצומן של הקלטות לאלבום סולו בכורה מכריע, מותר לך ללבוש מה שמתחשק לך — בין אם מדובר בחלוק רחצה ממגבת או בחולצת סאטן שחורה.

רונו, כפי שכינו אותו כולם בחיבה, היה מאז ומתמיד טיפוס עממי, חם ונטול שמץ של מניירות כוכבות מהעיר HULL, שלא נתן לכל האבק הנוצץ של לונדון לבלבל אותו. הוא התייחס למוזיקה באותו מוסר עבודה קפדני וחרוץ שאפיין את ימיו כגנן צעיר במחלקת הפארקים של עיריית מולדתו.

אז רונו חזר לאולפני ההקלטה ב"שאטו" בצרפת, וכדרכו הוא עבד בפרצי מסירות בלתי נגמרים. מייק גרסון, איינסלי דנבאר וטרוור בולדר כבר סיימו להקליט את תפקידי הפסנתר, התופים והבס. כעת נותרו השירה, הגיטרות, כלי המיתר והנשיפה. בשונה מהעבר, דיוויד בואי והמפיק קן סקוט לא נמצאו כאן כדי להכתיב את הטון. רונסון החזיק בכל המושכות בעצמו: הוא היה המפיק, המעבד, הגיטריסט והזמר. זהו אלבום של מיק רונסון במלוא מובן המילה.

הידע המוזיקלי העמוק שצבר בילדותו בלימודי כינור, פסנתר ותיאוריה קלאסית - אותם כלים שאיפשרו לו לחלץ מהמיתרים את העיבודים המפוארים שהפכו את אלבומיו הגדולים של בואי ליצירות אלמותיות - קיבל כאן סוף סוף את הבמה הראשית והבלעדית ללא פילטרים.

הטירה, בה פעל האולפן, הייתה שקטה ומאוכלסת הרבה פחות מאשר בימי ההקלטות של תקליט הקאברים PIN UPS של בואי. טירת ארוביל מהמאה השמונה-עשרה, שנודעה כמשכנם הרומנטי של שופן וז'ורז' סאנד ומשכה אליה מוזיקאים בעקבות שמועות על רוחות רפאים ואקוסטיקה פלאית, הציעה לרונסון שקט נדיר (כמו גם בריחה ממס ההכנסה הבריטי, שכן הקלטה באנגליה סיכנה את הרווחים מהמכירות). מסביב לרונסון נמצא אז מעגל מצומצם: טכנאי ההקלטה דניס מקיי; פיט, מנהל הצוות הטכני לשעבר של בואי שמתכונן למסע ההופעות העצמאי של רונסון; וסו פוסי, שזינקה מתפקיד ספרית הלהקה לעמדת העוזרת האישית של רונו, ומנהלת את ענייניו ביד רמה - החל מהבטחת אספקה שוטפת של סיגריות ז'יטאן ועד לתיאום שעות אולפן. סו, שהייתה האישה האחראית ישירות לתספורת הקיפוד הכתומה שהגדירה את זיגי סטארדסט, עמדה לימים להינשא לרונסון ולהפוך לעוגן המרכזי של חייו. בין האורחים חלפה גם דיינה גילספי בגיחה קצרה בין הופעות במחזה ישו כוכב עליון, לצד כמה מחברי הלהקה של הגיטריסט לארי קוריאל, בהם הפסנתרן מייק מנדל.

"אני חייב לומר," הכריז טכנאי ההקלטות דניס מקיי בעודו מחווה לעבר רונסון, "שמעולם לא עבדתי עם מוזיקאי מסור, מתחשב ומלא המצאה כמו הממזר הזה כאן."

העבודה המוקפדת של רונסון הגיעה עד לפרטים הקטנים ביותר. באחד הקטעים, שבהם כבר הוקלט הפסנתר של מייק גרסון, החליט רונסון להוסיף עיטורים משלו. במקום לנגן את התפקיד בשתי ידיים יחד - משימה שרונסון שלט בה היטב - הוא בחר להקליט את יד שמאל בערוץ אחד ואת יד ימין בערוץ נפרד, רק כדי להבטיח הפרדת סטריאו מוחלטת במיקס הסופי. השאיפה הזו לשלמות הציגה את האוזן החדה של גאון אולפנים שידע בדיוק כיצד לגרום לכלים לחתוך את המיקס ולהרעיד את מחטי הפטיפון בהתלהבות.

התקליט נקרא SLAUGHTER ON TENTH AVENUE ("טבח בשדרה העשירית"). נכון לשלבי ההקלטה הראשונים, כשמרבית הקטעים הכילו רק בס, תופים ופסנתר, הצליל נטה לכיוון ג'אזי מובהק. הנגינה של גרסון כאן אינה רגשנית או עמוסת קישוטים כמו בחלקים מהתקליט ALADDIN SANE, אלא חדה ונוקבת. "זה נשמע ככה רק כי מייק גארסון נמצא כרגע מקדימה," מסביר רונו. "ברגע שהגיטרה תיכנס, זה יישמע כמו רוק'נ'רול רגיל לגמרי."

וברגע שרונסון חיבר את גיטרת הלס פול קאסטום משנת 1968, שאת צבעה השחור המקורי שייף במו ידיו עד לעץ החשוף כדי להשיג צליל פתוח ומהדהד יותר, האולפן כולו רעד. החיבור של אותה גיטרה למגבר מארשל אימתני יחד עם דוושת ווא-ווא מקובעת בדיוק באמצע המהלך, הפיק את אותו סאונד מפורסם ונוקב שהפך לסימן ההיכר הבלתי מעורער שלו.

הצליל הזה אולי מזכיר באופן בלתי נמנע את SPIDERS FROM MARS, אך ראוי לזכור שרונסון שימש כמנהל המוזיקלי של ההרכב. במידה רבה, הסאונד הכלי באלבומיו של בואי היה הסאונד של רונסון לאורך כל הדרך. כשהאלבום ייצא, השאלה הנכונה לא תהיה מה רונו למד מבואי, אלא מה בואי ספג ממנו.

בינתיים, נראה היה שסוכנות "מיינמן" התפצלה לאגפים נפרדים. אנשי המחנה של רונסון היו מרוכזים בו לחלוטין ולא ידעו דבר על מעשיו של בואי. בעוד רונסון הזיע באולפן בצרפת, בואי שהה באנגליה - סיים מיקסים לאלבום הופעה חיה, גיבש רעיונות לפרויקט הבא (אולי עיבוד מוזיקלי ל-1984), והמשיך לתחזק פרופיל נמוך. הסוכן טוני דפריס פיזר הבטחות חסרות כיסוי בניסיון לייצר היסטריה סביב רונסון, בזמן שרונו עצמו רק רצה לברוח מהפוליטיקה של התעשייה ולהתרכז בתווים.

במרכז האלבום עמדה גרסה גרנדיוזית לקטע SLAUGHTER ON TENTH AVENUE, שעובדה מחדש כמפגן פירוטכניקה של גיטרת גיבסון ושימשה כרצועת הנעילה. הקטע התזמורתי הזה נכתב במקור בידי המלחין ריצ'רד רודג'רס בשנת 1936 עבור מופע הבלט המפורסם בברודוויי, אך רונסון, שקיבל השראה מדרכו של ג'ף בק לשלב השפעות קלאסיות בחשמל של רוק, החליט להפוך את היצירה לממתק גיטרות רב-שכבתי מטורף ומלא הוד.

סביבה נפרש מנעד סגנוני רחב: מבלדת אהבה איטלקית מעודנת בשם MUSIC IS LETHAL - שהתבססה על לחן של לוצ'יו בטיסטי ועבורה חיבר בואי מילים אנגליות דרמטיות ומיוסרות שנשפכו הישר לתוך מיתרי הקול של רונו; ועד ביצוע מחוספס ולוהט ל-WHITE LIGHT / WHITE HEAT של לו ריד; גרסה ישירה ואלגנטית ל-I’M THE ONE של אנט פיקוק; שיר חדש שכתב בואי; אותו שיר, שזכה לשם GROWING UP AND I'M FINE, נמסר לרונסון על ידי בואי כסוג של מתנת פרידה וברכת דרך עצמאית, והוא הציג שילוב נפלא בין קצב גלאם ממכר לנגינת פסנתר עליזה; לצדם בלט גם השיר ONLY AFTER DARK, שנכתב יחד עם סקוט ריצ'רדסון וסיפק גרוב אפלולי וממגנט, אשר שנים מאוחר יותר זכה לגרסת כיסוי מפתיעה מצד להקת THE HUMAN LEAGUE באלבומם DARE; ואפילו מחווה נוגעת ללב למלך הרוק'נ'רול אלביס פרסלי בדמות ביצוע חשוף ומרגש לשיר LOVE ME TENDER; ומספר שירים מקוריים של רונסון עצמו, ביניהם קטע בשם העבודה PLEASURE MAN ששילב מקטעים מלודיים מורכבים עם סולואים מתפוצצים.

מאחורי השירים עמד נרטיב קונספטואלי עגום. "זה אלבום אהבה," סיפר רונסון. "הסיפור עוסק בבחור בשנות השמונים, טיפוס בטלן שמסתובב ברחובות. הוא רואה בחורה ומתאהב בה. היא עובדת כרקדנית במועדון לילה וגם כזונה. בסופו של דבר היא מתאהבת בו ורוצה לעזוב הכל וללכת איתו, אבל הסרסור שלה מגלה את זה. לילה אחד היא יוצאת מהמועדון והוא יורה בה למוות. ואני נשאר לבד בלעדיה," הוא תיאר וזייף בכי דרמטי, "ומשם זה עובר ישירות לתוך 'טבח בשדרה העשירית'."

רונסון עדיין לא היה מורגל בעמידה מול מכשירי הקלטה של עיתונאים; הוא נטה להסתגר כשהמיקרופון נדלק, אף שבשיחה חופשית באישון לילה היה יכול לדבר שעות. במשך שנים בואי היה מוקד המשיכה הבלעדי של התקשורת, והעשייה המוזיקלית של רונו דיברה בעד עצמה ללא צורך בהצהרות. באותה עת, המעבר לעמדת המוביל הרגיש עבורו טבעי: "תמיד הייתי מנהיג," הוא הבהיר. "לקבל את כל ההחלטות? עשיתי את זה עוד לפני דיוויד. הוא האדם היחיד שעבדתי איתו שאמר לי מה לעשות, ומעולם לא הייתי בעמדה כזאת קודם. הקלטתי הרבה מאז שהצטרפתי אליו ושנינו למדנו המון, אבל השינוי בלתי נמנע כדי להתקדם. אתה לומד להתנהל מול אנשים ולהציג את עצמך."

המופע הבימתי שרונסון תכנן נשען על אותם יסודות שליוו את תקופת זיגי - אותה מערכת הגברה, אותם נגנים ואותו צוות תאורה - אך עם תלבושות חדשות, תאורה שונה ורפרטואר אחר. היציאה לדרך עצמאית לא סגרה את הדלת בפני שיתופי פעולה עתידיים עם בואי, ורונסון אף ציין כי יסייע בעיבודים המוזיקליים לפרויקט הבא שלו. הקשר האמנותי ההדוק בין השניים נשמר על אף המרחק, ובואי אף תרם בעצמו קולות רקע ונגינת גיטרה לחלק מקטעי האלבום.

באשר לקהל, רונסון הפגין ביטחון שקט ונטול אשליות: "ברור שיהיו אנשים שיבואו לראות אותנו ואף פעם לא ראו את דיוויד, ויהיו כאלה שראו את דיוויד, אולי לא אהבו אותו, אבל יאהבו אותנו. המוזיקה תהיה שונה. חלק מהקהל הישן אולי ישנא את זה לחלוטין - נרוויח ונפסיד משני הצדדים. זה לא ממש משנה. אני עושה את זה כי אני באמת מאמין בזה, וחושב שאנשים ייהנו מזה מאוד."

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459