הרולינג סטונס - זה באמת רק רוק'נ'רול? בואו נראה

ב-18 באוקטובר בשנת 1974 יצא התקליט IT'S ONLY ROCK'N'ROLL של הרולינג סטונס. יש הרואים בו את הסוף של הלהקה במתכונת הרוק'נ'רול האמיתית שלה.

ב-18 באוקטובר 1974, כשהמחט נחתה לראשונה על חריצי התקליט IT'S ONLY ROCK'N'ROLL, מעריצים רבים של הרולינג סטונס חשו שמשהו השתנה. בהחלט. זה לא היה רק עוד תקליט של הלהקה הגדולה בעולם, אלא סימון קו פרשת המים, הרגע האחרון בו הסטונס היו עדיין אותה חבורה מחוספסת ובועטת, רגע לפני שהפכו למותג מלוטש של אצטדיונים והפקות ענק. באופן אירוני, דווקא שם התקליט, "זה רק רוק'נ'רול", הרגיש מעט מנותק מהמציאות. התחושה הייתה שהלהקה עוברת שלב אבולוציוני, מתרחקת מהסאונד הגולמי של תחילת העשור ונכנסת לעידן חדש ומחושב יותר.   

כשאני מאזין לתקליט הזה כיום, ברור לי לחלוטין: בטח, זה רק רוק'נ'רול, ונקודת שפל יחסית עבורם. אני אומר "יחסית", כי באמת שאין כאן אפילו שיר אחד שהוא גרוע, אבל אם אתם מחפשים חוויות מוזיקליות עוצרות נשימה מהסוג שהפיל אותנו מהכיסא באלבומי המופת של הסטונס מהסיקסטיז או מתחילת שנות השבעים, עדיף בהחלט שתישארו עם החומרים המוקדמים יותר שלהם. נראה שהסטונס נזכרו סוף סוף שהם בעצם לא יותר מלהקת רוק'נ'רול ישנה, טובה, מיוזעת, עם ביצים וכל החבילה. תשכחו מהאפלה הפסיכדלית, תשכחו מהמסר החברתי המהפכני, תשכחו מהניסיונות האולפניים המורכבים; מדובר כאן בעיקרו של דבר באוסף ישיר, פשטני – אם כי לא חסר קסם משלו – של רוקרים פשוטים הבנויים על שלושה אקורדים ובלדות פרימיטיביות.   

אם נניח בצד את GOATS HEAD SOUP כאנומליה מרתקת בקטלוג של הלהקה, הרי ש-IT'S ONLY ROCK'N'ROLL מייצג במובנים רבים "המשכון נחות" טיפוסי לאחיו הבכור והחכם יותר, EXILE ON MAIN ST.. אכן, אם באלבום EXILE ON MAIN ST. היה ממד אפוס מונומנטלי, רעננות מסתורית ואופי אנציקלופדי שורשי שאין שני לו, הרי שכאן הכל נשמע דומה למדי – אבל מאולץ ומחושב בהרבה. אם נתרגם את זה למטאפורה פשוטה שכולנו יכולים להבין: ב-EXILE ON MAIN ST הסטונס פשוט ניגנו רוק סוער, השתוללו ולא שמו קצוץ על אף אחד בעולם, אבל ב-IT'S ONLY ROCK'N'ROLL הסטונס דופקים חשבון ומתאמצים נואשות להוכיח לכולנו שהם עדיין מסוגלים לתת בראש ולבעוט!   

מכאן בדיוק מגיעה אותה רגשנות-יתר צועקת בקולו של מיק ג'אגר – הוא צורח את נשמתו החוצה כאילו אין מחר אפילו בקטעים הרכים יותר של התקליט. לכך תוסיפו את הסאונד המחוספס – יש כאן גיטרות רוק כבד דומיננטיות יותר מכל אלבום שלהם מאז BEGGARS BANQUET – ומעל הכל את המילים שלא באות לתת משהו לרוץ ולספר לחבר'ה שרוצים להעמיק. מצד שני - זוהי מהות הרוק, לא? פשטות וחשמל. ועדיין, הסטונס הם הסטונס! נותרו בהם כל כך הרבה כוח וכישרון שמבעבעים באותם עורקים ספוגי סמים, עד שאפילו הנסיעה הזו ברכבת ההרים מתגלה כמהנה להפליא. אני מוכן להצהיר כאן ועכשיו: IT'S ONLY ROCK'N'ROLL הוא עדיין אלבום טוב בהרבה מכל מה שלהקת אירוסמית' יכלה לחלום להוציא, אפילו בימי השיא הגדולים ביותר שלה.

הביטוי החיצוני ביותר לשינוי הזה היה העטיפה המפוארת. על העטיפה, שצוירה על ידי האמן הבלגי גאי פילארט, נראו חברי הלהקה יורדים במדרגות, כמעט כמו אלילים, היישר אל תוך קהל מעריצות נלהבות המשתוקקות לגעת בהם. קשה היה לדמיין את הסטונס של שנת 1969, הלהקה המסוכנת והזועמת, מסכימה לעטיפה שכזו.

העטיפה המנקרת עיניים והעקיצות ההדדיות מול דייויד בואי

פילארט, המעצב, היה איש עסוק באותה תקופה, והוא עבד במקביל גם על העטיפה הפרובוקטיבית לתקליט DIAMOND DOGS של דייויד בואי. ההשוואה הייתה בלתי נמנעת, וקית' ריצ'רדס מיהר להבהיר את עמדת להקתו בדרכו הייחודית: "העטיפה שלנו תמימה לחלוטין בהשוואה לזו של דייויד. אצלנו אין שום רמז לאיבר מין זכרי". מיק ג'אגר הוסיף עקיצה משלו כלפי חברו-יריבו לסצנה: "אני מעריך את דייויד מאוד, למרות שאלבום ההופעה שלו, DAVID LIVE, היה נוראי. אם אני הייתי מקבל ביקורות כל כך גרועות, לא הייתי מקליט יותר בחיים. מה שבטוח, אני לא מעז לנעול נעליים חדשות ומיוחדות ליד דייויד, כי הוא בטח יגנוב לי את הרעיון מיד".   

היחסים בין ג'אגר לבואי באותה תקופה היו שילוב מופלא ומשעשע של הערצה הדדית, חברות קרובה, תחרותיות אופנתית והעתקות הדדיות של גינוני במה. בואי לא רק שיתף פעולה עם פילארט, אלא גם השפיע ישירות על שיר הנושא של התקליט – כפי שנראה בהמשך.  

השתלטות התאומים המנצנצים וסוף דרכו של מיק טיילור

אבל השינוי לא היה רק ויזואלי, הוא התרחש גם בלב ליבו של האולפן. לראשונה, התקליט הופק כולו על ידי ג'אגר וריצ'רדס, שהעניקו לעצמם את הכינוי THE GLIMMER TWINS (התאומים המנצנצים). הכינוי המשעשע הזה נולד במהלך חופשה של השניים בברזיל, והוא סימל את השתלטותם המלאה על הכיוון המוזיקלי. מי ששילם את המחיר היה המפיק הקבוע שלהם, ג'ימי מילר, שהיה אחראי על כמה מהתקליטים הגדולים ביותר שלהם. "הגענו למצב שבו העבודה עם ג'ימי הפכה להרגל", הסביר ריצ'רדס. "הוא התרגל להוציא איתנו תקליט כל שנה והריגוש שלו פשוט נעלם. מיק ואני הרגשנו שיש לנו מספיק ידע כדי לעשות את זה בעצמנו".   

מקור הכינוי THE GLIMMER TWINS נולד בשיט תענוגות בסוף שנות השישים לכיוון דרום אמריקה וברזיל. זוג אנגלי מבוגר ישב בשולחן ליד ג'אגר וריצ'רדס ותהה מאיפה הפנים שלהם מוכרות. השניים שיחקו אותה מסתוריים ולא גילו את זהותם, עד שהאישה המתוסכלת התחננה: "פשוט תנו לנו נצנוץ או רמז קל (GLIMMER) מי אתם!". הכינוי הזה נדבק אליהם, ובאלבום הזה הוא הפך לקרדיט ההפקה הרשמי שבישר על עצמאות מוחלטת באולפן.   

עבור חבר להקה אחד, התקליט הזה היה שירת הברבור. הגיטריסט מיק טיילור, שהצטרף ב-1969 והפיח רוח חדשה ובלוזית בסאונד של הלהקה, הקליט את צליליו האחרונים כחבר בסטונס. טיילור, שהיה צעיר ושקט יותר משאר חברי הלהקה, חש שאינו יכול עוד להתמודד עם כמויות הסמים העצומות והאווירה ההרסנית שאפפה את הלהקה. נוסף על כך, הוא חש תסכול גובר על כך שאינו מקבל קרדיט על תרומתו לכתיבת השירים, וטען כי חלקים משמעותיים בתקליט היו פרי יצירתו. זמן קצר לאחר יציאת התקליט, הוא הודיע על עזיבתו.   

טיילור היה וירטואוז שמימי בעל מגע בלוזי מלודי נדיר, אך בדינמיקה הקשוחה של ג'אגר וריצ'רדס, שלא חילקו קרדיטים לכתיבה לאף אחד מחוץ לצמד שלהם, הוא הרגיש שדוד ומנוצל. השיר היחיד בכל שנותיו בלהקה שבו זכה לקרדיט כתיבה רשמי היה VENTILATOR BLUES מתוך EXILE ON MAIN ST.. בתקליט הנוכחי, תרומתו המלודית בבלדות ובעיבודים הייתה עמוקה ומכרעת, וההתעלמות מזכויותיו שברה סופית את גב הגמל.   

קבלת הפנים של התקשורת והחזון האפל של ג'ון לנדאו  

בזמן אמת, התקשורת קיבלה את התקליט בזרועות פתוחות. ב-NME נכתב: "כמה שאני אוהב את התקליט הזה! הוא מספק בדיוק את מה שאמנים אחרים רק מבטיחים לנו". במגזין מלודי מייקר הכריזו: "זהו תקליט חשוב, כי הסטונס הם הדבר האמיתי ואין איש שמתקרב אליהם".

הביקורת המעמיקה ביותר הגיעה, באופן טבעי, ממגזין רולינג סטון. המבקר ג'ון לנדאו תיאר את התקליט כיצירה אפלה ומורכבת: "זהו אלבום נואש שמתריע בסוף צד אחד ש'חלומות על הלילה יעלמו עם עלות השחר', ומצד שני ש'מישהו מקשיב, לילה טוב, שינה ערבה'. זה אלבום רוק'נ'רול כי הוא כל כך אלים.

ברמה הפשוטה ביותר, האלבום עוסק בפסיכוזה של להיות בלהקת רוק'נ'רול ולעשות זאת ככוכב. ברמה אחרת יש יחסים בין להקה לקהל שלה כמטפורה ליחסים הטפילים בין גבר לאישה. כמיטב המסורת של הרוק'נ'רול, האלבום מתהדר בצורה משכנעת בחוצפה שלו. הרגע האופייני לו ביותר הוא התוף של צ'ארלי ווטס בשיר הנושא. הוא מהדהד כמו קול של רובה ציד. האלימות הזו - שמועברת באמצעות השירה, המילים והמוזיקה - הופכת את זה לאחד התקליטים המסתוריים ביותר, כמו גם האפלים ביותר של הרולינג סטונס".

שיר הנושא: בועות סבון, מרתפים ומחווה לדייויד בואי

באופן מפתיע, סיפור ההקלטה של שיר הנושא המפורסם, זה שלווה בקליפ בו הלהקה מנגנת באוהל מלא קצף, שונה לחלוטין ממה שנהוג לחשוב. כפי שחשף הבסיסט ביל וויימן, הגרסה המקורית הוקלטה בכלל בביתו של רון ווד, גיטריסט הפייסס דאז. "הגרסה הזו הוקלטה במקור בבית של רוני", סיפר וויימן. "מיק ג'אגר ורון ניגנו בגיטרות, וילי ויקס ניגן בס וקני ג'ונס תופף. את ההקלטה הזו הבאנו לאולפן והוספנו עליה את הנגיעה שלנו". באותו רגע איש לא שיער כי ווד, המארח, עתיד להפוך בעצמו לגיטריסט הקבוע של הלהקה ויחליף את מיק טיילור. למרבה הפלא, התקליטון עם השיר יצא כשלושה חודשים לפני התקליט המלא, והפך לאחד הסינגלים הפחות מצליחים של הלהקה במצעדים עד לאותה תקופה. כך, בתקופה של שינויים גדולים, גם ההצלחה המסחרית לא הייתה מובנת מאליה, אפילו עבור הרולינג סטונס. זה הגיע למקום ה-10 במצעד הבריטי ולמקום ה-16 בארצות הברית. עבור להקה שהתרגלה לכבוש את הפסגה כמעט כדרך קבע, זה בהחלט נחשב להישג פושר למדי!   

האחוזה המפוארת של רון ווד בריצ'מונד נקראה THE WICK (אותה רכש מאוחר יותר פיט טאונסנד מלהקת המי). בסשן הלילי המאולתר ההוא במרתף של רוני נכח לא אחר מאשר דייויד בואי, שתרם קולות ליווי להקלטה! כשקית' ריצ'רדס קיבל לידיו את סליל ההקלטה, הוא אמנם הוסיף שכבות גיטרה חשמלית משלו, אך השאיר את הגיטרה האקוסטית 12-מיתרים של רון ווד, את הבס המהודק של וילי ויקס, את התופים של קני ג'ונס ואת קולות הרקע של בואי במיקס הסופי של האלבום!   

כמה אירוני לקרוא את לנדאו מהלל את צליל תוף הסנר של צ'ארלי ווטס בשיר הנושא ומשווה אותו לירי רובה ציד, כשלמעשה צ'ארלי כלל לא ניגן שם בערוץ התופים המקורי! מי שתיפף בהקלטה הבסיסית היה בכלל קני ג'ונס (חברו של רון ווד מלהקת הפייסס, ולימים המתופף של להקת המי), בעוד צ'ארלי ווטס צורף רק מאוחר יותר בתוספות אולפניות קלות. יתרה מכך, קית' ריצ'רדס סיפר שהשיר הוקלט בסולם הלא נכון, ואיש מהם לא שם לב לכך עד שהחלו לבצע אותו בהופעות חיות.   

מבחינת הטקסט, ג'אגר הושפע עמוקות מהשיר ROCK 'N' ROLL SUICIDE של דייויד בואי משנת 1972, כמו גם מתעלולי הבמה הגלאמיים של אליס קופר ומארק בולאן. כשג'אגר שר "אם הייתי תוקע עט בלבי ונשפך על הבמה, האם זה היה מספק אתכם?", זו הייתה תגובת מחאה חריפה ולעגנית לעיתונאים ולמבקרים שניתחו כל תנועה שלהם ודרשו מהם עוד ועוד דם ושערוריות. השורה IT'S ONLY ROCK'N'ROLL, BUT I LIKE IT הפכה לאחת השורות הכנות, הפשוטות והעוצמתיות ביותר שנכתבו אי פעם בשיר רוק (עד כדי כך שגם פיטר גבריאל שר אותה בסוף היצירה THE LAMB LIES DOWN ON BROADWAY של ג'נסיס). אגב, בקליפ הפרומו המפורסם, שבו הלהקה לבושה במדי מלחים בתוך אוהל קרקס שמתמלא בקצף סבון, צ'ארלי ווטס כמעט טבע למוות מול המצלמות, פשוט משום שהוא היה היחיד שישב על כיסא מאחורי התופים בעוד כולם עמדו, והקצף הגיע לו ממש עד האף!   

האלבום נפתח בסערה עם השיר IF YOU CAN'T ROCK ME. מדובר ברוק מהיר וחסר מנוחה, שבו הסטונס נשמעים בשיא הקדחתנות שלהם. למרות הפקה עמוסה ומבולגנת – כל האובר-דאבים הבלתי פוסקים האלה של הקולות יכולים לעשות חור בראש – יש כאן שניים-שלושה ריפים פשוט אדירים. זה שיר מושלם להתאמן עליו בנגינת גיטרה במרתף, במיוחד כשמאזינים לאותו מעבר מופתי שקית' משחרר בהפוגה האינסטרומנטלית. ג'אגר שר כאן כזמר רוק טיפוסי שפונה מהבמה ישירות לבנות בקהל – "נשים מקסימות בעור ותחרה, אלף שפתיים שהייתי רוצה לטעום" – ואפילו זועק אל עבר נערה שחורה בשיער כחול זוהר. בקהילת הרוק מכנים את הנקודה הזו "לגדל זקן": השלב שבו להקה פרועה הופכת למבוגר האחראי והמוערך של הז'אנר. הסטונס אולי גידלו זקן, אבל השיר הזה מוכיח שהם עדיין ידעו לקרוע את הרמקולים.   

מיד אחר כך מגיע AIN'T TOO PROUD TO BEG, קאבר לקלאסיקה של חברת מוטאון ולהקת הטמפטיישנס, שנכתב בידי נורמן וויטפילד ואדי הולנד. הסטונס הצליחו להביא את השיר למקום ה-17 בארצות הברית, אבל הביקורת די בצדק ראתה בו קטע שגרתי ונטול ייחוד מיוחד – ביצוע כיסוי חביב וסטנדרטי שאינו מתעלה לרמות המרגשות של המקור של דייויד ראפין, גם אם הגיטרות החורקות מעניקות לו נופך סטונסי מוכר.

השיר השלישי הוא שיר הנושא IT'S ONLY ROCK'N'ROLL (BUT I LIKE IT), שלמרות שג'אגר הגדיר אותו כאחד האהובים עליו ביותר משירי הלהקה, עבור רבים הוא נתפס עדיין כשיר מוערך יתר על המידה.

אבל האוצר האמיתי של האלבום – יצירת מופת שמרעידה לי את הלב בכל האזנה מחדש – הוא TIME WAITS FOR NO ONE. זהו השיר הראשון שהוקלט לאלבום (העבודה עליו החלה עוד בשנת 1971 בסשנים של STICKY FINGERS באחוזת סטארגרובס של ג'אגר). 

השיר נולד סביב יום הולדתו ה-30 של מיק, כהרהור פילוסופי נוגה על בריחת הזמן ומשמעות החיים. עם רגישות קצבית יוצאת דופן שלא דומה לשום דבר אחר שהסטונס עשו עד אז, ועם ריי קופר שהובא במיוחד לתופף בכלי הקשה לטיניים, השיר נוסק לגבהים שמימיים בזכות סולו הגיטרה של מיק טיילור בסולם דו מז'ור 7 לפה מז'ור 7. טיילור עצמו הודה לימים שזהו סולו הגיטרה האהוב עליו ביותר מכל שנותיו בסטונס, מעין מחווה מלודית בסגנון קרלוס סנטנה שנמשכת לתוך פייד-אאוט מוקדם ומפואר. הנגינה הזו לבדה חושפת כמה מבריק היה טיילור.

הבלדה החותמת את צד א', TILL THE NEXT GOODBYE, איננה שיר גרוע כשלעצמו, אך היא מהווה רק צל חיוור ודל של בלדות המופת הקודמות של הלהקה (כמו WILD HORSES או ANGIE). היא פשוט מסרבת לרומם את הרוח או להביא עמה את אותה צביטה מוכרת בלב.   

הצד השני: הומור מפוקפק, עקבות של רגאיי ופנינת הפאנק המהפנטת

את הצד השני פותח DANCE LITTLE SISTER, רוקר מלוכלך וקצבי. השיר הזה אולי לא גורם למאזינות לעשות שום דבר חוץ ממה שהכותרת פוקדת עליו – פשוט לרקוד – אבל לעזאזל, אי אפשר שלא לאהוב את משחקי הגיטרות החורקות והמלוכלכות בין קית' לטיילור. מיד אחריו מגיעה הנפילה הגדולה של האלבום: קטע ההומור המטופש SHORT AND CURLIES. זוהי בדיחת קאנטרי חבוטה וגרועה במיוחד עם ליריקה אידיוטית וגסה שעוסקת בגבר שנלכד "בשערות הקצרות" של אשתו. שיר מיותר שמוטב היה להשאירו על רצפת האולפן.   

השיר הבא, IF YOU REALLY WANT TO BE MY FRIEND, נשמע מעט טוב יותר, עם אווירת גוספל מסורתית ונשמה סטונסית אופיינית, אך הוא סובל ממריחה מיותרת ומשעממת שנמשכת הרבה מעבר למה שהרעיון המוזיקלי שלו מסוגל להחזיק. הפתעה נוספת מגיעה בקטע LUXURY, שנכתב בניחוח רגאיי קופצני. הסטונס אהבו את המוזיקה הג'מייקנית, אך למרות הפוטנציאל, השיר סובל ממניירות שירה מעצבנות ומתאמצות של ג'אגר, והופך לקראת סופו לעוד ג'אם ממושך ומשמים שאינו מוביל לשום מקום.   

אבל אז, ממש ברגע האחרון, מגיע הפיצוי המושלם עם שיר הסיום המופלא FINGERPRINT FILE. זוהי גולת הכותרת הבלתי מעורערת של האלבום! הופעה מצמררת, מפחידה וסוחפת ברמות אחרות. מיק טיילור מציל כאן את השיר מלהפוך לפרודיה נלעגת על MIDNIGHT RAMBLER בעזרת נגינת בס פ'אנקית מהפנטת (למרבה הצער, לא היה טיילור שיציל את הסטונס ממצב הפרודיה באלבומם UNDERCOVER שנים אחר כך). מיק ג'אגר מנגן כאן בעצמו על גיטרה חשמלית דרך מגבר לזלי, ושר בפרנויה מוחלטת על מעקבי ה-FBI, האזנות סתר והתחושה שרודפים אחריו ומתייקים את טביעות אצבעותיו – שיר שנכתב בהשראת רדיפת השלטונות אחרי חברו ג'ון לנון.

יש כאן שימוש נדיר ביותר באפקט ווא-ווא בגיטרה של קית' ריצ'רדס. מעל לכל, השיר חושף את התשוקה הגוברת של ביל וויימן (שניגן כאן בסינטיסייזר) למקצבי דיסקו ופ'אנק – תשוקה שעוד תפרח ותוליד את הלהיט הענק MISS YOU ואת האלבום הנפלא לטעמי - BLACK AND BLUE. קית' ריצ'רדס הודה כי החלק האמצעי והסיום היו אלתור ג'אם מוחלט באולפן.

האם הסטונס באמת ירדו מנכסיהם?

המסקנה הבלתי נמנעת היא שלמרות כמה שירים יוצאי דופן וכמה ניסויים מוזיקליים מרתקים, IT'S ONLY ROCK'N'ROLL נשמע כמו יצירה של להקה שהייתה מוכנה רק למחצה לשחרר אלבום לעולם. יש כאן כמות לא מבוטלת של חומרי מילוי (פילרים) וכתיבה חסרת השראה, לצד רוקרים שמתפזרים לכל עבר ובלדות שהן גרסאות פחותות לימי הזוהר. מנקודה זו ואילך, נדמה היה שהסטונס כבר לא שמים את כל ליבם ונשמתם ביצירת אלבום שלם ומגובש, אלא מעדיפים פשוט להוציא לשוק את עשרת השירים שהיו מוכנים באותו רגע באולפן.   

באופן מוזר ואירוני למדי, כפי שהוכח מאוחר יותר באאוט-טייקס המופלאים שנזרקו מאותם סשנים ומצאו את מקומם באלבום TATTOO YOU המצוין, הלהקה נהגה לעיתים לגנוז את החומרים האיכותיים ביותר שלה ולשחרר במקומם קטעים סתמיים. קשה לקבוע בוודאות האם ה"חצי-גדולה" של האלבום הזה סימנה שקיעה אמיתית או שמא אובדן זמני של היכולת להבדיל בין העבודה המבריקה שלהם ליצירה הפושרת, אך דבר אחד בטוח: השירים המעולים שיש כאן גורמים לשירים החלשים להישמע מאכזבים שבעתיים.   

אבל בינינו, עם כל האווירה העליזה, הבעיטה בישבן והרוק המיוזע, יש משהו שאי אפשר לקחת מהרולינג סטונס: גם כשהם טסו על טייס אוטומטי, החבר'ה האלה ידעו לייצר מנגינות אדירות ורגעים לפנתיאון. 

כשהתקליט הזה מסתובב אצלי על הפטיפון, עם כל השריטות והחספוס, אני תמיד מוצא את עצמי מחייך ומגביר את הווליום עד הסוף. כי בסופו של יום, זה רק רוק'נ'רול – אבל לעזאזל, כמה שאני אוהב את זה!