הרגע שבו מייק סקוט ראה את מלוא הירח ושינה לתמיד עם הווטרבויז את המוזיקה של שנות השמונים
ב-16 בספטמבר בשנת 1985 יצא התקליט THIS IS THE SEA, של להקת הווטרבויז (WATERBOYS) הבריטית. קבלו את המקום בו מלוא הירח נגע בים.
הימים היו ימי אמצע שנות השמונים. סינטיסייזרים מבריקים, תסרוקות נפוחות וצלילים מהונדסים שלטו במצעדי הפזמונים, כשחברות התקליטים היו משוכנעות שרוקנ'רול אמיתי שייך לעבר ושכל מה שצריך זה מכונת תופים ותסרוקת בגובה מגדל שלום. ובדיוק אז, ב-16 בספטמבר 1985, נחת בעולם תקליט שנשמע כמו משהו אחר לגמרי. הוא היה רחב, סוחף, רוחני ובעיקר, ענק. היה זה THIS IS THE SEA, תקליטם השלישי של להקת הווטרבויז, והוא היה הגל שעמד להפוך לצונאמי מוזיקלי, סערה מרהיבה של רגש טהור ששטפה את כל הפלסטיק והחזירה את הלב למוזיקה.
בראש הלהקה עמד בחור סקוטי צעיר ונלהב בשם מייק סקוט, משורר עם גיטרה ואיש חזון עם רעב בלתי נדלה, שהביט סביבו על עולם הפופ וסירב בתוקף להסתפק בקלישאות של שלוש דקות ברדיו. עבורו, התקליט הזה לא היה עוד אוסף שירים. "זה התקליט שבו השגתי את כל שאיפותיי המוזיקליות מימי הנעורים", הוא העיד על היצירה, ואכן, האנרגיה המתפרצת והשאפתנות הגדולה נשמעות בכל צליל וצליל. התקליט הזה היה המקום בו סקוט טבע את המונח שיתאר את סגנון הלהקה באותה תקופה: THE BIG MUSIC, המוזיקה הגדולה. וגדולה היא הייתה, במלוא מובן המילה – סאונד מונומנטלי שלא מתבייש לשאוף לגבהים קוסמיים, לפתוח את הריאות לרווחה ולגרום למאזין להרגיש כאילו הוא ניצב על קצה צוק מול איתני הטבע.
אך גדולה ככל שהייתה, היא הכילה גם מתחים פנימיים. לצדו של סקוט פעל קארל וולינג'ר, מוזיקאי מוכשר ואיש מפתח בצליל של הלהקה, גאון מולטי-אינסטרומנטליסט שסקוט עצמו הגדיר כלא פחות מ'תזמורת של איש אחד באולפן'. המתח היצירתי בין השניים הגיע לשיאו בתקליט הזה, שהיה גם שירת הברבור של וולינג'ר בלהקה. כששני ענקים יצירתיים עם חזון טוטאלי עובדים יחד באותו חדר, התוצאה היא לעיתים קרובות זיקוקי דינור אלוהיים ברצועות השמע – ופיצוץ בלתי נמנע ביחסים האישיים. זמן קצר לאחר יציאתו, הוא פרש כנפיים והקים הרכב משלו, WORLD PARTY, שהמשיך לפסוע בנתיבים מוזיקליים מבריקים. הפרידה הזו סימנה את סופה של תקופה אחת ותחילתה של אחרת עבור הווטרבויז, שמיד לאחר מכן גילו את הכינור המשכר של סטיב ויקהאם – שערך כאן באלבום את טבילת האש שלו – ופנו למסע השורשי המופלא שהוליד את יצירת המופת הבאה, FISHERMAN'S BLUES.
מבקרי המוזיקה לא נותרו אדישים. במגזין רולינג סטון נכתב אז ניתוח מדויק של רוח התקליט: "מייק סקוט הוא יותר משורר מאשר כותב שירים, ונראה שוואן מוריסון וסימפל מיינדס קרובים אליו מאוד. אך בניגוד להם, כשהוא שר, אפשר לחוש שסקוט ממש מרחף מהאדמה". המבקר ציין במיוחד את השירים THE WHOLE OF THE MOON ו-MEDICINE BOW, בהם קולו של סקוט מתרומם לגבהים מרשימים והופך את החזרתיות המאפיינת את שיריו ליתרון סוחף, כזה שמכניס את המאזין לטראנס מהפנט של שכנוע פנימי שקשה מאוד להישאר אדיש אליו.
הביקורת תיארה את המאבק בין הארצי לשמימי כמהות של התקליט. שירים כמו OLD ENGLAND ו-THE PAN WITHIN תוארו ככאלה שמחוברים יותר לאדמה, בעוד אחרים ממריאים אל על. בשיר THE PAN WITHIN, דרך אגב, מתרחש רגע מכונן בתולדות הלהקה: שם מתארח לראשונה הכנר סטיב ויקהאם, שנתן ביצוע כינור פראי ומיסטי שהעניק לשיר מימד פגאני מסעיר שמשנה לחלוטין את הדינמיקה. המאבק הזה, בין "אדם ורוח", מסוכם באופן מופתי בשיר SPIRIT: "אדם זוחל / רוח עפה / רוח חיה כשאדם מת". התקליט כולו הוא מסע רוחני כמעט, שמגיע לסיומו המפואר בשיר הנושא, THIS IS THE SEA. "זו מוזיקה גדולה, רחבה וחסרת קרקעית ממש כמו האוקיינוס", כתב המבקר ברולינג סטון, "עם המון גיטרות והבטחה של גאולה, המבטיחה מים שקטים יותר בים הסוער הזה".
סקוט כתב לא פחות מ-20 בתים שונים לשיר הנושא, עד שברר מתוכם בפינצטה את חמשת הבתים הטובים ביותר! כדי לבנות את תחושת הים הגועש, הוקלטו כלי נשיפה, פסנתר והרכב מיתרים קטן. המורכבות העצומה הזו גרמה לכך שהווטרבויז כמעט ולא ביצעו את השיר בהופעות חיות – פשוט כי היה קשה מדי לשחזר את העושר האוקייני הזה על הבמה. מי שלא נרתע מהאתגר היה טום ג'ונס, שבשנת 2021 הקליט גרסה מרטיטה לשיר באלבומו SURROUNDED BY TIME – ותפס את העוצמה הזו כבר בטייק הראשון! באופן משעשע, סקוט עצמו, במבט לאחור, היה ביקורתי יותר כלפי השיר. בשנת 2017 הוא אמר: "מבחינה מלודית, אני חושב שזה שיר מאד מגביל. היכולות שלי עם הלחנת מנגינות השתפרו מאוד מאז". אני, מצדי, סולח לו לחלוטין ומתענג על כל שבריר שנייה של השיר.
גולת הכותרת הבלתי מעורערת של התקליט היא כמובן השיר THE WHOLE OF THE MOON. שיר שהפך להמנון על-זמני, כזה שמזוהה עם הלהקה יותר מכל שיר אחר. הכל התחיל בערב חורפי קפוא, כשמייק סקוט צעד ברחוב בניו יורק עם בת זוגו. היא שאלה אותו אם קשה לכתוב שירים, וסקוט, עם ביטחון עצמי של רוקר צעיר, ענה לה מיד: "ממש לא!", הרים את מבטו לשמיים ושרבט בו במקום על גבי מעטפה שהייתה בכיסו את שורת המחץ: "ראיתי את הסהר, את ראית את הירח המלא". מה שמעניין עוד יותר הוא שזה היה השיר היחיד באלבום שלא היה כמעט גמור בתחילת ההקלטות; סקוט השלים אותו רק במאי 1985 באולפן בלונדון, ברגע שהוסיף את שורות הקסם על חדי-הקרן, כדורי התותח והארמונות. במשך שנים, רבים ניסו לנחש על מי נכתב השיר, אך סקוט הבהיר את כוונותיו. "כתבתי אותו בגיל 26, כשגיליתי שיש כל כך הרבה יותר ממה שידעתי אי פעם", סיפר. "הבנתי שיש אנשים שיש להם הרבה יותר מידע בדמיונם ובחוויותיהם ממה שהיה לי. זה מה שנתן השראה לשיר".
הוא הסביר שלא מדובר באדם ספציפי, אלא באב-טיפוס, ישות חכמה יותר שמולה הוא מציב את עצמו כצופה מהצד. "ראיתי את הסהר, ואתה ראית את הירח המלא", הוא שר, ומתאר את הפער בין תפיסת המציאות המצומצמת שלו לבין הראייה הרחבה של אותו אדם או ישות. הוא קישר את הרעיון לגאונים שנשרפו מהר מדי, כמו סיד בארט או ג'ימי הנדריקס, שהגיעו עם ידע עצום ועזבו את העולם בטרם עת. ומי חשב שזה על פרינס? ובכן, סקוט שלל זאת, וגם את הסברה שמדובר בחברו ניקי סאדן – סולן להקת הפאנק הבריטית SWELL MAPS שעמו שיתף סקוט פעולה בעבר. סקוט ציין שסאדן אמנם היה טיפוס יוצא דופן, אך בהחלט לא הדמות הנשגבת שמתוארת בשיר. יחד עם זאת, הקשר לפרינס בשיר היה אמיתי מאוד: סקוט העריץ את הגאונות שלו ואף דאג לכתוב על התווית הפנימית של תקליטון הוויניל את ההקדשה: FOR PRINCE, U SAW THE WHOLE OF THE MOON. שנים אחר כך, בשנים 2014 ו-2015, פרינס סגר מעגל מדהים וביצע את השיר בהופעותיו בגרסת פ'אנק סוחפת, שבה שינה את נקודת המבט ושר שהוא זה שראה את מלוא הירח!
הקסם של השיר טמון גם בפרטים הקטנים. קחו למשל את צליל ה'קליק' המסתורי שנשמע בשניות הראשונות – נגן כלי ההקשה מרטין דיצ'הם הגיע לאולפן עם שקית מלאה בעצמים משונים, חיכך וניער אותם, ויצר את הפתיחה הזו. בנוסף, סקוט וקארל וולינג'ר המציאו מהלך שהם קראו לו 'קראמפ' (CRUMP) – הטחת אגרוף או מרפק בחלק הנמוך של הקלידים שנתנה לשיר אפקט עמום ומרטיט. ואם קולות הרקע היורדים של וולינג'ר לקראת הסיום נשמעים לכם מוכרים, זה לא במקרה – הם נולדו בהשראת השיר FAME של דייוויד בואי! את קולות הרקע שרה מקס אידי, וסקוט הנחה אותה לשיר כאילו היא ילדה חסרת דאגות בת שמונה, מה שהעניק לשירתה איכות תמימה ומרחפת. את סולו החצוצרה הבלתי נשכח ניגן רודי לורימר, וסקוט תיאר את הצליל שלו כאפקט של "אור שמש שפורץ מבעד לעננים", בהשראת כלי הנשיפה שבאמצע השיר PENNY LANE של הביטלס. למרבה הפלא, כשיצא הסינגל ב-1985 הוא הגיע רק למקום ה-26 במצעד הבריטי; רק ב-1991, כשיצא בהוצאה מחודשת, הוא נסק למקום השלישי והביא לסקוט את פרס 'אייבור נובלו' היוקרתי עבור השיר הטוב ביותר.
באופן אירוני, למרות הצליל האורגני והרוקי שלהם, הווטרבויז לא הצליחו לברוח מהצליל של התקופה. חברי הלהקה לא היו חסידים גדולים של הסינטיסייזרים ששלטו באייטיז, אך אז מייק סקוט שמע את התקליט PURPLE RAIN של פרינס. הוא הבין שאם עושים זאת נכון, הצליל האלקטרוני יכול להשתלב בצורה מושלמת. התוצאה היא ש-THIS IS THE SEA משופע בצלילי סינטיסייזר, שניגן קארל וולינג'ר. אבל בניגוד לסינטיסייזרים הקרים והמנוכרים של אותם ימים, הווטרבויז השתמשו בהם כשכבות של צבע ורגש חם, ממש כמו צבעי שמן על בד קנבס ענק, מה שהעניק לאלבום נפח תזמורתי מפואר שתומך בשירה הפראית של סקוט ובגיטרות האקוסטיות הרועמות.
כחצי שנה אחרי שהעולם קיבל את יצירת המופת הזו, באפריל 1986, הגיעו הווטרבויז לישראל הקטנה. הם הביאו את "המוזיקה הגדולה" שלהם לשתי הופעות במועדון ליקוויד בתל אביב והותירו חותם על קהל המעריצים המקומי שהרגיש לרגע אחד קרוב מאוד לים הגדול והסוער של מייק סקוט. כך, המרחק בין לונדון, ניו יורק ותל אביב פשוט נעלם בתוך האוקיינוס.
לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459
