כשמנהלי חברות התקליטים נחרדו מהמוזיקה שלהם, חברי ג'נטל ג'יאנט הוכיחו להם מאיפה משתין הענק העדין

ב-21 בספטמבר בשנת 1973 יצא תקליטה החמישי של להקת הרוק המתקדם הבריטית, ג'נטל ג'יאנט, ושמו IN A GLASS HOUSE.

החבורה המופלאה הזו, שצמחה מתוך אפרה של להקת הפופ סיימון דופרי אנד דה ביג סאונד (זוכרים את הלהיט שלה, KITES?), קמה מראש עם מטרה אחת ברורה: ליצור מוזיקה חסרת פשרות, מאתגרת ורחוקה מכל שטאנץ מסחרי שחוק. בארבעת תקליטיהם הראשונים – החל מאלבום הבכורה הנושא את שם הלהקה, GENTLE GIANT, דרך ACQUIRING THE TASTE ו-THREE FRIENDS, ועד ליצירת המופת OCTOPUS – החברים התיכו מוזיקה קלאסית של ימי הביניים והרנסאנס עם רוק כבד, ג'אז פיוז'ן ופוליפוניה קולית מבריקה, והפכו לחביביהם של חובבי הפרוג המושבעים (כולל שלמה גרוניך, יוני רכטר, אבנר קנר ועוד).

אז שנת 1973. הרוק המתקדם נמצא בשיאו, עם להקות כמו יס ו-ELP שממלאות אצטדיונים ביצירות מורכבות. ובתוך כל הטוב הזה, חברי להקת ג'נטל ג'יאנט הרגישו שהם עומדים בפני הפריצה הגדולה שלהם. אבל רגע לפני שהיו אמורים להקליט את מה שיהפוך לאחד התקליטים החשובים בקריירה שלהם, עננים שחורים התקבצו בשמיים. פיל שולמן, האח הגדול, המוח הקונספטואלי, נגן כלי הנשיפה ואחד מעמודי התווך של הלהקה, החליט שדי, נמאס לו, והודיע על פרישה. פיל, שהיה מבוגר מיתר החברים בכעשור והיה כבר איש משפחה ואב לשלושה ילדים, התקשה לשאת עוד את התלאות ואת השחיקה של סיבובי ההופעות התובעניים. הוא בחר לפרוש ולחזור לחיי הוראה שלווים, כשהוא מותיר אחריו חלל מנהיגותי עצום, שכן הוא היה אחראי לרבים מהרעיונות המושגיים, לטקסטים ולתפקידי הנשיפה.

דרק שולמן בעצמו מתאר בספרו בכנות מדהימה ובנימה אישית וחושפנית את גודל השבר והטלטלה שעברו עליהם באותם רגעים: "ריי, שבדרך כלל היה מאוזן ושקול, היה שפוף ומדוכדך גם הוא. ומאחר שמצבי הרוח שלנו תמיד הטביעו את חותמם על המוזיקה שכתבנו, IN A GLASS HOUSE יצא אפל, תוקפני והרבה פחות פרוגרסיבי. זה לא נעשה בכוונה, זה קרה לגמרי בתת-מודע, ולא תהיה זו הגזמה כלל לומר שזה היה אלבום הפוסט-טראומה של ג'נטל ג'יאנט. עד כמה שפיל ואני רבנו, הוא עדיין היה אחינו הבכור. כיבדנו עמוקות את האינטליגנציה, השנינות, היכולת המוזיקלית והחוש העסקי שלו. וכעת הוא איננו, ואנחנו שקענו באבל כבד. פיל לא יצר איתנו קשר, אנחנו היינו עקשנים מדי, וידענו באופן אינטואיטיבי שהוא עומד להיות מחוץ לחיינו לתקופה ארוכה – ואולי לתמיד. הסערה הרגשית הזו ניכרה היטב בטקסטים שלי ובטון המלנכולי של חלק מהמוזיקה. ובכל זאת, התעלינו לגודל השעה וסיימנו את האלבום בזמן לקראת מועד ההוצאה המתוכנן שלו חודשיים לאחר מכן".

עבור כל להקה אחרת, זו הייתה יכולה להיות מכת מוות. אבל האחים הנותרים, דרק וריי שולמן, יחד עם גארי גרין, קרי מינייר וג'ון ווית'רס, החליטו לא להישבר. חמשת המופלאים נכנסו בחודש יולי 1973 לאולפני ADVISION בלונדון יחד עם טכנאי ההקלטה גארי מרטין, כשהם בוערים מהרצון להוכיח שהלהקה חיה, בועטת ומסוגלת להתעלות על עצמה דווקא מתוך המשבר. הם שינסו מותניים, נכנסו לאולפן והרגישו שהעתיד ורוד מתמיד, במיוחד לאחר שחתמו על חוזה נוצץ עם חברת התקליטים האמריקאית הגדולה, COLUMBIA. הם עמלו, הקליטו, ובישלו יצירת מופת חדשה, תקליט מורכב בשם סמלי, IN A GLASS HOUSE. כשהגישו את הסרט המוגמר למנהלים בחליפות באמריקה, הם ציפו למחיאות כפיים, לחיצות ידיים ואולי איזה בקבוק שמפניה. במקום זה, הם קיבלו דממה רועמת.

וכמה מרתק לקרוא את מה שדרק שולמן חושף בספרו על התפקיד ההיסטורי והמכריע של המתופף ג'ון ווית'רס, שהפך לעוגן ההצלה של הלהקה, ועל השינוי המוזיקלי הדרמטי שהוביל: "למרות שג'ון ווית'רס היה חדש יחסית בלהקה, הוא תפס פיקוד וזרק לנו חבל הצלה אמיתי בדיוק כשמצאנו את עצמנו טובעים ומפרפרים. הדרך שבה הוא תיפף ב-OCTOPUS העניקה לנו ממדים נוספים לחקור. הוא ידע לנגן מקצבים מורכבים ומתעתעים ופעימות עדינות ומאופקות בדיוק כמו כולם, אבל היכולת המופלאה שלו לעבור ללא מאמץ להילוך גבוה ולהזניק אותנו לכיוון רוק ישיר וסוחף יותר – היא זו שהעלתה את הלהקה לפסגה המוזיקלית הבאה שלה! אינני יכול להפריז בחשיבות של ג'ון בהענקת סוג של תרפיה מקרית, בלתי כתובה ובלתי מדוברת, בדיוק כשהיינו זקוקים לה יותר מכל. באופן תת-מודע, IN A GLASS HOUSE היה כמו להניח את הענק הישן בארון הקבורה, להיפרד ממנו לשלום, ולהמשיך הלאה כענק חדש כשהמוניטין והיושרה האמנותית שלנו נשארים ללא רבב!"

דרק מוסיף ומתאר את הדואליות הנפשית שליוותה את יצירת האלבום באולפן: "התקליט IN A GLASS HOUSE היה חיה שונה לחלוטין עבור הלהקה, והוא הוליד בתוכי דואליזם מאיים. ידעתי שהמוזיקה טובה – אולי אפילו גאונית – אבל הרגשתי כל כך נורא! זה היה אלבום שהתאפיין באמביוולנטיות עמוקה. אחרי שכתבנו את השירים, הקשבנו להם בחשש מסוים ותהינו: 'אוקיי, מה עשינו פה בעצם? האם זה טוב? האם זה אנחנו? האם אנחנו בכלל ג'נטל ג'יאנט בלי פיל?'. זה היה מעגל מוזר ביותר. יחד עם זאת, אני לא חושב שהיינו יכולים לצמוח ללהקה שהפכנו להיות אלמלא פיל היה פורש. כשהושארנו לבד עם החזון שלנו, יכולנו להתמקד בגרוב ובתחושה ולהפוך ללהקת רוק אמיתית ומחוספסת הרבה יותר!"

והוא מוסיף לגבי הדינמיקה של ההרכב המצומצם כחמישייה: "כלהקת הופעות של חמישה נגנים, ידענו שלא נוכל להעלות כמות כה עצומה של כלי נגינה על הבמה, ולכן הפחתנו את כמות התפקידים בעיבודים. היו שפע של כינור ומעט כלי נשיפה, אבל הגיטרה תפסה מקום הרבה יותר מרכזי ודומיננטי. ולמרות שעדיין סטינו מכל מוסכמה ושיבצנו אינספור שינויי קצב ומשקל, השירים הפכו לנגישים יותר ולמלודיים באופן מסורתי – במונחים של ג'נטל ג'יאנט, כמובן!"

אבל החלום האמריקאי הפך לסיוט. אנשי COLUMBIA (שבאותם ימים סבלה מחילופי הנהלה ומזעזועים פנימיים כבדים), שכנראה ציפו לשמוע משהו קצת יותר קליט, האזינו לצלילים המורכבים, לשינויי המקצבים הפרועים ולקטעי השירה המפותלים וקבעו בפסקנות: "זה לא מסחרי!". הם הודיעו ללהקה ההמומה שהם מסרבים להוציא את התקליט בארצות הברית. ההלם היה מוחלט. חברת התקליטים האמריקאית אף מיהרה לבטל את החוזה עם הלהקה – צעד שהתברר כטעות עסקית נוראית מצדם, שכן מבחינה חוזית הבעלות המלאה על סרטי המאסטר המקוריים חזרה אוטומטית לידיהם של חברי הלהקה! הגיטריסט גארי גרין לא חסך במילים כשהתייחס לפרשה שנים אחר כך: "אי הוצאת התקליט הזה בזמנו בארצות הברית הייתה כישלון שיווקי חרוץ של החברה שניהלה אותנו. לחשוב שנקבע לנו סיבוב הופעות באמריקה ללא תקליט חדש לשווק? זה היה נורא ואיום".

ודרק שולמן מתאר בספרו בכאב ובזעם את אותה דחייה בלתי נתפסת מצד קברניטי חברת התקליטים האמריקאית: "זה היה יכול להיות חלומי אילו IN A GLASS HOUSE היה מהווה את אותה תחייה מסחרית שהיינו כה זקוקים לה, כזו שתקפיץ מיידית את הקריירה שלנו באמריקה, בבריטניה ומעבר להן. אבל זה ממש לא קרה! המנהלים ב-COLUMBIA האזינו לו פעם אחת בלבד והגיבו בפאניקה אינסטינקטיבית אטומה – הם טענו שזה אפל מדי, ושזה פשוט לא OCTOPUS! לתדהמתנו ולהלם המוחלט שלנו, הם פשוט סירבו להוציא אותו!"

אבל באירופה, לעומת זאת, התמונה הייתה הפוכה לחלוטין, כפי שדרק נזכר בסיפוק רב: "כנחמה מתוקה, חברת VERTIGO אהבה את האלבום ללא עוררין והוציאה אותו באירופה ב-21 בספטמבר 1973. המעריצים שלנו עפו על התקליט ואף לא אחד התלונן על כך שהוא קודר יותר או מופנם ואינטרוספקטיבי יותר מ-OCTOPUS! הוא נמכר מצוין בכל רחבי אירופה וסידר לנו סיבובי הופעות ענקיים ויוקרתיים שבהם הופענו כמובילים הראשיים".

חברי הלהקה מצאו את עצמם במצב אבסורדי. הם היו אמורים לכבוש את אמריקה, אבל התקליט החדש והמבריק שלהם, עם העטיפה המהודרת שהגיעה במקור עטופה בצלופן שקוף, נמכר שם רק כמוצר יבוא יקר. העטיפה המרהיבה, שעוצבה בידי מרטין דין (אחיו של המאייר הנודע, רוג'ר דין), כללה חיתוך מיוחד ולוח צלופן שקוף שיצרו אפקט תלת-ממדי גאוני, כאילו חברי הלהקה לכודים בתוך אקווריום של זכוכית. וכאן התרחש אחד ממהלכי הצדק הפואטי המתוקים ביותר בתולדות הרוק: הקהל האמריקאי פשוט סירב לוותר על האלבום! חנויות התקליטים בארצות הברית החלו להזמין כמויות אדירות של עותקים מיובאים מבריטניה ומאירופה, ותוך זמן קצר נמכרו בארצות הברית בלבד למעלה מ-150,000 עותקי ייבוא במחירים מופקעים! נתון מדהים זה הפך את האלבום לאחד מתקליטי הייבוא הנמכרים ביותר בכל הזמנים באמריקה. המעריצים האמריקאים נאלצו לשלם ביוקר כדי לשים את ידיהם על היצירה, מה שהפך אותה לתקליט שלא נמכר בצינורות ההפצה הרגילים בזמן אמת ובאופן אירוני לפריט אספנים נחשק בהמשך.

דרק שולמן מדגיש בספרו עד כמה ההצלחה המחתרתית הזו הפיחה בהם כוח מחודש, וסללה את הדרך לעצמאות אמנותית מוחלטת: "חוסר העניין וההתנכרות של COLUMBIA לא הצליחו להרעיל אותנו בארצות הברית! האלבום הפך לאחד מתקליטי הייבוא הפופולריים והמבוקשים ביותר באותה שנה, ויצר תהודה רגשית אדירה אצל הקהל האמריקאי שלנו – מה שהוביל מאוחר יותר להחלטה שלנו להוציא אותו מחדש בשנת 1992 בלייבל הפרטי שלנו, ALUCARD. זה סימן עידן חדש לגמרי עבור הלהקה: כבר לא היינו תלויים ב-COLUMBIA".

אז כמו שהבנתם, התקליט הזה הפך עם הזמן לבלתי ניתן להשגה לחלוטין, כזה שלא מדפיסים עוד בחברות תקליטים בכל פינה בעולם, ואפילו אי אפשר היה להשיג אותו בייבוא! במשך שנים רבות, מעריצי ג'נטל ג'יאנט (כולל עבדכם הנאמן) רק יכלו לנחש, לפני עידן האינטרנט, כיצד אמורים להישמע הצלילים - אחרי שכבר הכרנו את שאר התקליטים שלהם. הרי איך ייתכן שיצירה כה חשובה אינה זמינה, בעוד אלבום כמו GIANT FOR A DAY עדיין היה נמצא על המדפים?!

תשעה חודשים לפני הדרמה הגדולה, כשהאופטימיות עוד הייתה באוויר, סיפר הסולן דרק שולמן לעיתון רקורד מירור על התוכניות הגדולות. "הדבר החשוב ביותר עבורנו לאחרונה הוא סיבובי ההופעות", אמר, "עשינו סיבוב הופעות נהדר באמריקה לצד להקת GROUNDHOGS. זה הגיע אחרי תקופה שבה חשבנו שאין בנו עניין כלל באנגליה. בארצות הברית הקהל זיכה אותנו בתשואות אדירות והכיר את החומרים. אם לא היינו חוזרים משם עם תחושה טובה, ודאי היינו מתפרקים". שולמן גם חשף סיפור משעשע מאחורי הקלעים: "חברת התקליטים הקודמת שלנו, קולומביה, שכרה עבורנו בחור גדול שהיה אמור להציג אותנו על הבמה כאילו הוא 'הענק העדין' בכבודו ובעצמו. אבל אותו ענק מת מהתקף לב שבוע לפני שהגענו לשם. אז חשבנו לשים במקומו כמה גמדים שיציגו אותנו, אבל התחרטנו כי זה עלול היה להתפרש לא כשורה. רעיון הענק היה טוב, אבל רעיון הגמדים כבר היה בתחום הגימיקים".

באותו ראיון, הוא הודה שהביקורות השליליות פגעו בהם. "כנראה שבהתחלה החומר שלנו היה קשה מדי לעיכול. עכשיו אני בטוח שיש לנו סאונד מיוחד והופעה בימתית טובה מאוד. אני מקווה שאנשים לא יחשבו שאנחנו תופעה חולפת. השקענו המון מאמצים ורק עכשיו אנחנו קוצרים את הפירות". ומה לגבי עזיבתו של האח הגדול פיל? הקלידן קרי מינייר סיפק הצצה נדירה לדינמיקה הפנימית של הלהקה: "אני לא חושב שדיברנו על זה בלהקה, אבל אני חושב שדרק שולמן חש הקלה גדולה מאוד כשאחיו הגדול פרש לפני הקלטת התקליט הזה". אולי העזיבה, כואבת ככל שהייתה, דווקא שחררה משהו אצל החברים הנותרים. הלהקה עלתה להופעת הבכורה שלה כחמישייה בקולג' קינג אלפרד בווינצ'סטר, והתברר מיד שההרכב נשמע מלוכד, מחוספס ורעב מאי פעם. לקראת סיבוב ההופעות של האלבום הם ערכו אינספור חזרות והשקיעו סכום דמיוני לאותם ימים – כ-30,000 פאונד – בהפקת במה שכללה קיר הקרנה ומקרנים שהציגו אפקטים ויזואליים מאחורי הלהקה, ממש כמו בהפקה תיאטרלית מושקעת.

במבט לאחור, ממרחק של עשרות שנים, דרק שולמן מנתח בספרו את הפרידה הזו מתוך בגרות, פיכחון והשלמה מלאה: "כשעבדנו על IN A GLASS HOUSE הייתי מלא סתירות וקרוע מבפנים, אך עדיין הרגשתי שאותה סערה נפשית הולידה את הביטוי המוזיקלי הכי טהור והכי כן שהיינו מסוגלים לייצר אי פעם! ברמה הרגשית והפיזית הטהורה, זה היה האלבום האהוב עליי ביותר של ג'נטל ג'יאנט. מאוחר יותר, כשהתחלתי לשפוט מחדש את מה שעשינו, ראיתי בו דווקא את אחד התקליטים הפחות אהובים עליי. אבל כיום אני מסתכל עליו בדיוק כפי שהוא – תמונת מצב אותנטית ומצוינת של השלב שבו היינו בקריירה שלנו. עם חוכמת הבדיעבד של עשרות שנים, ולאחר שהתפייסנו עם פיל בשנותינו הבוגרות, אני יכול לקבוע בביטחון שההמשך כחמישייה היה ברכה במסווה, וההחלטה של פיל להקדיש את עצמו למשפחתו הייתה ההחלטה הנכונה ביותר עבורו. הלהקה רק הלכה וצברה פופולריות, הדרישה לסיבובי הופעות בינלאומיים שוחקים גברה – ועבור פיל זה היה גיהינום עלי אדמות. ומעבר לכך, לנוכח ההחלטות הניהוליות והקרייריסטיות כבדות המשקל שניצבו בפנינו במחצית השנייה של דרכנו, זה שירת אותנו היטב שהיה מנהיג אחד שניהל את העניינים ביד רמה במקום שניים שנאבקים ללא הרף על עמדת הובלה. הלוואי וכולנו היינו נפרדים ברוח טובה ומתוך מוכנות רבה יותר, אבל אי אפשר לשכתב את העבר, מה שלמרבה הצער הותיר שנים רבות של מרירות וכעס".

כשמשווים את התקליט הזה ל-OCTOPUS שיצא לפניו, נשמע שהפעם החברים ממש מותחים את הגבולות: יש כאן בסך הכל שישה שירים, חלקם ארוכים, מורחבים ומשתנים ללא הרף בין נושאים מוזיקליים ומקצבים שונים. בתחילה נשמע התקליט הזה פחות קליט מקודמיו - אבל כשצוללים פנימה, קשה שלא להתמסר לזה (אם הראש שלכם אוהב רוק מתקדם ולא רק פופ, כן?). כל האלבום מוקדש לאמרה הידועה שמי שחי בבית זכוכית מוטב שלא ישליך אבנים. המילים כאן פסימיות ברובן ומגנות בחריפות הן את החברה בכללותה (כמו ב-THE RUNAWAY) והן את הפרט החי בתוכה (כמו ב-EXPERIENCE). הכל משדר תחושה קודרת ואפרורית, החל מהמוזיקה ועד לעטיפת התקליט. נכון, זהו תקליט תובעני שחייבים להאזין לו שוב ושוב בריכוז עמוק כדי להתחיל לעכל ולהעריך אותו – אבל יש לו הצדקה קיומית מוחלטת, ואפשר להזדהות איתו בעוצמה כשנמצאים במצב הרוח הנכון.

ודרק שולמן מוסיף ומבהיר בספרו בדיוק כנגד מי כוונו חיצי הזעם של אותו 'בית זכוכית': "שם האלבום הוא התייחסות ישירה לפתגם על אנשים שחיים בבית זכוכית. מבחינתנו, זורקי האבנים היו המנהלים, חברות התקליטים הבוגדניות ומעריצים הפכפכים של ימי שמש בלבד – וכמובן, הפרידה המרה שלנו מפיל שצבעה רבים מהטקסטים שלי! לא רציתי ליצור אלבום ששקוע ברפרנסים ספרותיים מרוחקים או בהתפלספויות קיומיות מופשטות; רציתי שהשירים יהיו טריים ורעננים, ויבטאו בדיוק את מה שאני חש לגבי מה שקורה בלהקה, בחיים האישיים שלנו, וכיצד האקלים החברתי והפוליטי הסוער משפיע על כל מה שסביבנו".

התקליט עצמו נפתח באופן בלתי נשכח, עם צליל של זכוכית מתנפצת לרסיסים. איזה פתיח הולם לתקליט שנקרא "בית זכוכית". הרסיסים הקקופוניים מתגבשים במהרה למקצב מסודר, ומכאן הלהקה לוקחת אותנו למסע מוזיקלי מורכב, מאתגר ומענג. ככה בדיוק עושים רוק מתקדם. זוהי כנראה טכנולוגיה שהלהקה שאלה בהשראת אפקט הפתיחה של פינק פלויד בשיר MONEY. שיר הפתיחה הזה נקרא THE RUNAWAY, שעוסק באסיר נמלט שמנסה לחמוק מרודפיו ומתמודד עם רגשות נוקבים של בדידות וחוסר אונים. היו שקישרו את הנושא והאווירה לסרט הטלוויזיה האמריקאי המפורסם משנת 1972, THE GLASS HOUSE (שהתבסס על סיפור מאת טרומן קפוטה ועסק בחיים הקודרים בבית כלא שמור).

משם ממשיך התקליט לאחד השירים הביזאריים והמבריקים ביותר שנוצרו באותה תקופה: AN INMATE'S LULLABY. כאן החליטו חברי הלהקה לוותר כליל על גיטרות ועל גיטרה בס! השיר הוקלט אך ורק באמצעות כלי הקשה ומקלדות – ויברפון, קסילופון, פעמונים, טימפני ותיפוף מעודן. דרק שולמן שר בקול מצמרר מנקודת מבטו של מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי, ששר לעצמו בחדרו המרופד ושואל בתמימות מדוע כולם סבורים שהוא השתגע. השילוב בין מנגינת ערש ענוגה לנושא כה אפל יצר שיר מופתי של הומור שחור וגאונות מוזיקלית. זה ממש נשמע כמו עולם אחר והזוי שמתחולל בתוך ראשו של המשוגע. זו פשוט יצירת מופת. זהו שיר שהוא בעת ובעונה אחת עצוב עד דמעות אך גם מלא אושר ושמחה. למה שמחה? מפני שהוא משדר תחושה של אדם ששלם לחלוטין ומאושר עד הגג בגורלו בתוך תאו המרופד: "שוכב כאן בשעות אחר הצהריים, בחדרי הקטן, החמים והמרופד היטב... יכול לדבר כאן עם כל חבריי המשעשעים... אמרו לי לנוח, מדוע? זה לא ממש ברור לי". מאידך – זה שיר עצוב ומצמרר עד אימה כשאתה מנסה לשים את עצמך בנעליו ובמקומו של אותו מאושפז...

הצד הראשון נחתם עם הסערה שנקראת WAY OF LIFE. שינויי המשקל פה בלתי נתפסים והנגינה מחשמלת כשבאמצע השיר העניקה הלהקה אתנחתא אקוסטית מלודית ויפהפייה עם הרמוניות קוליות מופלאות, לפני ששבה להפציץ בעוצמה פרוגרסיבית פרועה. הדבר המצחיק והביזארי ביותר הוא ש-WAY OF LIFE מתחיל בכלל כמו... קטע ריקודים! מישהו פתאום צועק GO והלהקה פורצת בגרוב כאילו-דיסקו מהיר ומקפיץ שמבוסס על ריף סינטיסייזר חזרתי וממכר (כשמתחתיו הבס והגיטרה מלהטטים בתפקידים מטורפים משלהם). תחשבו על זה: מקצב דיסקו שנתיים או שלוש לפני שמוזיקת הדיסקו פרצה וכבשה את העולם בסערה! באותם ימים זה ודאי נשמע כאוונגרד עתידני לחלוטין. האם ייתכן שזהו שיר הדיסקו הראשון בהיסטוריה שנוצר בידי להקת רוק מתקדם טהורה?! (כמובן שיש להם אליבי מושלם – הם כנראה מעולם לא העלו על דעתם שהם מנגנים דיסקו...). ועדיין, מדובר בקטע קשוח.

את הצד השני פתח השיר EXPERIENCE. השיר מציג ניגוד מרתק בין שני עולמות: קרי מינייר שר בקול זך ועדין את חלקי השיר הראשונים, שמתאפיינים בסגנון ימי-ביניימי ורנסאנסי מובהק ומתארים את תמימות הנעורים. לפתע פורץ דרק שולמן בשירה מחוספסת ועוצמתית בתפקיד "הקולות הפנימיים", ומטיח את המציאות הכבדה של הבגרות. דרק שולמן תיאר: "חשבתי על צבירת ניסיון, ועל להביט לאחור ולהבין שעשינו דברים מסוימים בדרך אחרת, ועכשיו אנחנו מבוגרים יותר ומבינים את מה שהיינו בצעירותנו... נדמה לי שהייתי רק בשנות העשרים לחיי כשדיברנו על להיות בעלי ניסיון. אז זה מצחיק, אבל אני חושב שחלק מהמילים, שנכתבו עם פיל ולאחר מכן בעצמי או בעזרת שאר החבר'ה, היו די טובות". רגע השיא של השיר כולל מהלך קונטרפונקט מבריק, שבו הנושא הרנסאנסי העדין והשירה המחוספסת מושרים ומנוגנים בו-זמנית – מלאכת מחשבת שמותירה אותי פעור פה.

מיד אחריו הגיע הקטע הקצר A REUNION – פנינה קאמרית אינטימית בת קצת יותר משתי דקות, שבה ניגנו ריי שולמן בכינור וקרי מינייר בצ'לו לצד גיטרה אקוסטית. השיר עסק במפגש מקרי בין שני חברי עבר, המגלים בנימוס מאופק עד כמה התרחקו זה מזה. האווירה שבו קסומה להפליא, ונגינת הכינורות היא פשוט מגע של קסם שמעניק לשיר עומק מיוחד במינו.

את האלבום חתם שיר הנושא המרשים IN A GLASS HOUSE, אפוס מפותל של למעלה משמונה דקות שנפתח בפריטה אקוסטית על גיטרת שנים-עשר מיתרים, מנדולינה וכינור, והתפתח לסערת רוק קצבית המבוססת על הפתגם המפורסם: "מי שמתגורר בבית זכוכית, מוטב שלא ישליך אבנים". השיר המחיש בדיוק חסר רחמים את הסכנה שבצביעות ובשיפוט הזולת. בסיום השיר נשמע שוב צליל שבירת הזכוכית, אך מי שהאזין היטב גילה קטע נסתר בן עשרים שניות בשם INDEX – קולאז' מהיר של הבזקים קצרצרים מכל שירי האלבום בזה אחר זה, שהסתיים בניפוץ זכוכית סופי ואחרון! כל החלקים והנושאים המוזיקליים מתחברים בהרמוניה מופלאה.

וכדי להבין מאיפה הגיע כל הטוב הזה, מעניין לראות מה חברי הלהקה עצמם שמעו באותה תקופה, כפי שסיפרו לעיתון מלודי מייקר. קרי מינייר - "אני אוהב יותר מדי מוסיקאים ולא יכול לבחור מהם. היוצרת האהובה עליי ביותר היא ג'וני מיטשל". דרק שולמן - "התקליטים האהובים עליי ביותר הם AQUALUNG של ג'ת'רו טול ו-BIRDS OF FIRE של מהאווישנו אורקסטרה. כותב השירים האהוב עליי הוא בריאן וילסון". ריי שולמן - "התקליטים האהובים עליי הם SEX MACHINE של ג'יימס בראון ו- ELASTIC ROCK של להקת NUCLEUS. היוצרת האהובה עליי היא ג'וני מיטשל". גארי גרין - "התקליט האהוב עליי הוא HOT RATS של פרנק זאפה. יוצרי המוסיקה האהובים עליי הם איאן אנדרסון וקרי מינייר". ג'ון ווית'רס: "מהתקליטים האהובים עליי ביותר הוא תקליט ההופעה של קינג קרטיס בפילמור. הזמרת האהובה עליי היא ג'וני מיטשל והמוסיקאי האהוב עליי הוא סטיבי וונדר".

והתפריט המוזיקלי המגוון הזה מסביר היטב כיצד הצליח הענק העדין ליצור צליל שהיה כל כולו שלו, צליל שאף מנהל בחברת תקליטים לא הצליח להבין, אבל ההיסטוריה הוכיחה שהוא היה פשוט גאוני. עבור כל אוהבי מוזיקה אמיתי, התקליט הזה מראה שמקוריות נועזת ודבקות באמנות שוברות בסופו של דבר כל חומה – אפילו חומה שעשויה מזכוכית משוריינת.

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459