top of page

הרעם של פינק פלויד - חזק? או חלש? בואו נראה

Writer: נעם רפפורט - הרצאות מוסיקה
נעם רפפורט - הרצאות מוסיקה
1 day ago
11 min read




בדיוק בתאריך 21 בנובמבר בשנת 1988, נחת בחנויות התקליטים ברחבי העולם (ובארצות הברית יום אחד לאחר מכן, ב-22 בנובמבר, כי למה שהאמריקאים יקבלו רעם לפני הבריטים?) אלבום כפול חדש ומנצנץ של פינק פלויד תחת השם הבומבסטי DELICATE SOUND OF THUNDER. 


והכותרת, ששילבה בין עדינות לרעם, גרמה למבקרי מוזיקה רבים להרים גבה ולגחך כי עבורם צליל הרעם הזה היה עדין מדי, מלוטש מדי ואולי אפילו קצת יותר מדי מושלם עבור הופעה חיה רועשת. עד כדי כך שבמגזין MUSICIAN אפילו זרק משפט קצר, ארסי ומדויק להכאיב: "עוד הוכחה לכך שאי אפשר להקשיב למופע אורות". תודו שזה משפט ששווה למסגר, גם אם אני באופן אישי תמיד מוכן לנסות להקשיב ללייזרים בסלון עם כוס קפה.


ומאחורי העטיפה המפורסמת שעיצב סטורם תורגרסון יחד עם ניק מרצ'נט – עם שני גברים שעומדים זה מול זה בנוף שומם: אחד מכוסה בנורות חשמל שמסמלות את מופע האורות והסאונד, והשני מוקף בציפורים שמסמלות את הטבע, כחלק מהאובססיה הידועה של תורגרסון לזוגות וניגודים, ממש כמו בעטיפות של WISH YOU WERE HERE ו-THE DIVISION BELL, הסתתרה דרמה לא קטנה. 


למרות שהזמר-גיטריסט-מנהיג הלהקה, דייויד גילמור, הצהיר אז בביטחון מלא שהאלבום לא מכיל דיבוב יתר באולפן ושהכל נשמע בדיוק כפי שנוגן על הבמה, המציאות הייתה מעט שונה. טכנאי האולפן שעבד על המוצר הסגיר אחרת באומרו שגילמור הוסיף גיטרות באולפן וריק רייט תיקן את שירתו כדי שהתוצאה תהיה חלקה ונעימה לאוזן (לפי הדיווחים מאחורי הקלעים, גילמור הוסיף בעיקר עיטורי גיטרות במהלך המיקס עם ביופורד ג'ונס, רייט הקליט מחדש חלקי שירה ב-US AND THEM וב-TIME, ואפילו הזמרת סם בראון הוזעקה להחליף את שירת הליווי של רייצ'ל פיורי ב-COMFORTABLY NUMB. נו טוב, שפכטל מוזיקלי עוד לא הרג אף אלבום רוק ולא חסר דוגמאות של אי שקיפות האמנים כלפי הקהל.


כי נראה כי אחרי הכל, שפינק פלויד הייתה חייבת לספק לקהל את הצליל המושלם, גם אם זה דרש קצת קוסמטיקה באולפני אבי רואד בלונדון. ההקלטות עצמן נלקחו מסדרת הופעות בת חמישה לילות (מה-19 ועד ה-23 באוגוסט) שנערכה באוגוסט של אותה שנה בקולוסאום של נסאו בלונג איילנד, ניו יורק, שם הלהקה הציגה את המופע הגרנדיוזי שלה בפני עשרות אלפי מעריצים נלהבים.   


ומה בדיוק קרה אצל פינק פלויד ממש באותם ימים סוערים של סוף 1988? ובכן, הלהקה הייתה בעיצומו של מסע הוכחה היסטורי: רק שלוש שנים קודם לכן, ב-1985, רוג'ר ווטרס הודיע לחברת התקליטים שהוא פורש והניח לתומו שבכך הוא סוגר את הבסטה של פינק פלויד לנצח. גילמור ומייסון חשבו אחרת, החזירו את ריק רייט כחבר מלא אחרי שווטרס הוריד אותו לדרגת נגן שכיר, שחררו את A MOMENTARY LAPSE OF REASON שמכר למעלה מארבעה מיליון עותקים בארצות הברית בלבד – בעוד אלבום הסולו של ווטרס, RADIO K.A.O.S, דשדש מאחור במכירות – וחתמו איתו על הסכם ה"גירושים" הסופי רק בדצמבר 1987.


האלבום הכפול DELICATE SOUND OF THUNDER היה למעשה אגרוף הניצחון של "פינק פלויד החדשה" בפניו של ווטרס: הוא טיפס במצעדי המכירות, זכה באלבום זהב ופלטינה כבר ב-23 בינואר 1989 (חודשיים בלבד אחרי שיצא!) ובהמשך הגיע אפילו לפלטינה משולשת בארצות הברית. אה, והבונוס הגיאופוליטי המטורף של אותם ימים? בזכות רוחות הגלאסנוסט והפרסטרויקה, זה הפך לאלבום היחיד של פינק פלויד שיצא אי פעם באופן רשמי בברית המועצות תחת חברת התקליטים הממלכתית MELODIYA.


שורפים את האטמוספירה: אלבום הרוק הראשון בחלל החיצון...


בעוד המבקרים התווכחו על האותנטיות של ההקלטה, הלהקה כבר תכננה את הצעד הבא שהיה שאפתני הרבה יותר מעוד סולו גיטרה מדויק. הם החליטו שאם כבר כבשו את כדור הארץ, הגיע הזמן לצאת החוצה. כתעלול פרסומי ראוותני וחסר תקדים, חמישה ימים בלבד לאחר צאת האלבום, ב-26 בנובמבר 1988, דייויד גילמור וניק מייסון ארזו מזוודות והוזמנו למוסקבה הקפואה, או ליתר דיוק לקוסמודרום בייקונור בקזחסטן, כדי להשתתף בשיגור חללית SOYUZ TM-7. זה היה אירוע היסטורי שחיבר בין רוק אצטדיונים מערבי לבין תוכנית החלל הסובייטית. זה גם הגשים הלכה למעשה את הסלוגן המופרע שהודפס שנה קודם לכן על חולצות סיבוב ההופעות של הלהקה: "הלהקה הראשונה בחלל". תודו שיש פה סוג של נבואה שמגשימה את עצמה – רק שבדרך כלל סלוגנים על חולצות רוק נשארים על החזה ולא טסים במהירות של עשרים ושמונה אלף קילומטר בשעה.

  

הקוסמונאוטים הסובייטים, יחד עם האסטרונאוט הצרפתי ז'אן-לו קרטיין, לקחו איתם לטיסה בתחנת החלל הרוסית קסטה של האלבום החדש. אבל רגע, בחלל כל גרם קובע, ולכן בשל מגבלות המשקל הקפדניות של השיגור, האסטרונאוטים נאלצו להשאיר את קופסת הפלסטיק של הקסטה בכדור הארץ ולקחו עמם רק את הסרט עצמו. אבל כנראה שבחלל אף אחד לא שומע אותך מתלונן על זה שהקופסה נשארה בקזחסטן. המהלך הזה הפך את DELICATE SOUND OF THUNDER לאלבום הרוק הראשון אי פעם שנוגן בחלל החיצון. גילמור ומייסון עמדו שם על הקרקע, צופים בטיל האדיר ממריא אל השמיים ונושא עמו את הצלילים שלהם אל מעבר לאטמוספירה.   


הקלטת נותרה בתחנת החלל מיר כדי לשמח את הצוותים הבאים שהגיעו לתחנה המבודדת (אלא אם כן הם לא מאוהדי פינק פלויד ומעדיפים את לד זפלין או את מטאליקה), ושימשה כפסקול מרחף עבור האנשים שחיו הכי רחוק מהבית שאפשר לדמיין. בסופו של דבר, גורלה של הקסטה היה דרמטי לא פחות מהמוזיקה שהוקלטה עליה – היא נשרפה והתפוררה כליל באטמוספירה של כדור הארץ כאשר המשימה הסתיימה והציוד הוחזר, מה שנתן משמעות חדשה ולוהטת למושג שורף את המצעדים.   


חוקי הפלסטיק, הוויניל שבדיאטה והסודות...


הופעה של פינק פלויד היא אירוע ארוך, ארוך מאוד. כשניסו לדחוס את כל הטוב הזה לתוך פורמט הוויניל הפופולרי של 1988, הטכנאים גילו מהר מאוד שאין מספיק מקום בחריצים. התוצאה? אחד השירים האהובים ביותר של הלהקה נאלץ להישאר על רצפת חדר העריכה של מפעל התקליטים, אבל קיבל מקום של כבוד דווקא בגרסת הקסטה (כן, זו שטסה לחלל). הנה הרשימה המלאה של מה שקיבלתם (ומה שפספסתם) ב-1988, תלוי איזה פורמט קניתם:   


אם הייתם אנשי ויניל ב-1988, חבל מאוד. השיר US AND THEM מהאלבום DARK SIDE OF THE MOON פשוט לא נכנס לאלבום הכפול. כדי לשמוע את הסקסופון המרגש הזה, הייתם צריכים לקנות את הקסטה או את הדיסק (שהיה אז טכנולוגיה של חייזרים עבור רוב האנשים). 


הקסטה, באופן אירוני, הייתה הגרסה המלאה יותר. אילוצי המקום בוויניל ובקסטה יצרו עוד תופעה משעשעת: השיר WISH YOU WERE HERE הוזז ממקומו הטבעי בסט-ליסט. במקום להופיע מוקדם יותר, הוא נדחף לסוף, ממש בין ANOTHER BRICK IN THE WALL (PART 2) לבין COMFORTABLY NUMB. הסיבה? כנראה כדי לאזן את אורך הצדדים של התקליט. בפינק פלויד, גם הסדר של השירים כפוף לחוקי הפלסטיק. 


ואגב, גם הדיסק והקסטה של 1988 לא סיפרו את כל הסיפור – שירים שלמים שנוגנו באותם ערבים בלונג איילנד, כמו WELCOME TO THE MACHINE, THE GREAT GIG IN THE SKY, ONE SLIP, ON THE RUN, TERMINAL FROST ו-SIGNS OF LIFE, נשארו בחוץ וזכו לצאת רשמית רק במהדורה המורחבת והממוקססת מחדש של 2019–2020 במסגרת מארז THE LATER YEARS. אז בפעם הבאה שאתם רואים את התקליט המקורי בחנות יד שנייה, תזכרו: הוא נראה נהדר, אבל הוא בדיאטה. אם אתם רוצים את כל החוויה, חפשו את הקסטה או את המארז הגדול.

  

ביקור אצל רופא השיניים: המבקרים שולפים סכינים...


הרולינג סטון העניק לאלבום שני כוכבים בלבד בביקורתו (שכתב המבקר מייקל אזראד): "הסט הזה מתעד את סיבוב ההופעות העולמי המצליח ביותר של פינק פלויד בשנים 1988-1987. למרות שזה היה בלתי נמנע, הוצאת תקליט חי זה עדיין קצת מוזרה, מכיוון שהקונצרטים של פינק פלויד הפכו למרגשים מוסיקלית בערך כמו ביקור אצל רופא השיניים - ההופעה היא העניין, והאלבום הזה הוא המקבילה הקולית לחוברת שנלווית להופעה.


לתקליט הקודם של פינק פלויד, A MOMENTARY LAPSE OF REASON, היה צלצול ניו אייג'י חשוד, וגם זה, תקליט חי, נוטה לדעוך ברקע. בעוד שהלהקה נהגה להתאים את האפקטים המיוחדים שלה לגיחות מוסיקליות ארוכות ללב השמש, היא מתנהלת כעת על חלקלקות פנויה. ברוכים הבאים למקפלויד. (המשפט האחרון הוא עקיצה על הפיכתה של פינק פלויד לתעשייה כמקדונלדס – נ.ר)   


הלהקה עושה מאמצים רבים לשחזר את גרסאות האולפן של הקלאסיקות שלה, למרות עזיבתו של רוג'ר ווטרס. אבל אפילו כמה מהשירים היותר רגשיים כמו SHINE ON YOU CRAZY DIAMOND ו-RUN LIKE HELL מובאים על ידי קבוצת מוסיקאים שכנראה פשוט באים לעבוד; ואף אחד מהסולואים של הגיטריסט הראשי, דייב גילמור, לא עולה באש.   


לא מוזכר בעטיפה היכן הוקלטו השירים, אם כי אין בכך כל הבדל; בסיבוב ההופעות הזה, הופעה אחת כנראה הייתה די דומה לשנייה. פינק פלויד חוגגת ומרוויחה מתפארות העבר שלה, ומנגנת את כל הלהיטים שלה לילדים שהלוואי שהיו בסביבה כשהאלבום UMMAGUMMA יצא לאור. DELICATE SOUND OF THUNDER עלה לחלל עם משימת החלל הצרפתית-סובייטית המשותפת הראשונה, מה שהפך אותו לאלבום הרוק הראשון שנוגן בחלל. וזה בהחלט הולם אותו – כי במקרה הטוב, מדובר בתקליט לא רע בכלל שאפשר פשוט לרחף ולבהות בחלל לצליליו". אאוץ'! תודו שמייקל אזראד סגר שם את הביקורת עם פאנץ' ליין חללי. וכן, בגלל שזה הרולינג סטון - אין לי ספק שכל הנוגעים בהפקה הזו קראו את זה והחמיצו פנים.


ואם המבקר של הרולינג סטון ב-1988 טען כך, כדאי להזכיר מה כתב עמיתו מאותו מגזין בדיוק, דייויד פריקה, רק שנה קודם לכן (בנובמבר 1987) אחרי ההופעה במונטריאול: "אחרי שלוש שעות מלאות של לייזרים לתוך הפנים, אפקטים מטגני מוח וכל קלאסיקות ה-FM האלה – ONE OF THESE DAYS, TIME, US AND THEM, WELCOME TO THE MACHINE, COMFORTABLY NUMB – חמש עשרה אלף הצעירים בפורום של מונטריאול פשוט סירבו לזוז. במשך כמעט עשרים דקות הם עמדו שם, צורחים עד שאיבדו את הקול, נחושים לא לזוז מילימטר עד שפינק פלויד יחזרו לבמה!". תודו שזה נשמע הרבה יותר סוחף מתור אצל שיננית.


אבל האמת? פינק פלויד מעולם לא היו להקת הופעות טובה מבחינה אנרגטית. כלומר, הם היו להקת הופעות פנטסטית – מבחינה ויזואלית, עם החזירים, המטוסים, האורות והלבנים... - או בתקופה המוקדמת שלה, שם החברים פשוט עמדו וניגנו על הבמה ביחד (לא חסרות דוגמאות לכך - כשהשיא של זה הוא ההופעה בפומפיי) - אבל הקסם הוויזואלי הזה של הופעת פינק פלויד באייטיז מעולם לא זלג למוזיקה עצמה: הסאונד היה כל כך מחושב ומתוכנן מראש כדי להסתנכרן בשלמות עם האפקטים של המופע, שלא נשאר שום מקום לאלתור.


כנראה שזו הסיבה שפינק פלויד מעולם לא הוציאו אלבום הופעה בשנות השבעים – פשוט לא הייתה בזה שום תועלת. הסיבה היחידה להוציא תקליט חי הייתה לחשוף יצירות שלא נכנסו לאולפן, החל מסוויטת GADGETS OF AUXIMINES ב-1969 ועד RAVING AND DROOLING ב-1975 (שקמה לתחייה אחר כך באלבום ANIMALS בתור SHEEP), אבל את כל אלה כבר תיעדו בבוטלגים.


אז מלבד העטיפה המגניבה מאד, אין כמעט שום סיבה מבחינתי לאמץ לחיקי את האלבום הזה. הרי כבר יש את אלבומי האולפן הישנים והטובים בשביל זה. בסדר, החיסרון של רוג'ר על הבמה לא כל כך מצער – אבל יש שם בערך מאה נגנים אורחים, ואף אחד לא באמת צריך לשמוע את הגיטרה של טים רנוויק או את הסקסופון של סקוט פייג'. אז בהופעה זה ודאי היה מיוחד ומרהיב עיניים - אבל כתקליט? המממ...


אבל רגע - שימו לב... שירתו של גילמור לעיתים קרובות צרודה, מזייפת ולא מלוטשת... מה שמוליד SHINE ON YOU CRAZY DIAMOND ו-WISH YOU WERE HERE נחותים לעומת המקור. גם COMFORTABLY NUMB, שבמקור יש בו דרמה מוסיקלית מקפיאה ומהפנטת - הופך פה לעיסת איצטדיון. יש שמתים על זה. אני פחות. עניין של טעם.


חזירים עם אשכים, עורכי דין בכל עיר וגירושים על סירה...


מאחורי הקלעים של סיבוב ההופעות שהוליד את DELICATE SOUND OF THUNDER התרחשה דרמה אחת ענקית, רוויית אגו, אלכוהול, משפטים ועוד תופינים. הגיטריסט טים רנוויק תיאר בהתלהבות את הגודל הבלתי נתפס של המכונה הזו: "פינק פלויד לקחו את הפקת הבמה המרשימה שלהם, הכפילו אותה בעשרים ולקחו אותה לאצטדיונים העצומים האלה. חלק מהאצטדיונים שהופענו בהם בטח כבר לא קיימים היום, כנראה נסגרו מטעמי בריאות ובטיחות. היינו עושים שניים או שלושה לילות במקומות כמו האצטדיון של קליבלנד, ומנגנים מול כ-300,000 איש!".


ובינתיים, מעל כל האצטדיונים האלה ריחף לא רק החזיר המפורסם – אלא גם הצל של רוג'ר ווטרס והמאבק המשפטי המר. דייויד גילמור סיפר בגילוי לב משועשע למדי איך נפתרה סוגיית זכויות היוצרים על החזיר המעופף והאנימציות: "הסכמנו לשלם לרוג'ר 800 דולר ללילה כדי שינקה אותנו מכל טענה לזכויות שהיו לו או לא היו לו על האפקטים השונים, כולל החזיר וקטעי האנימציה של ג'ראלד סקארף ואיאן איימס. רוג'ר הסתובב אצל האנשים האלה וקנה מהם את הזכויות, אז הוא טען שזה שלו – למרות שכולנו הזמנו ושילמנו על העבודות האלה. לא האמנתי שיש לו בכלל קייס". ואז הגיעה ההברקה הילדותית והגאונית ביותר בתולדות הרוק, כפי שגילמור עצמו נזכר בצחוק: "מישהו הציע בתור בדיחה שאם נשנה את העיצוב של החזיר, רוג'ר לא יוכל לתבוע בעלות עליו – אז מישהו העלה את הרעיון להוסיף לו אשכים, כי הגרסה המקורית הייתה כנראה חזירה נקבה. זה פשוט שעשע אותנו בטירוף לתלות זוג ביצים על החזיר שלנו!". תשמעו, יש סכסוכים משפטיים של עורכי דין בחליפות, ויש סכסוכים שפותרים עם זוג אשכים מתנפחים בגובה עשרים מטר.   


האיום המשפטי היה מוחשי מאוד בהתחלה. גילמור נזכר: "כשהתחלנו להופיע, כל מה שקיבלנו מרוג'ר היו איומים בלי מעשים, אבל עדיין היינו חייבים להחזיק עורכי דין מתודרכים ומוכנים לפעולה בכל עיר, למקרה שזה יגיע פתאום לשופט. בסופו של דבר הגענו לנקודה שכבר הרווחנו מספיק כסף כדי להמשיך גם אם הוא יקפיא לנו את הנכסים. ככל שסיבוב ההופעות והאלבום הצליחו יותר, כל הדאגות האלה התאדו עד שזה הפך סתם למטרד קטן".


ואיך נגמרה המלחמה הזו? ברגע היסטורי כמעט יומיומי שגילמור תיאר בצורה קולנועית לגמרי: "אני חושב שעורכי הדין שלו אמרו לו שאין לו שום סיכוי לנצח. נפגשתי עם רוג'ר על הסירה שלי ב-23 בדצמבר 1987 כדי לסגור את הגירושים שלנו, עם רואה חשבון אחד, מחשב ומדפסת. זה לקח כמה שעות, אבל סגרנוו את הכל, הדפסנו, חתמנו – וזה המסמך המשפטי שמחייב אותנו עד היום". ורוג'ר ווטרס? הוא שמר על הדרמה והפילוסופיה המרירה-גאה האופיינית לו: "בסוף הבנתי שאף בית משפט במדינה לא מתעניין בכל השטויות הערטילאיות האלה של מה זה או מה זה לא פינק פלויד. כל מה שאני אצליח להוציא מזה זה נתח". ומיד השווה את עצמו לאמנים הגדולים בהיסטוריה: "מודיליאני מעולם לא מכר ציור. ואן גוך סחר בציורים שלו תמורת קערת מרק. חלק מהגאונים האלה אף פעם לא זוכים לתגמול בחייהם – מלבד התגמול שנובע מעצם העבודה ומההבנה של הקשר שלך למתמטיקה של החיים, או לאלוהים, או איך שלא תקראו לזה". כן, אין ספק – צניעות לא הייתה התחביב המועדף על רוג'ר.


חיות מסיבות, כמעט פיטורים ומחיר התהילה...


אם חשבתם שפינק פלויד בשלהי שנות השמונים היו חבורה מנומנמת של ג'נטלמנים בריטים ששותים תה של חמש, חכו שתשמעו את העדויות מבפנים. טים רנוויק חשף את האווירה הפרועה מאחורי הקלעים: "דייויד היה קצת חיית מסיבות, וגם המנהל היה על רצועה ארוכה. אז כשהבוסים רצו להתפרע ולחגוג, כולנו הצטרפנו. הייתה רוח אדירה בתוך הלהקה, תחושה עצומה של שחרור, אז העניינים הפכו לממש פרועים".


מי שחווה את כל הטירוף הזה בעוצמה כפולה היה הבסיסט הצעיר גאי פראט, שנזרק למים העמוקים של אחת הלהקות הגדולות בתבל. "יש כל כך הרבה דברים שהייתי עושה אחרת", הוא הודה בכנות נוגעת ללב, "אני רק מתחרט שלא הייתי יותר נוכח ברגע. כמו שאומר הפתגם הישן: 'הנעורים מבוזבזים על הצעירים'. שכרו אותי כמוזיקאי מקצועי והייתי אמור להיות בשיא שלי, אבל אני לא רציתי להיות מוזיקאי שכיר – רציתי להיות בלהקה, רציתי להיות בחבורה, למרות שהם היו הרבה יותר מבוגרים ממני. זו הייתה חרב פיפיות: הרגשתי לגמרי מעל הראש שלי, כאילו כל רגע הולכים לשלוח אותי הביתה, אבל באותו זמן גם הרגשתי איתם הכי בנוח בעולם".   


פראט גם שיתף אנקדוטה הורסת מצחוק מהחזרות על היצירה הקלאסית ECHOES: "בתחילת הסיבוב ניגנו את ECHOES, ובמהלך 'קטע הרוח', כמו שקראנו לו, הכל מתפרק ואז פשוט חוזרים פנימה. חלק מהנגנים הצעירים לא הצליחו לקלוט שאין שם מספר תיבות קבוע – 'איך סופרים את זה?!' ובכן, לא סופרים. פשוט מרגישים את זה. פעם אחת דייויד אמר לי בייאוש: 'הבעיה עם מוזיקאים מודרניים היא שהם פשוט לא יודעים איך להתפרק'. הזכרתי לו את זה שנתיים אחר כך, והוא ענה לי: 'טוב, אתה בהחלט בילית את השנה שאחרי זה בלהוכיח שטעיתי, גאי!'". והשיא? "שמעתי ממישהו שאחרי בערך חמישה חודשים בסיבוב, דייויד רצה לפטר אותי – אבל הוא פשוט לא היה מסוגל, כי אף פעם לא זייפתי אפילו תו אחד, גם אחרי שהייתי ער יומיים או שלושה ברציפות!".


אבל לחגיגה הבלתי נגמרת הזו היה מחיר אישי כבד. דייויד גילמור הודה בכאב: "הייתי בנישואים שנראה היה שהם מתפרקים כבר די הרבה זמן. היו לי ילדים ולא רציתי לעזוב אותם, אבל כן רציתי לעזוב את הנישואים". גם טים רנוויק נפרד מאשתו ממש לפני תחילת הסיבוב, ותיאר את הנחיתה הקשה למציאות מתוך הפקה עם 160 אנשי צוות ("היית פוגש אנשים בפעם הראשונה בשבוע האחרון, אחרי שכבר הקפתם יחד את העולם!"): "הרגשתי כמו בורג קטן וקצת מנותק מהחיים האמיתיים. לקח נצח לחזור לקרקע. מה? אתם אומרים שאני צריך להוריד את הזבל?! סוף הסיבוב היה לחזור ללונדון ולנסות למצוא איפה לגור".


ניק מייסון סיכם את הסטטיסטיקה העגומה בהומור יבש אופייני: "פעם חישבתי ש-90 אחוז מהחבורה המסוימת הזאת השאירו מאחוריהם שובל של נישואים ומערכות יחסים שבורות". וגאי פראט? "הייתי כל כך מסטול מכל השתייה והסמים שמה שהייתי צריך לעשות זה כנראה ללכת לגמילה, או לפחות לחופשה. אבל לא היה לי מושג מה זו חופשה... נפרדתי מחברה שלי במהלך הסיבוב וקניתי דירת מרתף עלובה ממש. הייתי גמור לגמרי, ואז הזמינו אותי לנגן באלבום של מדונה, מה שהוביל להמון עבודה מדהימה. במובן מסוים זו הייתה בריחה מושלמת, כי לוס אנג'לס הייתה כמו להישאר בסיבוב הופעות בלי שום השלכות".


אחרי החלל: מוסקבה בחינם והבלוף של הגונדוליירים בוונציה...


ואחרי ש-DELICATE SOUND OF THUNDER כבש את החלל החיצון בסוף 1988, אפשר היה לחשוב שאין ללהקה כבר לאן לעלות. "רצינו שלא יישאר לאף אחד בעולם שום ספק שאנחנו עדיין בעסק ושאנחנו רציניים – ואף אחד לא יסיט אותנו מהמסלול שלנו", הכריז גילמור בנחישות. והמסלול הזה נמשך אל תוך סיבוב ההמשך ANOTHER LAPSE ב-1989, שסיפק עוד שני רגעים שייחקקו לנצח בפנתיאון של תולדות הרוק.

  

השיא הראשון הגיע ביוני 1989, כשפינק פלויד עלו לחמישה לילות בלתי נשכחים באצטדיון האולימפי של מוסקבה. מכיוון שהרובל הרוסי היה אז חסר ערך מחוץ לגבולות המדינה, הלהקה פשוט הסכימה להופיע בחינם, בתנאי שיכסו לה את ההוצאות ואת עלויות ההובלה. הם עשו את זה פשוט כי הם רצו לנגן שם – ויכלו להרשות לעצמם את ההפסד.   


וחודש אחד בלבד לאחר מכן, ביולי 1989, הגיע הקרנבל הכי הזוי בוונציה: מופע חינמי אדיר על במה צפה ענקית בתעלה הגדולה מול כיכר סן מרקו, ששודר בשידור חי ליותר מעשרים מדינות ונצפה על ידי כ-100 מיליון איש! אלא שהאירוע כמעט התפוצץ בגלל בלגן ארגוני ושחיתות מקומית עסיסית: הרשויות חזרו בהן מההבטחה להשאיר גשר צף פתוח כדי שאפשר יהיה לגרור את הבמה הענקית לתוך התעלה – עד שכסף עבר מיד ליד. ומיד אחר כך, הגונדוליירים של ונציה איימו שהם פשוט ישרקו במשרוקיות שלהם לאורך כל ההופעה אם הלהקה לא תשלם להם עשרת אלפים דולר! "זה כבר היה בלוף אחד שבהחלט יכולנו לעמוד מולו", חייך ניק מייסון בסיפוק.   


אז האם הרעם של פינק פלויד ב-DELICATE SOUND OF THUNDER היה חזק או חלש? תלוי את מי שואלים. את הדעה שלי בעניין כבר הבנתם.

©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page