השיירה של סנטנה עוצרת במדבר

ב-11 באוקטובר בשנת 1972 יצא תקליטה הרביעי של להקת סנטנה ושמו CARAVANSERAI. אנשים רבים נדהמו מהשינוי המוסיקלי הפתאומי שנגלה להם בו. איזה תקליט מדהים זה!

ביום ההוא מעריצים נלהבים של להקת סנטנה מיהרו לחנויות התקליטים כדי לרכוש את יצירתה החדשה, תקליטה הרביעי שנקרא CARAVANSERAI. הם עמדו בתור בקוצר רוח, בדיוק כמו שאני נוהג לעשות כשאני צד פנינים נדירות לאוסף הווינילים שלי, והתרגשו לקראת מה שהיה אמור להיות ההמשך הישיר לשלושת אלבומי המופת הקודמים שכבשו בסערה את צמרת מצעדי המכירות.

הציפייה הייתה ברורה: עוד מנה גדושה של רוק לטיני סוחף, מקצבים שיגרמו לגוף לזוז וסולואי גיטרה מחשמלים מבית היוצר של קרלוס סנטנה כמו גם צלילי האמונד בשרניים של גרג רולי. אך ברגע שהמחט נחתה על הוויניל, במקום פיצוץ של קונגאס וטימבלס, בקעו מהרמקולים צרצורי צרצרים שלווים. הקהל היה בהלם. זה לא היה התקליט שהם ציפו לו. חלקם אפילו הפכו בבהלה את עטיפת האלבום כדי לבדוק אם במקרה שמו להם בטעות תקליט מדיטציה ורעשי טבע בתוך המעטפה. זו הייתה מהפכה מוזיקלית שלמה שהתרחשה מתחת לאפם. להקת סנטנה, כפי שהכירו אותה, מתה. מתוך האפר, נולדה ישות חדשה, רוחנית ומסעירה.

שורשי הריקבון: סמים קשים, מריבות והפיצוץ בפילמור ווסט

כדי להבין את המסע למדבר הרוחני של CARAVANSERAI, צריך לחזור אחורה לשנת 1971, לשורשי הריקבון. לאחר הצלחת תקליטה השלישי, להקת סנטנה הייתה על גג העולם, אך גם על סף תהום. התקליט השלישי, שנקרא בפשטות SANTANA III, הציב אותם בשיא התהילה וההכנסות, אך כגודל ההצלחה כך היה גודל הלחץ הפנימי. כסף גדול, סמים קשים וחיים פרועים החלו לכרסם ביסודות הלהקה. קרלוס סנטנה עצמו תיאר את האווירה באולפן כרעילה: "הגישה שלנו הייתה או שאתה מגיע מאוחר מדי, או שאתה מגיע מסטול מדי מכדי לנגן". המתופף מייקל שריב: "היו סמים, קוקאין ספציפית, שנכנסו לזירה עבורנו. היינו צעירים וטועים. לא היו לנו את היכולות או הבשלות לדעת איך להתמודד עם סוג כזה של הצלחה וכל מה שנלווה לזה בגיל כל כך צעיר".

הסוף הסמלי של ההרכב הקלאסי הגיע ב-4 ביולי 1971, בהופעה האחרונה אי פעם באולם הפילמור ווסט בסן פרנסיסקו. האירוע, שנוהל על ידי האמרגן ביל גרהאם, היה אמור להיות חגיגה, אך עבור סנטנה הוא סימל פרידה כואבת. האווירה הרעה בלהקה כבר הייתה בלתי נסבלת. בעל המקום, ביל גרהאם, סיים שלוש שנים של מופעים היסטוריים במקום עם חמישה לילות של מוזיקה שהוגדרו כ"הלהקות שבנו את הפילמור". סנטנה הייתה שם לתת כבוד לגרהאם, שהיה מהאנשים הברורים שבנו אותה. אבל מתופף כלי ההקשה, צ'פיטו אריאס, שכב אז בבית חולים בין חיים למוות בעקבות דימום מוחי. בתחילה חשב קרלוס להביא ללהקה את ווילי בובו, נגן כלי ההקשה שכתב במקור את השיר EVIL WAYS, אך העניין לא הסתדר. בעוד רוב חברי הלהקה רצו להשבית את הפעילות עד להחלמתו של צ'פיטו, קרלוס, שקיבל רוח גבית מנגן כלי ההקשה המחליף קוק אסקובדו, התעקש להמשיך. אסקובדו, שלא הסתפק בתפקידו הזמני, לחש על אוזנו של קרלוס שהוא המנהיג האמיתי וכל השאר הם רק נגנים שכירים.

הסכסוך החריף. קרלוס פיטר את מנהל הלהקה, והשאר ראו בכך בגידה. המצב הגיע לאבסורד כשהלהקה קיימה מספר הופעות בלעדיו, רק כדי לעמוד בהתחייבויות חוזיות, לאחר שקרלוס סירב להופיע כל עוד נגן כלי ההקשה השני, מייק קאראבלו, עדיין חלק מההרכב. כשקרלוס חזר, הוא גילה שחברים רבים פשוט נטשו.

עירום בארון עם סכין והרואין: ההידרדרות הפלילית ושיטת הקנסות של ג'יימס בראון

ההידרדרות לא הייתה רק מוזיקלית. הבסיסט המקורי, דייויד בראון, פיתח אז התמכרות קשה להרואין. הדבר גרם לנגינתו המופלאה והתנהגותו האישית להידרדר והוא פוטר מהלהקה. בראון הצטרף מיד לאחר מכן ללהקתו של פורש אחר מהלהקה, מייק קאראבלו וביחד הם יצרו את להקת ATTITUDE. קאראבלו, שפרש גם הוא, המשיך להסתבך. בספטמבר 1972 הוא נעצר בביתו, כשהשוטרים מצאו אותו מתחבא בארון כשהוא עירום כביום היוולדו ובידו הוא החזיק סכין ולרגליו נמצאה שקית עם 19 גרם הרואין. יחד עמו נעצרה בדירה גם שותפתו לחיים. כשהובאו לבית המשפט הציגה מרגרט קלארק מחזה מוזר ורגשני באולם, כשהפשילה את שרוולי חולצתה והראתה לנוכחים את סימני המזרקים שעל ידיה. היא הודתה בפני חבר המושבעים שהיא נרקומנית. היא נמצאה אשמה.

קאראבלו נשפט אחריה וגם הואשם באחזקת הסם שנועד למכירה. עורך דינו התווכח עם השופט בטענה שמרשו לא צריך כסף מסמים כי הוא מוזיקאי רוק ידוע שמרוויח הרבה כסף. נגן כלי ההקשה היה בתקופה שחורה בחייו. דייויד בראון, הבסיסט שפוטר, בילה בתקופה הזו בכלא בגלל שנתפס כשהוא פורץ לדירות זרות. קרלוס רצה משהו חדש ונקי בלהקה שלו. הוא רצה מוזיקה ללא כל הליכלוך שמסביב לה - בלי סמים ובלי פשיעות. הוא ידע שהוא עכשיו הבוס והוא יכול לרכוש את הנגנים שירצה. הוא החליט שמעכשיו הוא ישלם לכולם משכורת ואף הנהיג את שיטת הקנסות שג'יימס בראון היה כה ידוע בה.

לידיעת אלו שלא יודעים, ג'יימס בראון נהג לסמן בידיו לנגנים שליוו אותו את הקנס שעליהם לשלם על טעות מוזיקלית שביצעו. בראון לא דיבר אלא היפנה מספר אצבעות כלפי אותו נגן שטעה ולפי מספר האצבעות ידע כל נגן כמה כסף יורד לו מהמשכורת של אותו ערב. קרלוס, שהעריץ משמעת עבודה ורצה מוזיקאים מקצוענים ולא חבורה מסטולית של פורעי חוק, ניסה ליישם את אותה שיטה – תארו לעצמכם את המבט של נגן היפי מסן פרנסיסקו כשהבוס מסמן לו באצבעות שחמישים דולר נמחקו לו מהכיס כי הוא פספס אקורד!

הפסקול המזויף שלפני הסערה: ההרפתקה עם באדי מיילס בתוך לוע הר געש

רגע לפני המהפך הגדול, יצא ביוני 1972 תקליט בהופעה של קרלוס סנטנה עם באדי מיילס. האלבום נקרא CARLOS SANTANA & BUDDY MILES LIVE, והוא הוקלט לכאורה בתוך לוע הר געש כבוי בהוואי במהלך פסטיבל השמש SUNSHINE '72. סנטנה אמנם תיכנן אלבום בהופעה חיה והטיס להופעה קונסולת 16 ערוצים מיוחדת כדי להקליט את הצלילים, אך בגלל שחלק מהנגנים היו מסטולים מאסיד - ההקלטות לא נשמעו טובות לחברת התקליטים כדי לשחררן לקהל. בנוסף, משדרי חברת האבטחה של המופע גרמו לתקלות במהלך ההקלטה של המופע. לכן נעשתה הקלטת אולפן בסן פרנסיסקו. אפשר לשמוע פה ושם שריקות שחוזרות בקצב זהה עד כדי כך שמבינים שיש בבירור הקלטת LOOP של קהל. קיים בוטלג של ההופעה הספציפית הזו והביצועים בו שונים לגמרי מאלו של התקליט. מה שמוכיח את הנקודה הברורה שלי באופן סופי. עם זאת, אני ממש אוהב את האלבום הזה כי יש בו אנרגיות מוזיקליות טובות ובעיקר בצד הראשון. הצד השני קצת מעייף לטעמי.

המבקר של מגזין הרולינג סטון לא חסך בביקורת ארסית אך משעשעת: "אלוהים, איזה מוצר גס וחצוף! לוקחים שניים מהמוזיקאים הריקים והמנופחים ביותר, אחד מהם בנה קריירה על שישה תווים שהוא מנגן בלי סוף, והשני דוחף את אותו השיר שלו לכל תקליט. נמאס! אבל האמת? זה פשוט תקליט נהדר!". תקליט זה היה מעין פסיק מוזיקלי, לפני שהלהקה של קרלוס עמדה לכתוב פרק חדש לחלוטין.

הגורו ההודי, החזון של שריב וההארה של מיילס דייויס

אז מה גרם לשינוי הדרמטי כל כך? התשובה טמונה בשינוי שעבר קרלוס סנטנה עצמו. עד סוף 1971, הוא היה נוצרי מאמין שחילק את זמנו בין ישו לבין סמים פסיכדליים. המפנה הגיע כשגיטריסט הג'אז לארי קוריאל התארח בביתו. קרלוס הבחין בקוריאל מבצע מדיטציות ארוכות מול תמונה של גורו הודי בשם SRI CHINMOY. בתחילה, קרלוס נרתע, זה נראה לו כמו כישוף. אך קוריאל הסביר לו כיצד הגורו עוזר לו לתעל את האנרגיה שלו למוזיקה טהורה. קרלוס הסתקרן. קוריאל חיבר אותו בהמשך לגיטריסט העילאי ג'ון מקלאפלין, שכבר צעד באותו נתיב רוחני. קרלוס אימץ את הדרך הזו בהתמסרות מוחלטת, עד שבהמשך העניק לו הגורו את שמו הרוחני המפורסם DEVADIP, שפירושו "המנורה, העין והאור של אלוהים".

במקביל, המתופף מייקל שריב, שהיה שותפו המוזיקלי הקרוב ביותר של קרלוס, החל לחשוף אותו לעולמות הג'אז. "רק רציתי לנגן בלוז עד שמייקל הגיע", הודה סנטנה. "התגובה הראשונה שלי הייתה. 'אוי נו, תביא לי קצת אלברט קינג'. אבל כששמעתי את התקליט של מיילס, IN A SILENT WAY, חשבתי שזה מעניין וכשמייקל הביא לי את התקליט של מיילס, MILES IN THE SKY - זה נחתם סופית". סנטנה היה כולו בהכרת תודה וכבוד למתופף: "מייקל פתח לי את העיניים ואת האוזניים ואת הלב שלי להמון דברים. למייקל שריב יש חזון".

התקופה הייתה בשלה למהפכה. תחילת שנות ה-70 הייתה עידן הפיצוץ של הג'אז-רוק, או הפיוז'ן. אלבומים כמו BITCHES BREW של מיילס דייויס, והופעתן של להקות כמו WEATHER REPORT ו-MAHAVISHNU ORCHESTRA של ג'ון מקלאפלין, שברו את כל החוקים. סנטנה ושריב, שהיו צעירים יותר מהחלוצים הללו אך כבר כוכבי רוק ענקיים, שאפו להגיע לרמה האמנותית והרוחנית הזו. הם ישבו יחד שעות על גבי שעות והאזינו לאלבומי המופת של ג'ון קולטריין, ובראשם היצירה הקדושה A LOVE SUPREME, כשהם מחפשים דרך להפוך את הגיטרה והתופים לכלי ביטוי של תפילה ולא רק של שעשוע להמונים. קרלוס: "בנות היו מגיעות, מחפשות להשתגע ולחגוג, והן היו משתעממות כששנינו היינו אומרים 'תקשיבו לגרוב הזה!' או 'את חייבת לשמוע את הסולו הזה'...".

דם חדש בלהקה: בס פ'אנקי קטלני ומאסטר קובני אגדי

קרלוס סנטנה לא ויתר והחליט לאחד את מה שנותר בלהקה, עם המתופף מייקל שריב, האורגניסט גרג רולי והגיטריסט ניל שון. בחור פרקשניסט צעיר, שהגיע להופעה וראה שהלהקה מתכוננת להופיע ללא כלי הקשה, התנדב לנגן עמה. הוא ידע את כל הרפרטואר. קרלוס נתן לו ארבעה דולרים למונית כדי שיביא במהירות להופעה את כלי ההקשה שלו. זה היה ג'יימס מיגל לואיס, שכולם קראו לו בחיבה מינגו (חריזה מג'ינגו?), שהצטרף מאותו לילה ללהקת סנטנה.

עם כיוון רוחני ומוזיקלי חדש, קרלוס ושריב החלו להרכיב את הלהקה מחדש. הם צירפו את הבסיסט דאג ראוץ', אישיות ססגונית עם תסרוקת אפרו ענקית וגרוב פ'אנקי מדבק. ראוץ' הביא עמו סגנון בס ייחודי של סלאפ ומיתרים חנוקים, טכניקה שהקדימה את זמנה והעניקה ללהקה דופק ריתמי חדש, מהודק ומקפיץ פי כמה. הוא נתקל בדרכה של להקת סנטנה כשהופיעו יחדיו בפסטיבל באפריקה בשם SOUL TO SOUL. ראוץ' ניגן אז בהרכב שנקרא THE VOICES OF EAST HARLEM והתחבב מאד על המתופף מייקל שריב.

שניהם החלו לדבר מאחורי הקלעים של אותו פסטיבל על תקליטי פ'אנק מדליקים ומתופפים טובים מהתחום. ראוץ' היה מעריץ נלהב של סצנת הפ'אנק מהתקופה ההיא. שריב הציע לראוץ' לבקר אותו בביתו.

כשראוץ' הגיע לביקור הוא הזמין את שריב לבוא לראות הופעה של הלהקה בה הוא ניגן שנקראה THE LEADING ZONE. קרלוס סנטנה בספרו: "כשדאגי נכנס עם הבס, ועם מינגו על הקונגאס, זה היה סוג חדש לגמרי של קצב - גמיש יותר ומשוחרר יותר. זה באמת היה כאשר התחלתי להרגיש שאולי סנטנה יכולה ללכת לכיוון אחר". דרך אגב, ראוץ' עצמו לא היה תמים עם סמים וסיים את חייו עם מנת יתר בשנת 1979.

יחד איתו הגיע ללהקה הקלידן טום קוסטר. למשפחה הצטרף גם אמן כלי ההקשה הקובני הוותיק, ארמנדו פרזה, שהיה מבוגר משאר החברים בכמעט שלושים שנה והביא עמו ניסיון עשיר מעבודה עם ענקי ג'אז כמו צ'ארלי פארקר ודיזי גילספי.

קסם באולפני סן פרנסיסקו: צרצרים בלילה, עשרים טייקים של סקסופון וקרב גיטרות היסטורי

ההקלטות לאלבום CARAVANSERAI החלו בפברואר 1972, באולפני CBS FOLSOM STREET שבסן פרנסיסקו. רוב הטייקים הוקלטו בנגינת להקה שלמה באולפן, כשאחרי כן בוצעו מספר הוספות של כלי נגינה. צליל הצרצרים שבפתיחת האלבום, עם קטע בשם ETERNAL CARAVAN OF REINCARNATION, הגיע מרעיון של שריב. לכן טכנאי ההקלטה, גלן קולוטקין, הקליט את הצרצרים מחוץ לביתו באחד הלילות. קטע הסקסופון ההזוי שנשמע באותו קטע הפתיחה הודבק מכעשרים טייקים שונים שהאדלי קאלימן הסקסופוניסט ניגן באולפן. ואז מגיעה נגינת להקה שמבשרת לכל העולם כי באלבום הזה מדובר בלהקת סנטנה אחרת.

לא עוד הגרוב הלטיני הבשרני בלבד. עכשיו יש גם אלמנטים חזקים ביותר של פיוז'ן שכללו את הקונטרבס של טום ראטלי וסאונד הפנדר רודס (שהוא פסנתר חשמלי שהיה מאד מהפכני ואופנתי אז) של הקלידנית וונדי האס. כל הקטע הושפע באופן ישיר מקטע של פרעה סנדרס בשם ASTRAL TRAVELLING מאלבומו THEMBI שיצא בשנת 1971. פירוש השם באפריקאית זה תקווה, אמונה ואהבה. תקשיבו לקטע ההוא של סנדרס ותקלטו מיד מהיכן הגיע רעיון הפתיחה של התקליט הזה של סנטנה. מדובר בפתיחה חסרת תקדים לאלבום רוק של אותם ימים: במשך הדקות הראשונות אין אפילו צליל אחד של גיטרה חשמלית, כלי הנגינה המזוהה ביותר עם קרלוס, אלא מרחב מדיטטיבי מהפנט של לילה מדברי זרוע כוכבים.

היצירתיות פרחה. הבסיסט ראוץ' הביא את הלחן לקטע WAVES WITHIN, שנכתב במשקל א-סימטרי של תשעה רבעים. מיד אחריו נכנס הקטע הקצבי LOOK UP (TO SEE WHAT'S COMING DOWN), ואחריו הרצועה JUST IN TIME TO SEE THE SUN – אחד משני השירים הבודדים באלבום שכוללים שירה. חברת התקליטים ניסתה מאוחר יותר להוציא אותו כסינגל לרדיו בייאוש מוחלט למצוא להיט מסחרי, אך השיר הזה היה שונה מדי מהסאונד הקודם ולא נכנס למצעדים.

בקטע SONG OF THE WIND התחלקו קרלוס והגיטריסט הצעיר ניל שון בסולואים יפהפיים. הקטע המופלא הזה הוקלט אחרון מבין כל שירי האלבום, במאי 1972, והוא מהווה ללא ספק את אחד מרגעי השיא הגדולים של התקליט כולו. ניל שון ניגן את הסולואים הראשון והאחרון בקטע הזה. שון היה אז נער בן 18 בלבד, אך הנגינה שלו בערה בטכניקה פנומנלית ובבגרות מוזיקלית מדהימה. קרלוס סיפק את הסולו שלו באמצע הקטע. קרלוס סיפר לימים שבסולו הזה הוא שילב מוטיבים מלודיים שלמד מגיטריסט הג'אז גאבור סאבו, לצד הפראזות החמות של ענק הבלוז אלברט קינג.

שריב, שלא היה מרוצה מהתיפוף המקורי שלו, ביצע צעד מסוכן וחסר תקדים לאותה תקופה: הוא ביקש למחוק את ערוץ התופים ולהקליט אותו מחדש, הפעם בתגובה לסולואי הגיטרה שכבר הוקלטו. הטכנאי חשב שהוא השתגע – בתקופה האנלוגית, טעות אחת הייתה הורסת את כל ההקלטה. אך שריב התעקש, התאמן בביתו, וחזר למחרת כדי להקליט את תפקיד התופים המופתי שנשמע בתקליט עד היום. הצד הראשון של הוויניל נחתם ביצירה ALL THE LOVE OF THE UNIVERSE, שכוללת מקצב תפילה הודי, נגינת קסטנייטות של לני ווייט, וטקסט של אהבה קוסמית שחודר היישר אל תוך הלב.

צד ב' מתעורר: אנטוניו קרלוס ג'ובים, ויבראפון הפוך והסיוט של גרג רולי

הקטע שפותח את צד ב' של התקליט, FUTURE PRIMITIVE, הינו קטע סולו כלי הקשה של חוזה צ'פיטו אריאס וג'יימס מינגו לואיס. מייקל שריב מנגן כאן בפסנתר, בוויבראפון (שהקלטתו מנוגנת כאן לאחור) ובמצילות. הקטע האווירתי הזה נשפך לתוך גרוב ברזילאי מבית היוצר של אנטוניו קרלוס ג'ובים, המלחין הברזילאי הידוע מאד. זה קטע בשם STONE FLOWER, שהוא קטע הנושא של אחד מאלבומיו של ג'ובים שיצא בשנת 1970. מייקל שריב, שהשתגע אז על ג'ובים, החליט לכתוב מילים לקטע הזה שהיה במקור אינסטרומנטלי. הוא וקרלוס הם ששרים בהקלטה. הלהקה שילבה בקטע הזה כלי הקשה ברזילאיים אותנטיים כמו קוויקה ואגוגו, וסנטנה אלתר סולו חם ומלטף שבו ציטט קטעים מהשירים NATURE BOY ו-LOVE ON A TWO-WAY STREET. מיד אחריו מגיע הקטע המחשמל LA FUENTE DEL RITMO שכתב מינגו לואיס, שבו הוא עצמו מפגיז בסולו פסנתר אקוסטי מהפנט לצד הפנדר רודס של טום קוסטר.

לא כולם נהנו מתהליך יצירת התקליט. מי שסבל בעיקר בהקלטות היה האורגניסט המקורי של הלהקה, גרג רולי. לרולי יש סגנון מיוחד ומדהים על אורגן ההאמונד B3 שלו. הסגנון שלו עזר להפוך את הלהקה לייחודית בתחומה אך בהקלטה של STONE FLOWER ישבו על צווארו שני אנשים שמאד הפריעו לו ותיסכלו אותו - מייקל שריב וקרלוס סנטנה.

הם דרשו ממנו שלקטע הזה הוא לא ינגן כמו גרג רולי אלא כמו האורגניסט לארי יאנג. אותו אורגניסט היה ידוע אז בנגינתו עם ההרכב TONY WILLIAMS LIFETIME של המתופף טוני וויליאמס והוציא לפני כן לא מעט אלבומי ג'אז. רולי הרגיש שחברי להקתו המקורית כבר לא מתקשרים איתו יותר במישור המוזיקלי. גם כך הם לא היו חברים קרובים מלכתחילה, כמו הרבה להקות מעולות שחבריהן פשוט לא מתקשרים חוץ ממוזיקה. אך כשהמוזיקה כבר לא מהווה קשר ביניהם הבין רולי שהגיע הזמן שלו לצאת משם. האורגניסט המבואס יתכנן לנטוש לגמרי את עסקי המוזיקה ולחזור לעסק המסעדות של משפחתו. אבל עולם המוזיקה לא נתן לו ללכת לשום מקום: זמן קצר לאחר סיום ההקלטות חברו רולי והגיטריסט ניל שון יחדיו, והקימו את להקת JOURNEY – שתהפוך ברבות הימים לאחת מלהקות האצטדיונים המצליחות יותר בהיסטוריה של הרוק האמריקאי!

גרג רולי: "נשארתי בסנטנה עד 1972. פשוט היו לנו הבדלים, גם מוזיקליים וגם אישיים. אולי זה היה 'יותר מדי, מוקדם מדי'. תמיד ניסחתי זאת כך: ניגנו בתשוקה, ונפרדנו מתשוקה. היו הבדלים ביחס לכיוון המוזיקלי של הלהקה. אהבתי את החקירה בהכנת התקליט הזה, אבל לא רציתי להפוך אותו לעמוד התווך של מה שעשינו. גם לא רציתי לאבד את מערכת היחסים שפיתחנו עם הקהל שלנו. לא יכולתי לראות את כל מה שהשגנו כשהוא נזרק לכיוון המוזיקלי החדש הזה. אז כמו רוב הלהקות, התפרקנו. אבל כשאני מסתכל על זה עכשיו, אני מבין שאם לא היינו האנשים שהיינו באותה תקופה, כנראה שהמוזיקה הזו לא הייתה מתרחשת לעולם. אז זה בסדר".

המסע אל האור: חטיבת כלי נשיפה וחיבוק קוסמי

הקטע שמסיים את האלבום, EVERY STEP OF THE WAY, מחולק לשני חלקים. החלק הראשון משקף את הצעידה הקשה במסע לקראת משהו. המוזיקה כאן הושפעה רבות מהאלבום IN A SILENT WAY של מיילס דייויס, שיצא ב-1969. החלק השני משקף את ההגעה לנקודת האור הגדול שנשפך בכמויות. ההשראה לקטע הזה הגיעה מתיזמור של גיל אוונס לאלבום המהפכני SKETCHES OF SPAIN של מיילס דייויס מ-1960. בהקלטה של הקטע הזה נשארו שני ערוצים בסוף ההקלטה. ולכן שריב ביקש מהמתזמר טום הארל לכתוב תיזמור בסגנון של אוונס מהאלבום ההוא על מנת למלא בהם את אותם ערוצים ריקים. מדובר בסיום מסע מענג, שפורץ באמצעו לתוך אור גדול עם שמחה גדולה. כשחטיבת כלי הנשיפה נכנסת במלוא עוצמתה בסיום הקטע הזה, הגוף שלי מתמלא בצמרמורת בכל האזנה מחדש – זהו בדיוק הרגע שבו המוזיקה הופכת מחומר לרוח צרופה.

נגן נוסף שהצטרף אז לסנטנה והיה מאד חשוב בה הוא נגן כלי ההקשה, ארמנדו פרזה, שהיה המבוגר בלהקה, פי שניים מגיל האחרים. קרלוס סנטנה תיאר אותו: "ארמנדו פרזה היה מבוגר וחכם מכולנו - הוא היה אז כמעט בן חמישים. הוא היה בקטע במשך שנים. הוא היה אחד מארבעת הקונגרוס המובילים שהגיעו מקובה בשנות הארבעים, יחד עם פאטאטו ואלדז, פרנסיסקו אגואבלה ומונגו סנטמריה. מאז שנות ה-60 הוא גר בסן פרנסיסקו". פרזה הביא עמו רזומה של ג'אז לטיני החל מסוף שנות ה-40 כשעבר מהוואנה לניו יורק, הוא ניגן עם ענקי ג'אז כמו צ'רלי פארקר, באדי ריץ', דיזי גילספי, צ'ארלס מינגוס ודקסטר גורדון. לאחר שעבר לחוף המערבי בשנות ה-50, הוא רכב על גל שיגעון הממבו שתפס כמו אש בארה"ב, והקליט עם ג'ורג' שירינג. בשנות ה-60 הוא השתקע בלהקה של קאל צ'אדר במשך שש שנים. ללהקת סנטנה הוא הגיע כבר בשל מאד. החיבור שלו עם שריב והבסיסט ראוץ' יצר חטיבת קצב פנומנלית שמסוגלת לקחת מקצב ג'אז מורכב ולגרום לו להרגיש טבעי כמו נשימה.

"אתם מבצעים פה התאבדות של קריירה!"

יום אחד הגיע לאולפן קלייב דייויס, מנהל חברת התקליטים בה הייתה חתומה הלהקה. הוא נכנס עם חיוך על פניו כי ידע שלהקת סנטנה היא אחד הדברים החמים ביותר בשוק אז. הוא גם ידע שהוא הולך לשמוע את ההקלטות החדשות שהלהקה יצרה לאלבומה הרביעי. הוא ציפה ללהיט נוסף מבית היוצר של קרלוס וחבורתו. אך חיוכו נמחק די מהר כשהקשיב למה שבקע מהרמקולים באולפן. הוא החוויר ולאחר שניעור מההלם הראשוני, הוא צעק על חברי הלהקה באולפן שהם פשוט מבצעים פה התאבדות של קריירה. הצעקות לא הזיזו את קרלוס, שהביט לתוך עיניו של המנהל השואג ואמר לו בטון רגוע: "זה מה שיש". דייויס רצה עוד מכונת להיטים לרדיו המסחרי, אבל סנטנה ושריב סירבו להתכופף בפני האלגוריתמים של תעשיית המוזיקה – מהלך של אומץ אמנותי נדיר שמעטים בשיא כוחם מעיזים לקחת.

למרות חששותיו של דייויס, התקליט זכה להצלחה והגיע למעמד של תקליט פלטינה. המבקרים, ברובם, הבינו את גודל היצירה. במזרח, משמעות המילה CARAVANSERAI היא חצר גדולה המספקת לינה לקרוואנים, או פשוט לקבוצת אנשים המטיילים יחד. אבל קרלוס סנטנה מצא לזה משמעות אחרת כשקרא טקסט של היוגי ההודי והגורו פרמהאנסה יוגננדה: "השיירה היא המחזור הנצחי של גלגול נשמות, כל נשמה נכנסת ויוצאת מהחיים, ממוות לחיים וחוזר חלילה, עד שתגיעו למקום בו תוכלו לנוח ולהשיג שלווה פנימית. המקום הזה הוא הקרוואנסריי".

הוא לא יכל היה להמציא כותרת טובה יותר לאלבום, מכיוון שהוא מייצג לא רק את החיפוש האישי שלו אחר רוחניות באותה תקופה, אלא גם את המוזיקה שיצרה הלהקה לאלבום. עטיפת האלבום עוצבה על ידי האמנית ג'ואן צ'ייס, שעבדה עם להקת סנטנה החל מסוף 1969 והפכה לצלמת הראשי שלה. צ'ייס, שהייתה באותם ימים גם בת זוגו של מייקל שריב, העניקה לאלבום את חזות השיירה המדברית הפיוטית שהפכה לאייקונית כל כך. היא הפיקה עיצובים בעבר ללהקה והתפרסמה בסצנת סן פרנסיסקו הפסיכדלית.

אז CARAVANSERAI לא היה תקליט של להיטים. הוא היה חוויה, מסע שצריך להאזין לו מההתחלה ועד הסוף. זה היה צעד אמיץ של אמן בשיא הצלחתו, שבחר ללכת עם הלב והנשמה במקום עם הנוסחה הבטוחה. זה היה הרגע שבו קרלוס סנטנה הפסיק להיות רק כוכב רוק והפך למוזיקאי-חוקר אמיתי. איזה תקליט!!! עשו לעצמכם טובה: תפנו ערב שקט, תכבו את המסכים, תניחו את המחט על הוויניל הנפלא הזה מתחילתו ועד סופו, ותנו לצלילים לקחת אתכם למסע. הנאה צרופה מובטחת!

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459