top of page

התפנית ששינתה הכל עבור לו ריד

Writer: נעם רפפורט - הרצאות מוסיקה
נעם רפפורט - הרצאות מוסיקה
Nov 8
12 min read


ב-8 בנובמבר בשנת 1972 יצא אלבומו השני של לו ריד, TRANSFORMER. יום מושלם ברוק'נ'רול: הסיפור הבלתי ייאמן על האלבום שהפך את לו ריד לאגדה.


היה זה התקליט הסולו השני של לו ריד, האיש והאניגמה, המנהיג לשעבר של הלהקה הכל-כך-משפיעה, מחתרת הקטיפה. 


התקליט הזה, עטוף באחת העטיפות המוכרות בהיסטוריה, הכיל בתוכו המנוני נצח שיישארו חקוקים בזיכרון הקולקטיבי, שירים כמו WALK ON THE WILD SIDE, PERFECT DAY, ו- SATELLITE OF LOVE. ב-SATELLITE OF LOVE, למשל, בואי לא רק עמד מאחורי ההפקה אלא גם תרם קולות רקע בלתי נשכחים בפלצט מדהים בסיום השיר, כשהוא מטפס לגבהים קוליים שריד יכול היה רק לחלום עליהם! השיר הזה נכתב במקור עוד בשנת 1970 עבור מחתרת הקטיפה בעת העבודה על האלבום LOADED, אך נגנז ונשלף מחדש כאן בעיבוד מרהיב. ואולי טוב שכך.


אבל רגע, בואו לא נקדים את המאוחר. מיד עם צאתו, התקליט הזה חולל סערה וגרם לבלבול לא קטן. היו כאלה שנשבעו שמדובר ביצירת מופת חד-פעמית, הרגע שבו ריד הפך מכוכב נישתי לאייקון עולמי. מנגד, קמו המבקרים וטענו בלהט שהתקליט נקי ומלוקק מדי בהפקה שלו, שזה בכלל לא לו ריד האפל והמחוספס שהם הכירו, אלא מין ליצן זוהר שהתחפש וגנב את שמו. האמת המרתקת היא, ששני הצדדים צדקו לחלוטין, וזה רק הוסיפה לקסם המבלבל והמהפנט של TRANSFORMER.


היו שטענו שזהו תקליט גלאם-רוק מובהק, אבל במבט מעמיק הגלאם פה הוא בעיקר קוסמטי ושטחי. הרי המוטיבים המיניים, ההומוסקסואליות והדמויות הפרוורטיות אפיינו את הכתיבה של ריד שנים רבות לפני שבואי לבש שמלה ולפני שהמונח 'גלאם רוק' בכלל הומצא! זהו תקליט של לו ריד לכל דבר, והקשר שלו לגלאם דומה לקשר של פיטר גבריאל ולהקת ג'נסיס לז'אנר – אלמנטים תיאטרליים בהופעה, אבל מוזיקה עם עומק פנימי אחר לחלוטין.


אז איך הכל התחיל? ביולי 1972, לו ריד מצא את עצמו בצומת דרכים. תקליט הסולו הראשון שלו, שנקרא בפשטות LOU REED, התקבל בביקורות פושרות בלבד, למרות שהוא כלל נבחרת מכובדת של נגנים, ביניהם חברים מלהקת יס כמו הגיטריסט סטיב האו והקלידן ריק וייקמן. ריד ידע שהוא חייב שינוי כיוון דרסטי כדי להצדיק את קריירת הסולו שלו ולהתנתק סופית מצל הלהקה הקודמת. הוא היה אז במצב נואש: מסתובב בג'ינס וטי-שירט מהוהה, ומבין שאם האלבום הבא ייכשל – הקריירה שלו חוסלה.


בדיוק באותו קיץ חזר דייויד בואי ללונדון עטור תהילת עולם מסיבוב הופעות אמריקאי מנצח ומהצלחת האלבום THE RISE AND FALL OF ZIGGY STARDUST AND THE SPIDERS FROM MARS שיצא ביוני. אשתו של בואי, אנג'י, סיפרה שדייויד היה ערמומי ומחושב מאוד: הוא בחן את המתחרים היחידים שלו בנישה, והגיע למסקנה שיש רק שניים כאלה – לו ריד ואיגי פופ. מה הוא עשה? הוא פשוט גייס אותם למעגל שלו, דיבר עליהם בכל ראיון והפיץ את האגדה שלהם בבריטניה. בואי ראה בריד את "הכותב החשוב ביותר בעולם הרוק'נ'רול". חברת RCA האמינה בבואי, ובמהלך ארוחה משותפת בניו יורק (שזכתה לכינוי "סעודת בר מצווה"), נרקמו התוכניות להפקת האלבום. המפיק הקודם של ריד, ריצ'רד רובינסון, כבר ארז מזוודות ללונדון כשלפתע הודיעו לו יום לפני הטיסה שהוא מפוטר ובואי תופס את מקומו – מהלך חסר רחמים מצידו של ריד, שהוכיח שוב שנאמנות אישית מעולם לא הייתה הצד החזק שלו.


הוא החליט לעשות מעשה קיצוני: לטוס ללונדון, בירת הגלאם-רוק הרותחת, כדי להקליט שם תקליט עם אווירה ניו יורקית מובהקת. הגאונות שבפרדוקס. לשם כך, הוא היה צריך את האנשים הנכונים. הוא גייס מפיק שהוא העריץ עמוקות, אמן חרוץ, ממוקד, ובדיוק בשיא הפריצה העולמית שלו. או בקיצור - דייויד בואי. בואי, שהיה מעריץ מושבע של מחתרת הקטיפה, קפץ על המציאה. הוא הבין בדיוק מה ריד צריך. הוא הביא איתו לפרויקט את יד ימינו, הגיטריסט והמעבד מיק רונסון, והשניים נכנסו עם ריד לאולפני טריידנט במרכז לונדון כדי לעשות היסטוריה.


כדי להכניס את ריד לאווירה, אנג'י בואי מצאה לו ולאשתו בטי בית בפרבר ווימבלדון, והפגישה את לו עם פרדי בורטי, החייט שתפר את בגדי הבמה של זיגי. ריד רכש אוברול פייזלי, צעיף ורוד, נעלי זהב עם לבבות מוטבעים, והתחיל להתנסות במייק-אפ, אייליינר ולק שחור בציפורניים. ב-8 ביולי 1972, בואי הזמין את ריד להצטרף אליו בהפתעה לבמה ברויאל פסטיבל הול בלונדון מול קהל משתולל, שם ביצעו יחד את שירי מחתרת הקטיפה WHITE LIGHT / WHITE HEAT, I'M WAITING FOR THE MAN ו-SWEET JANE. למחרת, ריד הופיע עם להקת ליווי בשם THE TOTS במועדון הסקאלה בקינגס קרוס – הופעה מרושלת שבה הצלם מיק רוק הנציח במקרה את תמונת השער האיקונית של TRANSFORMER, כשריד בוהה במבט מהורהר מעל הגיטרה ונראה רזה, חד ומסתורי בהרבה מכפי שהיה במציאות.


מיק רונסון: הקוסם המוזיקלי והדבק של האולפן


אם בואי היה המוח האסטרטגי, הכוכב האמיתי של ההפקה הזו, האיש שהלביש את השלדים של ריד בבגדי מלכות, הקוסם האמיתי - זה היה ללא ספק מיק רונסון. רונסון, שבדיוק החל אז ללמוד תזמור באופן מקצועי, לקח את העבודה ברצינות תהומית. הוא שקד ימים ולילות על כתיבת עיבודי כלי המיתר והפסנתר, והתוצאה הייתה לא פחות ממושלמת. כבר בתקליט הקודם של בואי, HUNKY DORY, רונסון הראה את כוחו כמתזמר, במיוחד ביצירה המופלאה LIFE ON MARS.


רונסון, או "רונו" בפי חבריו, הגיע מעיירת הנמל הקשוחה האל, ובקושי הצליח להבין את הסלנג הניו-יורקי העצבני של ריד. ריד נראה לו כמו טיפוס מחושמל שמספר בדיחות סרקסטיות בשפה בלתי מובנת, אבל מבחינה מוזיקלית – רונסון היה הדבק שחיבר את שני הקצוות הללו. גיטרת הווא-ווא שלו, עיבודי המיתרים המצמררים בפשטותם, ותפקידי הפסנתר המבריקים בנו את הצליל המזוהה של האלבום. כפי שרונסון עצמו הסביר בענווה: "התרכזנו ברגש ולא בצד הטכני של המוזיקה. הוא אדם מעניין, ואני אף פעם לא יודע מה הוא חושב, אבל כל עוד אנחנו מתקשרים דרך המוזיקה – הכל בסדר". וריד עצמו הודה בהתלהבות גדולה: "TRANSFORMER הוא ללא ספק האלבום הכי מופק שהיה לי. כצוות, בואי ורונסון פשוט אדירים!".


אחת הדוגמאות המובהקות לגאונותו הגיעה בשיר PERFECT DAY. רונסון קיבל החלטה נועזת: להחליף את הגיטרה של לו ריד, שהייתה סימן ההיכר שלו, בפסנתר. ההחלטה הזו הדהימה את כל הנוכחים באולפן, שהכירו את רונסון בעיקר כגיטריסט מחונן. לפתע, הוא התיישב ליד הפסנתר וניגן תפקיד מלא רגש, דמיון ועדינות, שהפך את השיר מבלדה פשוטה ליצירה קלאסית.


אגב, השיר הזה עצמו הוא מקור לבלבול עד היום. רבים טועים לחשוב שמדובר בשיר רומנטי צרוף, ואף משמיעים אותו בחתונות. הם שומעים את ריד שר על בילויים מקסימים שיכלו למלא קומדיה רומנטית: "לשתות סנגריה בפארק", "לצפות יחד בסרט", "להאכיל את החיות בגן החיות". בפזמון ריד צוהל: "הו, זה יום כל כך מושלם / אני שמח שביליתי את זה איתך". נכון שזה רומנטי? אז זהו, שלא...


כרגיל אצל ריד, שום דבר אינו כפי שהוא נראה. זו הייתה הכוונה שגויה מוחלטת. בהמשך השיר, ריד חושף את רגשותיו האמיתיים כשהוא שר: "גרמת לי לשכוח את עצמי / חשבתי שהייתי מישהו אחר, מישהו טוב". ובסוף השיר, כשהוא נותר לבדו ללא הבחורה, הוא ממלמל כרצון לנקום: "את הולכת לקצור בדיוק מה שזרעת". אז בחייאת... אל תשימו את השיר הזה בחתונות, בסדר? והשיר זכה לפרשנות אפלה עוד יותר לאחר שנכלל בסצנה קשה של מנת יתר בסרט הסמים TRAINSPOTTING, ריד עצמו התעקש שאין לכך קשר. 


סיר הלחץ באולפני טריידנט: מריבות, הזיות וגאונות יומית


ההקלטות, באופן משעשע, נערכו בשעות היום. הסיבה לכך הייתה שבואי, שהיה בשיא תקופת זיגי סטארדאסט, היה עסוק בחזרות בערבים לקראת מופע ענק באולם ריינבאו הלונדוני. שעות היום ממש לא היו הצד החזק של לו ריד, איש הלילה הניו יורקי, והוא מצא את עצמו מקליט באור שמש, חוויה זרה לחלוטין עבורו. כל הנגנים בתקליט, למעט רונסון, היו נגני סשנים בריטיים מנוסים. השיטה הייתה פשוטה: ריד לימד את רונסון שיר חדש על גיטרה אקוסטית, ורונסון היה אחראי ללמד אותו את שאר הנגנים ולבנות את העיבוד. 


המתח באולפן הרקיע שחקים. ריד היה מתוח, סרקסטי ורווי סמים ואלכוהול, עד שטכנאי ההקלטה קן סקוט טען שלו היה מעופף לחלוטין רוב הזמן ובקושי יצא מעמדת ההקלטה שלו. מנגד, בואי ליהטט בו-זמנית בין הפקת אלבום ללהקת MOTT THE HOOPLE, חזרות מפרכות והקלטות לתקליט TRANSFORMER. אנג'י בואי נזכרה שלעיתים מצאה את דייויד מכורבל שפוף בדיכאון עמוק מתחת לאסלה בשירותים, או שנאלצה לברוח מהאולפן בגלל התקפי זעם מבהילים של לו ריד. באחת הפעמים ריד אפילו טען שבואי חיבל או איבד את סליל המאסטר של WALK ON THE WILD SIDE! אך למרות מלחמות האגו, השניים ידעו להרגיע זה את זה ולהוציא מעצמם יצירה אלמותית.


צעדה אל הצד הפרוע: המברשות, הבס הכפול והבננה המפורסמת


שיר אחד בלט מעל כולם עוד בשלב ההכנות: WALK ON THE WILD SIDE. כשרונסון בא ללמד את המתופף, ריצ'י דהארמה, את המקצב, דהארמה מיד נטל את מקלות התיפוף. אך צליל המקלות הרגיש אגרסיבי מדי, לא נכון לאווירה. קן סקוט, טכנאי ההקלטה, הציע לדהארמה לנסות להשתמש במברשות במקום במקלות. הטריק עבד, והמקצב הרך והמלטף הפך לאחד המזוהים ביותר בשיר. אותו ריצ'י דהארמה, אגב, היה באותה תקופה גם חבר בלהקתו של הגיטריסט מיק אברהאמס (ממייסדי ג'ת'רו טול). מסתבר שבהמשך הוא אף ניסה את מזלו להצטרף ללהקת הצ'רצ'ילים הישראלית (שנקראה אז בגלגולה הלונדוני JERICHO), אך לא התקבל וכריס פרי נבחר במקומו. דני שושן, חבר יקר וסולן הצ'רצ'ילים, סיפר לי בעבר שדהארמה היה איש מקסים ביותר, אך משהו בכימיה איתו ועם הלהקה פשוט לא התחבר.


המוטיב הייחודי הנוסף בשיר היה תפקיד הבס הכפול. בואי הזמין לאולפן את נגן הבס המיומן הרבי פלאוורס. לקח זמן רב להקליט את תפקיד הבס הראשי עם קונטרבס. כשפלאוורס סיים, הוא זרק הצעה שהפכה לרעיון אדיר: להקליט תפקיד נוסף, שונה לגמרי, עם בס חשמלי שינוגן אוקטבה מעל. ההצעה נראתה מעניינת והוקלטה. התוצאה הייתה אותו גליסנדו מפורסם בסוף כל פראזה. רק שנים לאחר מכן, פלאוורס הודה בראיון שהציע להקליט תפקיד כפול בעיקר מתוך רצון לקבל תשלום כפול עבור הסשן. לא משנה מה הייתה כוונתו, תפקיד הבס הכפול שלו היה יצירתי ובזכותו הוא הכניס לכיסו צ'ק שמן יותר. למעשה, אם לדייק בפרטים המוזיקליים, פלאוורס הקליט תחילה את הקונטרבס האקוסטי, ואז הוסיף שכבה שנייה על גבי גיטרת בס חשמלית במרווח של דצימה (עשרה תווים מעל, ולא רק אוקטבה פשוטה) – מה שיצר את הגלישה ההרמונית המכשפת הזו. אגב, פלאוורס הגאון תרם לאלבום גם את נגינת הטובה המבריקה בסגנון קברט גרמני ודיקסילנד בשיר הסיום GOODNIGHT LADIES.


ומאין צמח השיר הזה מלכתחילה? ריד כתב את השלד הראשוני עוד כשהתאושש ממשבר אישי, לאחר שפנו אליו מפיקים שביקשו לעבד למחזמר בברודווי את ספרו של נלסון אלגרן משנת 1956, A WALK ON THE WILD SIDE. כשהפקת המחזמר התפרקה, ריד לא זרק את החומרים: "אני שונא לבזבז דברים", סיפר, ופשוט החליף את הדמויות מהספר בטיפוסים המשונים שפגש ב"פקטורי" של אנדי וורהול. אשתו בטי נזכרה: "כשלו השמיע לי את השיר בבית על גיטרה, זה נשמע כמו פזמון קטן ופשוט. אבל כשבואי ורונסון סיימו לעבוד עליו באולפן, היינו בהלם מוחלט – אלוהים אדירים, מה שהם עשו מהדבר הזה!".


אבל מה שהפך את WALK ON THE WILD SIDE לשערורייתי כל כך היה הטקסט. ריד תיאר בפשטות ובלי להתנצל את עולמם של ה"סופרסטארס" של אנדי וורהול, הדמויות שסבבו אותו ב"פקטורי". בפעם הראשונה, שמות של טרנסג'נדריות ודמויות שוליים קיבלו מקום של כבוד במצעדי הפזמונים. "HOLLY" הייתה הולי וודלאן, "CANDY" הייתה קנדי דרלינג, "LITTLE JOE" היה ג'ו דאלסנדרו, "SUGAR PLUM FAIRY" היה ג'ו קמפבל, ו"JACKIE" הייתה ג'קי קרטיס. ריד פשוט סיפר את סיפוריהם.


הולי וודלאון, למשל, הייתה מהגרת פוארטו-ריקנית צעירה שהגיעה לניו יורק כנערה, ישנה בתעלות ביוב והתפרנסה מזנות לפני שהחלה להתלבש כאישה וכיכבה בסרט TRASH של וורהול. כשריד שר עליה "היא מרטה את הגבות וגילחה את הרגליים", זה היה תיאור מדויק לחלוטין. קנדי דרלינג הייתה חברה קרובה שנהגה להעניק מין אוראלי בשירותים ציבוריים, וג'קי קרטיס הייתה נרקומנית של ספיד עם אובססיה לג'יימס דין. ריד שפך את החיים האמיתיים שלהם אל המיקרופון בלי גרם של מוסרנות או שיפוטיות.


אחרי שהפלייבק הושלם, בואי שאל את קן סקוט אם הוא מכיר זמרות רקע. הטכנאי התקשר מיד לזמרות שעבד איתן, שנקראו ביחד THUNDERTHIGHS. הקטע המשעשע הוא שכשריד שר את המשפט AND THE COLOURED GIRLS SAY (והבחורות השחורות אומרות...), מגיעה שירת ה"דו-דו-דו" האייקונית בפייד אין, שבוצעה על ידי שלוש בחורות שלמעשה היו לבנות ואף יהודיות. הן עמדו יחד מול מיקרופון אחד ונשמעו כשלישיית נשמה היישר מהארלם. האפקט הושג כשסקוט הכניס את ערוץ שירתן בווליום נמוך מאוד ועם המון הדהוד, והגביר אותו בהדרגה תוך צמצום האפקט. 


הזמרות של THUNDERTHIGHS – קייסי סינג האירית, יחד עם חברותיה האמריקאיות קארן פרידמן, ג'קי הארדין ודארי לאלו – הגיעו לאולפן מוקדם בבוקר. ריד התלונן בחיוך עייף: "מי קבע סשן בבוקר? אני לא מסוגל לעבוד בלי קפה!". הוא התיישב איתן, השווה איתן צבעי לק לציפורניים, והבנות נשפכו מצחוק. הן אפילו שמעו בטעות את השורה בשיר כ"ג'קי מגיעה מלוס אנג'לס" כי ג'קי הארדין באמת הייתה משם! כל קולות הליווי שלהן היו אלתור טהור במקום. כשסיימו את הסשן ויצאו במונית, הן אמרו זו לזו בצער: "איזה שיר ענק, חבל שעם המילים האלה על מין אוראלי הוא בחיים לא יושמע ברדיו...". כמה שהן טעו!


ואת סולו הסקסופון הבלתי נשכח בסוף השיר ביצע רוני רוס. הבחירה לא הייתה מקרית: רוס היה מורה הסקסופון של דייויד בואי כשהאחרון היה נער צעיר.


העטיפה המסתורית, הבננה ושירי השנאה של וורהול


גם העטיפה הפכה לאייקון. הצילום הקדמי, בו נראה ריד בדמותו החדשה, צולם על ידי מיק רוק, צלם הרוק המפורסם שעבד גם עם קווין, בואי וסיד בארט. אך הצד האחורי של העטיפה עורר עניין לא פחות. הוא הציג צילום של בחורה (הדוגמנית גאלה מיטשל) ובחור. הבחור היה חבר טוב של ריד בשם ארני ת'ומאלן, שלצורך הצילום הכניס בננה גדולה למכנסיו כדי ליצור בליטה ברורה. כן, קראתם נכון. נו, כל מה שקשור לאנדי וורהול מסתכם בסוף בבננה?


את צילום הגב יצר חברו של ריד, קארל סטוקר. הרעיון היה לשחק על מוטיב השינוי של TRANSFORMER: הגבר והאישה מביטים זה בזה כמראה אנדרוגינית, והיו אפילו שמועות שלו ריד עצמו התחפש לדראג עבור הצילום. נו טוב, יש גבול...


מעבר ללהיטים המפורסמים, האלבום כלל יצירות נהדרות נוספות: השיר VICIOUS, למשל, נולד כשריד ישב עם אנדי וורהול. וורהול הציע לו בנונשלנטיות: "למה שלא תכתוב שיר על מישהו מרושע (VICIOUS)?". "איזה מין מרושע?", שאל ריד, ווורהול השיב בסגנון הקאמפי המפורסם שלו: "הו, מרושע כזה שמרביץ לך עם פרח...". ריד אימץ את הרעיון במקום.


שירים נוספים הושפעו עמוקות מוורהול: השיר ANDY'S CHEST התייחס ישירות לניסיון ההתנקשות בחייו של וורהול ב-1968 בידי ואלרי סולאנס, עם תיאורי הצלקות והתפרים על חזהו. ובשיר MAKE UP, ריד שר בגלוי על יציאה מהארון: "אנחנו יוצאים מהארונות אל הרחוב" – שורה שהדהדה את סיסמת הקרב של חזית השחרור הגאה בניו יורק, אמירה חברתית נדירה מצידו.


הביקורות הארסיות של שנת 1972: ההלם של עיתונות המוזיקה


כשהתקליט יצא, מגזין רולינג סטון לא היטיב עימו. מבקר המוזיקה ניק טוסצ'ס כתב ביקורת ארסית: "קוקטיזר אמיתי, התקליט הזה. האינסטינקטים הבלתי טבעיים שלך אומרים לך שהכל קיים, אבל כל מה שניתן לך זה נצנצים, הבזקים וצפיפות. לו ריד הוא כנראה גאון. במהלך ימיו כזמר/כותב שירים/גיטריסט במחתרת הקטיפה, הוא היה אחראי לכמה מהדברים המדהימים ביותר שנחרטו בתקליט. תקליט הסולו הראשון שלו קצת אכזב וריד עצמו היה קצת לא מרוצה מזה. בין התקליט ההוא לתקליט הזה הגיעה עלייתו של דיוויד בואי, אדם שהושפע יותר מהמילים הקולנועיות והעיוות המיני של מחתרת הקטיפה. לו ריד, בתורו, נמשך למוזיקה של בואי. עכשיו, בואי הוא המפיק של ריד.


הומוסקסואליות תמיד הייתה היבט מובנה במוזיקה המבשרת רעות של מחתרת הקטיפה, אבל זה תמיד היה סוג של מיניות דוחפת, מוסרית ואגרסיבית. אלוהים יודע שרוק'נ'רול יכול להשתמש, יחד עם כמה דברים אחרים, בקצת אנרגייה סמויה טובה, אבל, למעט כמה חריגים בולטים, המיניות שריד מציע בתקליט החדש היא ביישנית ורופסת. אין אנרגיה, אין קביעה. זה לא פרוורטי, זה לא רוק'נ'רול, זה רק דימוי סטריאוטיפי של החרמן שמסתובב ומשתולל על נשיות. אולי השיר הגרוע ביותר בתקליט, PERFECT DAY הוא טיפה רכה על בילוי יום נפלא בשתיית סנגריה בפארק עם חברתו, על איך זה גרם לו להרגיש כל כך נורמלי, כל כך טוב. 


ואז יש את הדברים הטובים. ממש דברים טובים. כמו השיר VICIOUS. זה השיר הכי טוב שעשה מאז ימי מחתרת הקטיפה, סוג השירים שהוא יכול לעשות הכי טוב לקול שלו חסר הטווח. ריד אומר שהוא חושב שהתקליט נהדר. אני לא חושב שזה כמעט טוב כמו שהוא מסוגל לעשות. נראה שיש לו את היכולות להמציא מוזיקה ממש מסוכנת ועוצמתית, דברים שאנשים כמו ג'אגר ובואי גדלו עליהם. הוא צריך לשכוח את חומר ההומו האמנותי הזה ופשוט להיכנס לשם עם הנגאובר גרוע ולהתחיל לפוצץ את חזיונותיו של זיון אמיתי. זה יהיה ממש נחמד".


גם עיתון NME פרסם ביקורת משלו בדצמבר 1972: "ריד הוא ייחודי. באמצע שנות השישים הנקיות והמצוחצחות הוא הביא את בשורת ההתמכרות להרואין והפטישיזם. הוא היה גיבור קאלט, אך את ההכרה האמיתית שלו הוא החל לקבל רק עכשיו, כשאנשים נחשפו לדייויד בואי ורוקסי מיוזיק. התקליט הזה של ריד די מטריד. על העטיפה נראה ריד בתחפושת של הומוסקסואל שהתחפש לד"ר פרנקנשטיין. מאחור מצולם בחור באופן אבסורדי, כשהוא מביט בבחורה (או שמא זה משהו אחר...). נראה כי התקליט עצמו לא מצליח לשקף את המעבר של ריד מדמות אפלה לדמות גלאם מנצנצת. יש בתקליט רק שיר אחד ששווה את הכל - WALK ON THE WILD SIDE. בשיר הזה קם הכל לתחייה בתמונה ברורה מאד, שריד מיטיב להביא לנו בשירתו ותעוזת. באמת, זה תקליט של שיר אחד בלבדו. אולי הרעיון של לו ריד להשתנות לא היה כזה טוב, אחרי הכל".


גם ה-NEW YORK TIMES לא חסך את שבטו וקטל בבוטות: "הציבור מעולם לא גילה אותו, ולמרבה הצער TRANSFORMER לא יעזור למטרתו... זוהי יצירה רפויה וחלשה". חברת התקליטים RCA ניסתה לשווק אותו בהודעות לעיתונות כ-"פנטום הרוק", ניסיון מגושם למכור לציבור דמות שהם עצמם לא הבינו. ריד סיפר בדיעבד: "איפשרתי לזה לקרות. זו הייתה דמות נוחה להתחבא מאחוריה כמגן מפני העולם, אבל התחבאתי מאחוריה כל כך הרבה זמן, שנוצרה סכנה שזה יהפוך לפרודיה עצמית – שגם כשאנסה להיות רציני, איש לא יידע אם להאמין לי".


באותם שבועות ממש, כשבואי כבש בספטמבר 1972 את אולם הקרניגי הול בניו יורק וביצע משירי מחתרת הקטיפה לקול תשואות סוערות של אלפים שעמדו על רגליהם – לו ריד נאלץ לכתת רגליים ברחבי אנגליה עם להקת THE TOTS ולהופיע באולמות סטודנטים עבור 450 פאונד להופעה בגלאזגו. איזה תסכול עמוק לאמן גאון שחבריו מעריצים אותו, אך הקהל הרחב עדיין לא נוהר לקופות!


הצחוק האחרון: ניצחון המופת של TRANSFORMER


בדיעבד, המבקרים פספסו בגדול. מאז 1972, התקליט צבר שבחים אינסופיים והפך עם השנים לקלאסיקה של ממש, שנחשבת לאחד התקליטים החשובים ביותר של שנות השבעים. באופן מדהים, השיר WALK ON THE WILD SIDE הצליח להשתחל לרשימת ההשמעות ברדיו הבי.בי.סי הבריטי השמרני. העורכים בתחנה פשוט לא שמו לב למילים הקשות שתיארו, בין היתר, מין אוראלי. הם חשבו שהשורהBUT SHE NEVER LOST HER HEAD היא מטאפורה, וגם הגרסה ששוחררה כסינגל ערכה בחוכמה את המשפט הבעייתי. מאותו רגע, אנשי חברת התקליטים הבינו שלו ריד הוא לא רק אמן שוליים, אלא מותג שיכול להיות להיט ולמכור תקליטים היטב.


הניצוץ של דייויד בואי דבק בו, וגם התיוג של 'גלאם רוק' שהיה כל כך חזק אז באנגליה, בהחלט לא הזיק למכירות. זה אולי לא נשמע כמו תקליט קלאסי של לו ריד, אלא יותר כמו "לו ריד בתחפושת של דייויד בואי", אבל המסכה הזו עבדה לטובתו, ובגדול. ואנשי חברת התקליטים כבר היו מבסוטים לחלום על התקליט הבא - שוודאי יביא להיטים נוספים. ובכן, הם לא שיערו לעצמם איזו מכה קשה לו ריד ינחית עליהם באלבומו הבא, BERLIN. והוא הנחית ועוד איך! טראח!!! 


החיבור בין בואי לריד אמנם לא שרד מעבר לאלבום הזה – בואי נרתע מהעוקצנות ומהאופי הבלתי צפוי של ריד ופנה להפיק את איגי פופ – אך TRANSFORMER נותר עדות מנצחת למפגש פסגה של פעם בחיים. בין אם זה הגרוב של HANGIN' 'ROUND, ההומור והפסנתר של NEW YORK TELEPHONE CONVERSATION, העוצמה של I'M SO FREE, ההומור השחור בשיר WAGON WHEEL, או הפרידה המושלמת ב-GOODNIGHT LADIES עם מרירות קליפת הלימון של מוצאי שבת בודדים – מדובר בפנינה היסטורית. לו ריד לקח את כל הלכלוך, הסכנה והאפלה של מועדוני הלילה הניו יורקיים, עטף אותם בקברט ג'אז מלטף וקטיפתי, והנחית על העולם את אחד התקליטים הגדולים, הממכרים והמשפיעים יותר בתולדות הרוק.

©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page