השיר המסורתי שהלהקה תיעבה הפך במפתיע ללהיט ענק שהציל אותה מפשיטת רגל. כשלהקת ליזי הרזה מתחילה להשמין

ב-21 בספטמבר בשנת 1973 יצא האלבום השלישי של להקת THIN LIZZY שנקרא VAGABONDS OF THE WESTERN WORLD (נוודים של העולם המערבי).

תמיד סברתי שיצירות מופת גדולות רבות בתולדות הרוק לא צמחו מתוך נחת ושלווה בורגנית, אלא דווקא מתוך קרקע בוערת של ייאוש, חובות כספיים מעיקים ופחד קיומי מנושים שדפקו על הדלת. והנה - גול! טאצ'דאון! האלבום השלישי של THIN LIZZY הפך ליצירת המופת הבלתי מעורערת של הלהקה! אל תאמינו לאף אחד שמקשקש לכם על תקופת הזוהר של הלהקה עם סקוט גורהם ובריאן רוברטסון. VAGABONDS OF THE WESTERN WORLD הוא פנינה שנעלמה מן העין שלא בצדק מוחלט בקטלוג של THIN LIZZY, ולאוזניי הוא נשמע הרבה יותר הרפתקני, מגוון ואפילו מופק טוב בהרבה מ-JAILBREAK עטור התשבחות. הבעיה העיקרית שלו הייתה שהוא לא זכה כמעט לשום הצלחה מסחרית, ושקע אל תהומות השכחה יחד עם כל התקופה של הגיטריסט אריק בל – עוול היסטורי זועק שכזה.

בעולם הרוק של 1973, שנשלט על ידי נצנצים ופלטפורמות של גלאם-רוק נוסח דיוויד בואי וטי רקס, שלישייה אירית קשוחה מדבלין עמדה בצומת דרכים קריטי. אז התקליט השלישי הזה שלה לא היה רק עוד אוסף שירים, הוא היה זעקת קרב, וחשוב מכל, הרגע שבו הלהקה, על סף התפרקות ועם חובות עד צוואר, החליטה שהיא נלחמת על חייה. זה היה רגע לפני שהכל כמעט קרס. באותם ימים סוערים, בלונדון של תחילת שנות השבעים, כולם רדפו אחרי אופנות חולפות, איפור כבד ומגפי פלטפורמה אימתניים. מי בכלל ספר שלישייה שמגיעה מפונדקים מעושנים בדבלין? אבל הבסיסט-זמר, פיל לינוט, לא התכוון להתחפש לחייזר מהחלל; הוא רצה לנגן רוק אמיתי, מחוספס ושורשי.

להקת ליזי הרזה, שהוקמה בדבלין ב-1969 על ידי הכריזמה המהלכת על שתיים, הלא זה פיל לינוט, יחד עם הגיטריסט אריק בל והמתופף בריאן דאוני, הייתה רחוקה מלהיות סיפור הצלחה מסחרר. שני תקליטיה הראשונים, למרות שהציגו ניצוצות של גאונות בכתיבתו של לינוט, לא הצליחו להמריא במצעדים. הלהקה מצאה את עצמה במצב כלכלי קשה, עם לחץ הולך וגובר מצד חברת התקליטים DECCA לספק להיט, או שהברז ייסגר. המצב היה כל כך עגום, עד שהחברים כמעט הרימו ידיים. שני האלבומים הראשונים שילבו פולק, בלוז ורוק פסיכדלי בוסרי, אך נתקלו בהתעלמות מוחלטת כמעט מצד הקהל הבריטי והעיתונות. חברי הלהקה נאלצו לחיות בצניעות משפילה בדירות שכורות ועלובות בלונדון, התקיימו מפרוטות, סחבו בעצמם את הציוד הכבד בהופעות קטנות מול קהל דליל, וספרו כל פני כדי לממן מנת פיש אנד צ'יפס.

"אני כמעט בטוח שבשלב מסוים נכנסנו למשרד של המנהל שלנו ואמרנו לו שנמאס לנו", שחזר הגיטריסט אריק בל שנים לאחר מכן. "הוא הסתכל עלינו ואמר, 'אתם לא יכולים להרשות לעצמכם להתפרק. אתם חייבים כל כך הרבה כסף'. היינו שקועים בחובות על ציוד, בגדים, חשבונות טלפון ומשכורות לצוות. בעצם, היינו חייבים להישאר יחד עוד כמה חודשים רק כדי לנסות לכסות את הבור התקציבי". מנהל ההופעות, פרנק מורי, חיזק את הדברים: "היה מתח עצום כי היינו צריכים לשלם משכורות והזמן מול הבנקים אזל. היינו זקוקים להצלחה, לתקליטון שיצליח, משהו שיתחרה בכל מה שהלך חזק אז ברדיו, עם להקות כמו סלייד או סוויט". ומה חשב על כל זה פיל לינוט? הוא, כהרגלו, לא התרגש יותר מדי מכסף, כל עוד היו לו כמה מטבעות בכיס בשביל בירה בפאב. אך גם הוא הבין שהלהקה צריכה נס. המנהל של הלהקה, טד קארול, מצא את עצמו מול שוקת שבורה, כשמצד אחד נושים עצבניים והבנקים דרשו החזרים מידיים על ההלוואות שמימנו את הוואן החבוט והציוד, ומצד שני שלישיית מוזיקאים מוכשרים בטירוף שכמעט איבדו כל תקווה.

והנס הגיע, באופן אירוני, מכיוון לא צפוי. הלהקה הקליטה גרסת רוק מחוספסת לשיר-עם אירי מסורתי בשם WHISKEY IN THE JAR. השיר, שהלחן שלו מוכר היטב בישראל בזכות "סימן שאתה צעיר" ששרו הדודאים ואחר כך גם גידי גוב, הפך ללהיט מפתיע. אך בעוד המנהלים וחברת התקליטים חגגו, חברי הלהקה, ובמיוחד לינוט, תיעבו את השיר. הם הרגישו שהוא לא מייצג את סאונד הרוק הכבד והבועט שלהם והתעקשו להשאיר אותו מחוץ לתקליט החדש. "אנשים מצפים מאיתנו עכשיו לנגן את השיר הזה ועוד שירים איריים מסורתיים כל הזמן", התלונן לינוט באותה תקופה. "אנחנו להקה כבדה יותר. תקליטונים זה נחמד בשביל הכסף, אבל זה הכל. כל מה שהרווחנו מהשיר הזה הושקע בציוד חדש, וכל סכום נוסף שייכנס ילך למערכת תאורה חדשה ולסט תופים חדש".

השיר נולד לגמרי במקרה בחדר החזרות בלונדון. הלהקה ישבה וחיכתה לאריק בל שהתעכב, ולינוט המשועמם הרים גיטרה אקוסטית והתחיל לפרוט ולשיר בהלצה שירי-עם איריים ישנים. המנהל טד קארול, שהיה בעל אוזן חדה ללהיטים, שמע את הפזמון הממכר דרך הדלת והבין מיד שיש כאן זהב טהור. למרות התנגדותו של לינוט, שראה בשיר פולק פשוט שאינו מייצג את הלהקה, חברת התקליטים DECCA הוציאה אותו כתקליטון בנובמבר 1972 כשהצד השני כלל את השיר המקורי BLACK BOYS ON THE CORNER. כדי לוודא ששדרי הרדיו לא יתעלמו מהתקליטון, חברת התקליטים שלחה להם בקבוקונים מיניאטוריים של וויסקי אירי POWERS שעליהם הודבקה תווית עם שמה של THIN LIZZY. הגימיק פעל כמו קסם, והשיר כבש את המקום הראשון באירלנד ואת המקום השישי בבריטניה. הלהקה הפכה בן לילה לכוכבת פופ בעל כורחה, אך הנגנים התעקשו לשמור על יושרה מוזיקלית ולא לכלול את הלהיט באלבום האולפן.

השיר עצמו הוא ללא ספק יציאה נהדרת, שנשענת על ריף גיטרה מפואר ומוגשת עם ים של חום ותשוקה מצדו של פיל לינוט. אבל הייתה איתו בעיה קשה: הוא היה רחוק שנות אור מתדמית ההארד-רוק החיה והבועטת שלהם, ואיים לחסל כליל את הקהל הוותיק והנאמן מבלי לגייס קהל חדש באמת – הרי לקנות תקליטון בודד זה דבר אחד, אבל להפוך בעקבותיו למעריץ מושבע שמלווה את הלהקה? זה דבר אחר לגמרי!

והחשש המוצדק הזה בדיוק החזיר את פיל, אריק ובריאן למסלול הנכון: VAGABONDS OF THE WESTERN WORLD לא נשמע בשום אופן כמו האלבום הקודם, והאיום ש-THIN LIZZY ירככו את הסאונד שלהם ויהפכו לבלדיסטים מופנמים מסוג ב' פשוט התפוגג כלא היה. הלהקה, שהתעוררה לחיים בזכות הצלחת הסינגל והתקציב המשודרג, הידקה את הצליל, השאירה מאחור את הפסימיות הנואשת של ימי העבר ויצאה להקליט את האלבום המוחלט והמגדיר שלה. ושוב, VAGABONDS OF THE WESTERN WORLD מתפרס לכל הכיוונים – עם בלדות, רוקרים כבדים, קטעי פ'אנק ושירים כמו-פרוגרסיביים שמשתלבים זה בזה, אבל עם ערכי הפקה עשירים בהרבה ומסירות שהגיעה לשיא חדש. זו נשמעת כמו להקה בעלת ביטחון עצמי אדיר, שלא שואלת בחיל ורעדה: 'היי, מאזין נכבד, תגיד לנו איזה מסגנונות הנגינה שלנו אתה הכי אוהב ונדבק בו'. במקום זה, הם מתרברבים בראש מורם: 'זה העולם שלנו, בנאדם, ואנחנו מסוגלים לעשות בו כל מה שבא לנו!'. יש עדיין כמה קטעים חלשים יחסית, אבל הם נבלעים לחלוטין בתוך הרצף של החומרים האדירים באמת.

למרות שסאונד הגיטרות הכפולות שהפך לסימן ההיכר שלהם יגיע רק מאוחר יותר, בתקליט הזה ניתן לשמוע את הניצנים הראשונים. השיר הפותח, MAMA NATURE SAID, מציג גיטרת סלייד מחשמלת ואורגן האמונד שמנוגן בקצב שאפל מדבק, ומעליהם קולו הייחודי והמחוספס של לינוט. השיר הזה שימש כהמנון אקולוגי מוקדם להגנת הטבע, שבו הצדיע אריק בל לנגינת הסלייד המופלאה של גיטריסט אירי אחר, רורי גאלאגהר.

ואסור בשום אופן לפסוח על GONNA CREEP UP ON YOU שהוא פ'אנק-רוקר מוטרף שיקפיץ אתכם על הרגליים, ירעיד לכם את הברכיים ויגרום לבהונות לתופף בקצב מסחרר תוך שניות. אבל תעשו לעצמכם טובה ותאזינו לו אך ורק באוזניות: אחרת פשוט לא תוכלו להעריך עד תום את עבודת הווא-ווא המפוארת של אריק בל שמחזיקה את כל השיר, בזמן שלינוט מגלם דמות מחוספסת, חמקמקה ומאיימת. משם, הלהקה יוצאת להרפתקאות מוזיקליות בשירים כמו THE HERO AND THE MADMAN, קטע שאפתני שבו שולבה קריינות סוריאליסטית של שדר הרדיו דייוויד קיד ג'נסן בסגנון תסכיתי מדע בדיוני, ואף מפתיעה עם תזמורת כלי קשת מרגשת בשיר החותם, A SONG FOR WHILE I'M AWAY.

הקטעים ה'כמו-פרוגרסיביים' האלה, פשוט בלתי ניתנים להכנעה! THE HERO AND THE MADMAN, יש בו מלודיה אמיתית ונקודות שיא אדירות, תרצו או לא! זה אפילו קטע שכיף לרקוד איתו, ושוב הוא מציג סולו גיטרה סוחף ולוהט במיוחד של בל בחלק החותם. ויש את THE ROCKER. השיר מכיל חמש דקות ושבע עשרה שניות של אנרגיה טהורה, שבהן אריק בל שורף את המיתרים בסולו ממושך, מלוכלך ופנומנלי, שמוכיח לכולם בדיוק מה שליזי הרזה הייתה מסוגלת לעשות כששיחררו לה את הרסן.

בכלל, קטעי הרוק באלבום הזה הם הטובים ביותר שלהם מאז... מאז בכלל... הגיטרות נשמעות חזקות, חדות וצלולות יותר, והקול של לינוט צובר שוב עוצמה. בנוסף, אריק בל השתלט כאן לחלוטין על מיומנות הנגינה המהירה כמו אש חיה, וכמה מהסולואים שלו ממש עוצרי נשימה. הוא חסר כל כך ברשימת ענקי הגיטרה הגדולים. ו-THE ROCKER הוא המנון רוק מחשמל שהמשיך לשמש כהדרן בהופעות של הלהקה עוד שנים ארוכות אחרי שבל כבר עזב.

ואם בשיאים עסקינן, יש את השיר LITTLE GIRL IN BLOOM: לינוט כתב כאן את אחד הטקסטים הכי חושפניים, כואבים ואוטוביוגרפיים בקריירה שלו. המילים על הנערה שנושאת ברחמה סוד שינה את חייה התייחסו לאמו, פילומנה, שנאלצה לברוח מדבלין לאנגליה וילדה אותו מחוץ לנישואין בגיל שמונה עשרה בלבד. לינוט, שגדל בלי להכיר את אביו, מצא את עצמו בסיטואציה מקבילה בשנת 1968 כשנולד לו בן שנמסר לאימוץ. כשנשאל על השיר בראיון למגזין SOUNDS בשנת 1974, הודה לינוט במבוכה כי מדובר בשיר כה אישי ואינטימי, עד שהעדיף שלא לפרש אותו במילים נוספות.

הכל בשיר הזה פשוט יפהפה וטהור: החל מליין הבס המינימליסטי המצלצל בן ארבעת האקורדים שמייצר אווירה מהפנטת, ועד לטכניקה המעודנת של לינוט ששוזר את כל הבתים זה בזה באמצעות הצבתם במקביל, עד שמתקבלת תחושה של כמה לינוטים שמדברים זה עם זה ומבכים את גורלה של הנערה הפורחת שטרם נישאה אך נושאת ברחמה ילד... תוסיפו לזה סולו גיטרה מקסים, ושוב אני מפנה את תשומת הלב לגאונות המלודית הנדירה: ליין הבס הזה לבדו שווה יותר מכל פריטה אקוסטית סוערת.

גם שיר הנושא, VAGABOND OF THE WESTERN WORLD, נשען על גרוב מהודק וסולו גיטרה פסיכדלי שהושפע עמוקות מג'ימי הנדריקס. וכל החבילה המוזיקלית הזו נעטפה בעטיפה מרהיבה של האמן ג'ים פיצפטריק – שיתוף הפעולה הראשון שלו עם הלהקה – שחיבר בין אבנים פגאניות עתיקות מההיסטוריה האירית לבין אסתטיקה של ספרי הקומיקס מבית MARVEL.

"ההקלטות נמשכו כמעט תשעה חודשים", הסביר המפיק ניק טאובר. "אבל לא היינו באולפן כל הזמן. חברת DECCA בדיוק חנכה אולפן חדש ונתנה לנו זמן להקליט בו ללא הפרעה. לא היה לחץ. את התופים הקלטנו בעיקר באולפני AIR של ג'ורג' מרטין, ואז חזרנו לאולפן של DECCA כדי להוסיף את שאר הכלים". עבור אריק בל, זו הייתה הזדמנות פז לתקן את מה שהפריע לו בתקליטים הקודמים. "רציתי שיהיה לי סאונד גיטרה טוב יותר", סיפר. "אמרתי לעצמי, 'היום אתה נכנס לאולפן ואתה נגן הגיטרה. מה שתקליט יישאר שם לנצח, אז תיתן את כל מה שיש לך'. כמובן, הגעתי לאולפן ונתקלתי בטכנאים עייפים שלא ממש התחשק להם לעזור לגיטריסט לחפש את הצליל המושלם שלו, אבל נלחמתי על זה". בל התעקש להוציא ממגברי המארשל שלו צליל עוצמתי ושמן שיחזיק לבדו את כל המשקל ההרמוני של שלישייה ללא גיטרה שנייה, דבר שדרש ממנו מאמץ פיזי ונפשי אדיר שגבה ממנו מחיר כבד.

התוצאה הייתה תקליט מהודק, אנרגטי ומלא בנשמה, שנחשב בעיני רבים לשיא של ההרכב המקורי. המבקרים הבחינו בצעד הגדול קדימה. בעיתון המוזיקה 'דיסק' נכתב אז: "ליזי היא מסוג להקות הרוק הכבד הנדירות שיש להן אלמנטים מלודיים ברורים. הם מבצעים שירים עם פזמונים ומנגינות שאפשר לזמזם בהנאה. התקליט השלישי הזה הוא צעד ענק קדימה עבורם, אם לא צעד ענק לאנושות כולה".

אבל למרות השבחים, VAGABONDS OF THE WESTERN WORLD לא היה פריצת הדרך המסחרית לה קיוו, אך הוא הניח את היסודות לכל מה שבא אחריו. אולי התקליט הזה באמת לא היה להיט מסחרי היסטרי, אבל יש בו את אחוז קטעי המילוי הנמוך ביותר, לדעתי, מכל אלבום של THIN LIZZY. יש ודאי כאלו שלא יסכימו איתי - אבל זה עניין של טעם. רוצו לתפוס את התקליט הזה - עם הארד-רוק של תחילת שנות השבעים בשיא תפארתו ופיל לינוט בפסגת כוחו המוזיקלי. מה שתגידו, האלבום הזה לא פחות טוב מ-HOUSES OF THE HOLY של לד זפלין, שהמוני אנשים קנו בהיסטריה באותה שנה ממש.

באופן טראגי, זה היה גם תקליט הפרידה מאריק בל, שעזב את הלהקה בערב השנה החדשה של 1973, מותש מהלחצים. אותה פרידה התרחשה ברגע של התמוטטות מוחלטת בהופעה באוניברסיטת קווינס בבלפסט ב-31 בדצמבר: בל, שהיה מרוקן מכוחות ונתון תחת השפעת אלכוהול כבדה, זרק לפתע את הגיטרה שלו באוויר, הפך את המגברים היישר לתוך הקהל וירד מהבמה בסערה. הגיטריסט גארי מור הוקפץ בדחיפות למלא את מקומו כדי לסיים את ההופעות שנקבעו, אך המשבר הזה הבהיר ללינוט שעידן השלישייה תם.

חוסר ההכרה הזה הוא שהוביל בסופו של דבר לכך שאריק בל נטש את הספינה – ואלוהים לבדו יודע לאן THIN LIZZY הייתה מגיעה אילו רק היה נשאר! בתוכי פנימה יש לי תחושה עמוקה שהם למעשה היו יכולים להיות אפילו עוד יותר טובים... אבל מאחר שההיסטוריה אינה מכירה ב'אילו', כל שנותר לנו הוא פשוט להמשיך הלאה!

אך החזון של פיל לינוט התגבש. הוא הבין שהעתיד טמון בסאונד גדול יותר, והקים את ההרכב המנצח עם שתי גיטרות חשמליות. בלי הבסיס האיתן של VAGABONDS, יצירות מופת כמו JAILBREAK לעולם לא היו נולדות. ליזי הרזה אולי עוד לא הפכה לשמנה, אבל היא בהחלט התחילה לבנות את השרירים. ועבור כל מי שאהב רוק בריטי ואירי משובח, התקליט הזה נותר עד היום אחד הרגעים הכי יפים, אמיתיים ונוגעים של שלישיית הרוק המקורית. מומלץ מ-א-ד!!!

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459