השנה האחרונה והסוערת של ג'ימי הנדריקס

השנה האחרונה בחייו של ג'ימי הנדריקס נפתחה עם גישה מוזיקלית חדשה ומחשמלת, כזו שחיברה אותו מחדש לשורשיו ולתרבות השחורה באמריקה. אולם, חזונות סאונד מתחרים, סכסוכים בלתי פוסקים עם ההנהלה והרפתקאות פסיכדליות מסוכנות, העמידו את עתידו בספק עוד לפני שהטרגדיה שמה לו סוף. למרות הכל, הוא מעולם לא הפסיק לחפש. הוא פשוט ניסה להגיע הכי רחוק שהוא יכול.

ערב ראש השנה, ניו יורק, 1970. זה היה הלילה הראשון של העשור החדש. האווירה באולם פילמור איסט באיסט וילג' של ניו יורק הייתה סמיכה מעשן מריחואנה ומהבטחה גדולה. לא הייתה רק ההבטחה האינסופית של שנות ה-70 שנפתחו זה עתה, אלא גם הציפייה הדרוכה לחשיפת הלהקה החדשה של ג'ימי הנדריקס.

ההרכב החדש, שנקרא BAND OF GYPSYS, כבר הופיע פעמיים בלילה הקודם, ערב השנה האזרחית החדשה, ועמד להופיע פעמיים נוספות הלילה. מגזין רולינג סטון כבר דאג לעדכן את קהל הצעירים שהתאסף במקום: להקת ג'ימי הנדריקס אקספריינס התפרקה באופן סופי. השותפים הנוכחיים של הנדריקס היו הבסיסט בילי קוקס, חבר ותיק מימי הצבא שהצטרף אליו כבר בפסטיבל וודסטוק בקיץ הקודם, והמתופף באדי מיילס, יוצא להקת ELECTRIC FLAG. יש לציין, שבניגוד להרכב האקספריינס - את שני הבחורים הלבנים מאנגליה החליפו שני אנשים כהי עוד מאמריקה.

המופע נפתח בשעה שמונה בערב עם THE VOICES OF EAST HARLEM, הרכב של 20 זמרים וזמרות אפרו-אמריקאים, רובם בני נוער מהארלם. הם היו חומת סאונד אדירה, שביצעה אנרגטית שורה של להיטים עכשוויים לצד קריאות שחרור אופטימיות משלהם. אחרי הפסקה קצרה, מעל לזמזום מגברי המנורות הענקיים נשמע קול המנחה שאמר: "הפילמור גאה לקבל בחזרה כמה חברים ותיקים עם שם חדש לגמרי - BAND OF GYPSYS!". ואז הנדריקס הגביר את הווליום עד הסוף, קורע את האוויר בסולו ווא-ווא פראי. השיר היה חדש, עם שירת "קריאה ותגובה" בין הנדריקס לבאדי מיילס.

הנדריקס הציג את הקטע הבא באומרו: "היינו רוצים להקדיש את זה, בגלל כל הסצנה המדכאת הזאת שקורית, לכל החיילים שנלחמים בשיקגו, במילווקי ובניו יורק". ואז, כמחשבה שנייה תיאטרלית, הוסיף: "אה כן, וגם לכל החיילים שנלחמים בוייטנאם. אני רוצה לנגן קטע שנקרא MACHINE GUN". ואז השיר התפתח לאט ובצורה מבשרת רעות, כשהגיטרה של הנדריקס משחזרת את המהומה והמוות. קוקס ומיילס הוסיפו צלילים כיריות מקלע.

הסאונד היה העניין המרכזי. הנגינה של הנדריקס הייתה בלתי ניתנת לחיקוי: לוהטת, שרירית, בלתי צפויה, עדינה, בלוזית ורגשית. קוקס ומיילס לא רק סיפקו לו בסיס יציב ופחות "עסוק" מנואל רדינג ומיץ' מיטשל מהאקספריינס, אלא הביאו תערובת מהפכנית של פ'אנק אל תוך הבלוז-רוק העתידני של ג'ימי. זה היה ההווה והעתיד של הנדריקס.

אבל כדי להבין את המהפך הזה, צריך לחזור קצת אחורה. ELECTRIC LADYLAND, אלבום האולפן האחרון שיצא בחייו של הנדריקס ונחשב ליצירת מופת, היה תהליך ארוך ומפרך. ההקלטות החלו ביולי 1967 והסתיימו רק באוגוסט 1968. הנדריקס צבר חשבונות אולפן אדירים בלונדון ובניו יורק, תוך שהוא מתנסה, מנגן ג'אמים כל הלילה, חוגג עם חברים מזדמנים וצורך כמויות אדירות של סמים ואלכוהול. התהליך האינסופי הזה הביא את המפיק והמנהל המשותף המקורי שלו, צ'אס צ'נדלר, לסף ייאוש, והוא התפטר באביב 1969. עזיבתו הייתה מכה קשה.

את מקומו כמנהל יחיד תפס שותפו של צ'נדלר, מייק ג'פרי. דמות הרבה פחות אהודה, ששמה נקשר בשמועות על ריגול, פשע מאורגן, גניבת כספים מלקוחותיו והסתרתם בחשבונות מעבר לים, ואפילו האשמות מופרכות שחטף את הנדריקס, והשערורייתית מכולן: שהוא רצח את הנדריקס כדי לפדות פוליסת ביטוח חיים שהוציא עליו. ג'פרי עצמו נהרג בתאונת מטוס ב-1973, או כפי שיש שאומרים, "לכאורה". מה שברור הוא שג'פרי היה פריק של שליטה, ולעיתים קרובות התעלם מרצונותיו של הנדריקס ממה שהוא ראה כשיקולים כלכליים נבונים.

בילי קוקס הבסיסט פגש את הנדריקס ב-1961 כששניהם שירתו בצבא. הם הפכו לחברים קרובים והקימו להקה שניגנה במועדונים של הקהילה השחורה בדרום. הנדריקס, חסר מנוחה מבחינה אמנותית, חיפש צמיחה מוזיקלית. הוא שכר בית באפסטייט ניו יורק והקים הרכב חופשי שכלל את קוקס, הגיטריסט לארי לי ונגני כלי ההקשה ג'ומה סולטן וג'רי ולז. ג'ומה סולטן הסביר: "ג'ימי רצה לקחת פסק זמן של שנה בערך ולפתח את הסאונד שלו. הוא שמע סימפוניות בראש ומעולם לא הצליח להגיע לזה כי כלאו אותו בתוך HEY JOE ו-FOXY LADY. הוא התקדם מעבר לאנרגיה הזו".

ההרכב הזה, בתוספת המתופף מיץ' מיטשל שחזר, הופיע תחת השם GYPSY SUN & RAINBOWS וסגר את פסטיבל וודסטוק ב-18 באוגוסט 1969. הביצוע הבלתי נשכח של הנדריקס להמנון האמריקאי האפיל על שאר הסט, אך היה ברור שהנדריקס מחפש כיוון חדש. רבים מאמינים שההנהלה, ובמיוחד ג'פרי, ניסתה לחבל בפרויקט הזה, שהיה מורכב ברובו ממוזיקאים שחורים. ג'פרי חשש שהנדריקס מתחבר מחדש לקהילה השחורה ולפוליטיקה רדיקלית.

הסיבה המיידית להקמת BAND OF GYPSYS הייתה, למרבה האירוניה, משפטית. ב-1965, לפני שהתפרסם, הנדריקס חתם על חוזה דרקוני לשלוש שנים עם מפיק בשם אד צ'אלפין. אחרי שהנדריקס הפך לכוכב, צ'אלפין תבע בעלות על המוזיקה שלו. בסופו של דבר, נחתמה עסקה: הנדריקס יספק תקליט חדש לחברת התקליטים קפיטול כדי להשתחרר מהחוזה. כך נולד התקליט של BAND OF GYPSYS.

"לא קיבלנו תשלום, חוץ מקצבה מינימלית", נזכר בילי קוקס. "אבל רק רציתי לנגן ולעזור לג'ימי לצאת מההסכם הזה. זה מה שחברים עושים". הלהקה התאמנה במשך שבוע, והסאונד התגבש במהירות שיא.

במאי הקולנוע אלן ארקוש, שעבד אז בפילמור איסט, זכר את ההופעות ההן בעוצמה. "זה היה מופע מרהיב. הנדריקס היה בשליטה מלאה. גרוב הפ'אנק של השיר WHO KNOWS היה כל כך חזק. והוא ניגן כל כך חזק. לא חזק לאוזניים, חזק לגוף. הרגשת את זה בחזה". ארקוש סיפר אנקדוטה משעשעת על אדם מסתורי עם גלימה וכובע צילינדר שהגיע עם קופסת עץ מעוטרת כמתנה לג'ימי. הקופסה, כך התברר, הייתה מלאה במה שבאדי מיילס זיהה כ"קוקאין טהור!". כשהלכו לחפש את האיש המסתורי, הוא כבר נעלם.

במקרה אחר, מנהל האולם ביל גרהאם נזף בהנדריקס אחרי סט ראוותני במיוחד. "אתה הגיטריסט הגדול בעולם", אמר לו גרהאם. "אתה לא צריך לנגן עם השיניים. אם רק תנגן, תוכל ליצור יצירת מופת". בסט השני, הנדריקס עמד כמעט ללא תנועה ופשוט ניגן. הקהל השתגע. אחר כך, כשהקהל דרש הדרן נוסף, הנדריקס, שובב כתמיד, שאל את חבריו, "אתם מכירים את האקורדים של FOXY LADY?", עלה לבמה וניגן אותו עם כל הטריקים והלהטוטים שלו, תוך שהוא קורץ לביל גרהאם.

התקליט BAND OF GYPSYS יצא במרץ 1970 וזכה לביקורות מעורבות, אך השפעתו הייתה עצומה. אמנים כמו ג'ורג' קלינטון, פרינס ורבים אחרים הושפעו עמוקות מהשילוב פורץ הדרך של רוק, פ'אנק ומוזיקת נשמה. סוף סוף, הנדריקס זכה להכרה גם בקהילה השחורה. אך הלהקה עצמה לא החזיקה מעמד. היא התפרקה אחרי הופעה הרת אסון במדיסון סקוור גארדן, שם נטען כי הנדריקס סומם ב-LSD, עזב את הבמה אחרי שני שירים והכריז: "זה מה שקורה כשכדור הארץ מתעסק עם החלל". מייק ג'פרי פיטר את באדי מיילס מיד לאחר מכן.

בחודשיו האחרונים, הנדריקס היה מותש רגשית ופיזית, אך גם נרגש מהקמת אולפן ההקלטות החדיש שלו בניו יורק, ELECTRIC LADY. הוא הספיק להקליט בו כמה קטעים שהפכו לקלאסיקות לאחר מותו. הוא תכנן לפטר את מייק ג'פרי ולהתחבר מחדש עם צ'אס צ'נדלר. הוא יצא לסיבוב הופעות באירופה עם הרכב מחודש שכלל את בילי קוקס ומיץ' מיטשל. היו תוכניות להקליט עם מיילס דייוויס ועם מעבד הג'אז גיל אוונס, אך הן לא יצאו לפועל.

ב-18 בספטמבר 1970, ג'ימי הנדריקס מת בלונדון לאחר שלקח כמות גדולה של יין וכדורי שינה. התעלומה המציקה נותרה בעינה: לאן ג'ימי הנדריקס היה ממשיך מבחינה מוזיקלית אילו היה חי? הוא עצמו צוטט כאומר: "אני אוהב את שטראוס ווגנר, החבר'ה האלה טובים, ואני חושב שהם יהוו את הרקע למוזיקה שלי". ג'ומה סולטן השתמש באותם מלחינים קלאסיים כדי להבהיר שאי אפשר לנחש גאונות. "הבסיס של ג'ימי כבר היה שם, הוא הלך הכי רחוק שאפשר, לסטרטוספירה. הוא יכול היה רק להמשיך הלאה. לאן ומה זה היה, איש אינו יודע. הוא שמע הכל, מסטרווינסקי ועד בטהובן. היקום היה פתוח בפניו. כל מה שאני יכול לומר זה שהיום הוא היה מנגן צלילים חדשים לגמרי".