התקליט החום של הבאנד שלימד את אמריקה מחדש את ההיסטוריה שלה
ב-22 בספטמבר בשנת 1969 יצא האלבום החשוב והאהוב הזה; אלבומה השני של להקת THE BAND. בלי סולואים מנופחים ובלי עשן פסיכדלי: יצירת המופת שריסקה את מוסכמות הסיקסטיז והחזירה את המוזיקה לשורשים.
בעוד עולם הרוק עדיין הדהד את הבוץ והפרחים של פסטיבל וודסטוק, יצא לשוק תקליט בעל עטיפה חומה וצנועה, שעליו התנוסס שם פשוט עד כדי גיחוך: THE BAND. מאחורי השם הגנרי והעטיפה הכמעט סגפונית הסתתרה יצירה מוזיקלית עשירה, מורכבת וחשובה כל כך, עד שהיא לא רק ביססה את מעמדה של הלהקה, אלא ממש שינתה את מסלולו של הרוק האמריקני. התקליט הזה, שזכה לכינוי "התקליט החום", היה שיעור היסטוריה מרתק עטוף בלחנים שאי אפשר לשכוח וביצועים היישר מגן עדן. תחשבו על התזמון המושלם: רק חודש אחד קודם לכן חצי מיליון צעירים התפלשו בבוץ וצרכו אסיד לצלילי דיסטורשנים מנסרים, ופתאום נוחת על המדפים תקליט שנשמע ומריח כאילו נשלף ישירות מתוך תיבת עץ חבוטה בעליית גג של חווה מבודדת במאה ה-19.
התקליט בכלל אמור היה להיקרא בשם HARVEST, אך שמו שונה ברגע האחרון ל-THE BAND פשוט כדי למנוע בלבול בקרב המאזינים לגבי זהות השם של ההרכב! ואיזו עטיפה חומה, מתריסה ובלתי מתפשרת – בלי הציורים הסוריאליסטיים של בוב דילן שקישטו את אלבום הבכורה! רובי רוברטסון נהג להכריז בהתלהבות: "אתם ממש יכולים להרגיש את העץ בתקליט הזה!", ואלוהים עדי, את העץ הזה מריחים וחשים מרגע שהמבט והידיים נתקלים בעטיפת הקרטון החומה הזו.
אפשר לומר בפה מלא שהחמישייה הזו, שכללה ארבעה קנדים ואחד מארקנסו, הצליחה לזעזע לטובה את עולם המוזיקה של סוף שנות השישים. בעוד כולם מסביב התעסקו בפסיכדליה צורמנית ובסולואים אינסופיים, הבאנד חזרו למקורות. הם רקחו תבשיל ייחודי של מוזיקת בלוז דרומית מהביצות, קאנטרי-פולק עממי שמריח כמו פאב מאובק במערב הפרוע, וכל זה מתובל בניחוחות רוק משובחים. זו הייתה נוסחה מנצחת שהרגישה גם עתיקה וגם חדשנית באותו הזמן. יש כאן אירוניה היסטורית משעשעת שאי אפשר להתעלם ממנה: דווקא חבורת קנדים מנומסים מאונטריו, יחד עם נציג דרומי גזעי אחד שסיפק את הדלק האותנטי, הם אלה שלימדו את עולם הרוק האמריקני מהי הנשמה האמיתית של אמריקה העמוקה. הם לא נזקקו לפירוטכניקה או לטריקים של חלליות; הם פשוט לבשו בגדי עבודה פשוטים, חבשו מגבעות ישנות, ויצרו משהו שהרגיש נצחי כבר ברגע הראשון שבו המחט נגעה בחריצי התקליט.
כמעט כולם יגידו לכם שהבאנד קשורה עמוקות במושג "אמריקנה", אבל האמת היא שלא מדובר כאן סתם במוזיקת עם, אלא בתרגיל אקדמי מזהיר באמריקנה! זו בדיוק הסיבה שהאלבום הזה טוב וממגנט כל כך בהשוואה לדברים כמו לינירד סקינירד (שהם נהדרים כשלעצמם, אבל מאתגרים הרבה פחות). החבר'ה האלה היו פשוט סטריליים במובן הכי טוב של המילה, אינטלקטואלים ומלומדים מכדי להידרדר למעמד של עוד רוק בארים ממוצע. ואם מישהו יטען שהאלבום הזה גנרי, הרי שהוא גנרי בדיוק באותו אופן שבו הביטלס הם פופ גנרי – לא במובן של משהו שגרתי ושחוק, אלא במובן של יצירת מופת שמגדירה במו ידיה את הז'אנר! לא פלא שהמבקרים יצאו מגדרם והשתפכו עליהם מכל כיוון; על כל המהלך הזה אפשר לכתוב עבודות דוקטורט שלמות – או נכון יותר לומר: האלבום הזה הוא עבודת דוקטורט בפני עצמה!
המסע שלהם התחיל תחת השם THE HAWKS, כלהקת הליווי המחוספסת של בוב דילן בסיבוב ההופעות החשמלי והשנוי במחלוקת שלו. לאחר שהתגבשו כיחידה עצמאית, הם פרצו לתודעה עם תקליט הבכורה המפואר MUSIC FROM BIG PINK, שזכה לביקורות נלהבות והפך אותם לסוד הגלוי של תעשיית המוזיקה. ההשפעה הייתה מיידית; סיפור ידוע מספר שאריק קלפטון, אז גיטריסט-על בלהקת CREAM, שמע את התקליט והחליט מיד לפרק את הסופרגרופ שלו. הוא הבין שכל מה שהוא רוצה זה להיות חלק מלהקה אמיתית, יחידה אורגנית שבה השלם גדול מסך חלקיו, בדיוק כמו שרובי רוברטסון היה בתוך הבאנד. כעת, הגיע הזמן לדבר על יצירת המופת השנייה שלהם, התקליט שכלל לא נזקק לשם מפוצץ כדי להיכנס לפנתיאון. קלפטון היה כה מהופנט מהטבעיות הזו עד שטס בעצמו לווודסטוק רק כדי להתחכך בהם, וג'ורג' האריסון מהביטלס הושפע מהם עמוקות בכתיבתו באותה תקופה. המוזיקאים הגדולים ביותר בעולם הבינו מיד שהחבורה הזו מחזיקה בסוד שכולם שכחו.
והנה נקודה קריטית שרבים נוטים לפספס: בין שני התקליטים הללו התחולל שינוי סאונד וגישה מהותי ועמוק ביותר! עם האלבום הזה הנושא את שמם, THE BAND התרחקו מההשפעות האמנותיות שחלחלו לתקליט הבכורה, ונצמדו עוד יותר וחזק יותר לשורשים שלהם. פתאום מבינים ששני אלמנטים מרכזיים מ-MUSIC FROM BIG PINK מופיעים כאן הרבה פחות: הסגנון הקולי האופראי והדרמטי של ריצ'ארד מנואל, וסלסולי האורגן המפוארים של גארת' האדסון. שניהם עדיין כאן, כמובן, אבל אין כאן שום דבר שמזכיר את הדרמטיות הכמעט-בארוקית של TEARS OF RAGE או את פתיח האורגן הפומפוזי והמפואר של CHEST FEVER. במקום זאת, הדגש המוחלט הועתק לאינטראקציה קבוצתית הדוקה, בלתי מתפשרת ואינטנסיבית, שבה שום כלי אינו מאפיל על חברו – כשליבון הלם, עם הגרון הדרומי המופלא והמחוספס שלו, עולה למעמד של זמר מוביל בכמחצית משירי האלבום.
התקליט השני הזה, THE BAND, הוא אורח קבוע בצמרת רשימות תקליטי הרוק החשובים והמשפיעים בכל הזמנים, והסיבה לכך ברורה. לא רק המבקרים היללו אותו, אלא גם עמיתיהם המוזיקאים, שראו בתקליט הבכורה וביצירה הזו אבני דרך מהותיות במוזיקה הפופולרית. סוד הקסם טמון בעיבודים העשירים והרב-שכבתיים שהעניקה הלהקה לשיריה, עיבודים שגורמים למוזיקה להישמע טרייה ורלוונטית גם עשרות שנים אחרי שהוקלטה. לא במקרה ספריית הקונגרס האמריקנית בחרה לשמר אותו בארכיון ההקלטות הלאומי. זה אלבום שאינו כבול לשום אופנה חולפת, ולכן הוא נשמע רענן היום בדיוק כפי שנשמע כשיצא מהמכבש.
מעבר לכלי הנגינה הסטנדרטיים של רוק, חברי הלהקה שילבו באופן טבעי אקורדיונים, מנדולינות, כינור, כלי נשיפה וכלים נוספים שנחשבו אז לנדירים בז'אנר. אך הנשק הסודי האמיתי שלהם היה ההרמוניה הווקאלית המושלמת. שלושה סולנים שונים התחלקו במלאכה: קולו המאנפף והנוגע ללב של הבסיסט ריק דאנקו; מולו, הקול הדרומי, המחוספס והמלא בנשמה של המתופף ליבון הלם; ולצדם, קול הבריטון העשיר ומלא הביטחון של הפסנתרן ריצ'ארד מנואל. הגיטריסט רובי רוברטסון הוסיף את קולו להרמוניות, וכשהארבעה שילבו את קולותיהם, זה נשמע כמו ישות אחת, משפחה מוזיקלית שנושמת ושרה יחד. היופי הגדול היה היעדר המנהיג הבלעדי: לא היה כאן כוכב שחצן שתופס את כל אלומת האור בעוד השאר עומדים מאחור בחושך (בהמשך, רובי רוברטסון יתפוס את המשבצת הזו). כשרציתי לבכות - התרגשתי מהפלצט המהמם של ריצ'ארד מנואל, כשרציתי אדמה מחוספסת - קיבלתי את הגרון הצרוד ומלא התשוקה של ליבון הלם, וכשרציתי שירה שברירית ומלאת נשמה - ריק דאנקו עשה לי צמרמורת.
והקסם האולפני הזה הושג, שימו לב היטב, עם מינימום מוחלט של הכפלות והקלטות ערוצים נוספות! החמישייה הזו הייתה כל כך מיומנת, והם תיפקדו כגוף אחד חי, כך שאת הסאונד המלא, העמוק והמרטיט הזה הם הפיקו ברוב הזמן בנגינה חיה ישירות לתוך סרטי ההקלטה.
ואיך אפשר שלא להקדיש פסקה לאיש שחיבר את כל הצלילים יחד, הקוסם האחד והיחיד, גארת' האדסון. האורגניסט בעל מגע הזהב הלולייני, האמן שהפך את אורגן ה-LOWREY שלו לחגיגה צבעונית, כמעט קרקסית. האדסון היה הפרופסור המטורף של הלהקה, זה שהעניק למוזיקה שלהם עושר, עומק ושמחת חיים אדירה. האדסון היה מוזיקאי כה מחונן, שבתחילת ימי הלהקה, כדי שהוריו המלומדים והשמרנים לא ייחרדו מכך שבנם המוכשר הידרדר לנגינת רוק'נ'רול בפאבים מפוקפקים, חברי הלהקה שילמו לו תוספת שכר מיוחדת כדי שיוגדר רשמית כמורה למוזיקה של הלהקה! גארת' היה זה שישב שעות בודדות באולפן, עטוף בעשרות כבלים, ורקח מרבדים תזמורתיים של קרנות, אקורדיונים וקלידים שהפכו שיר בסיסי לפסקול של עיירה שלמה.
כדי להבין את הכימיה המושלמת, צריך להכיר את המרכיבים: רובי רוברטסון (גיטרה): נולד וגדל בטורונטו לאם ממוצא אינדיאני ואב יהודי. הוא ספג מוזיקת עם, פרש מבית הספר כדי לנגן רוק'נ'רול והפך לכותב השירים העיקרי (למעשה, היו התמרמרויות במחנה הלהקה על נטייתו לסחוב לעצמו קרדיטים על חשבון אחרים), עם כישרון נדיר לספר סיפורים. ריצ'ארד מנואל (פסנתר): גדל על מוזיקה כפרית-עממית ורק מאוחר יותר גילה את הבלוז והרוק. הוא היה פסנתרן מחונן שניגן משמיעה, למורת רוחה של המורה שלו לפסנתר. גארת' האדסון (אורגן וכל השאר): נולד למשפחת חוואים ועבר לאונטריו. מוזיקאי קלאסי בהכשרתו, הוא היה המאסטר של הסאונד, איש שידע לנגן על כמעט כל כלי אפשרי. ליבון הלם (תופים): האמריקני היחיד בחבורה, נולד בארקנסו. הוא היה הלב הפועם והנשמה הדרומית של הלהקה, זה שהביא את האותנטיות של הבלוז והקאנטרי. ריק דאנקו (בס): נולד באונטריו, נגן וירטואוז שלמד לנגן בגיטרה, כינור ומנדולינה בעצמו, מבלי לדעת לקרוא תווים. נגינת הבס המלודית שלו הייתה סימן היכר של הלהקה. הוויכוח המר על חלוקת תמלוגי השירים בין רוברטסון לחבריו (ובעיקר מול ליבון הלם) עוד יעיב על היחסים ביניהם שנים רבות קדימה; הלם טען תמיד שהשירים נולדו מעבודה קבוצתית באולפן ורוברטסון ניכס אותם לעצמו. אך בנקודת הזמן הזו, ב-1969, כל המחלוקות הללו התבטלו בפני החיבור העל-טבעי שנוצר ביניהם.
זהו בדיוק האלבום שבו רוברטסון ביסס שליטה מוחלטת על כתיבת השירים של ההרכב. כל המוטיבים המרתקים הללו שנאספו לערימה ענקית אחת, כל ערמת הכלים המוזרה ואופני הנגינה הייחודיים, והדימויים העשירים בטקסטים של רוברטסון – הפכו את היצירה למשהו שמשאיר אותי פעור פה. אפשר לומר שהלהקה הזו היא בית ספר מהלך להיסטוריה אמריקנית עם חמישה מורים מדופלמים, ששזרו בשיריהם סיפורים על מלחמת האזרחים, איגודי עובדים, חוואים ודמויות שוליים מהעבר של אמריקה. זה לא היה שיעור היסטוריה יבש מאנציקלופדיה, אלא מבט אנושי וחומל לתוך חייהם של האנשים הפשוטים ביותר, אלה שאף אחד לא כתב עליהם בדרך כלל שירי רוק.
בפברואר 1969, כדי לברוח מההייפ סביבם, עברו חברי הלהקה ללוס אנג'לס. הם שכרו את ביתו של הבדרן המפורסם סמי דייויס ג'וניור בגבעות הוליווד והפכו אותו למעבדה מוזיקלית. את חלל הבריכה הריקה הם הסבו לאולפן. הם ציפו את קירותיו בלוחות בידוד מאולתרים כדי לקבל סאונד יבש ואינטימי לחלוטין, ואפילו את חדר השירותים הסבו לחדר תהודה ייעודי! יתרה מכך, לא כל האלבום הוקלט שם: לקראת סיום ההקלטות הם נדדו לאולפני THE HIT FACTORY בניו יורק, שם הונצחו עוד שלושה שירים מופלאים שסגרו את האלבום.
האווירה הביתית והמשוחררת הזו היא חלק בלתי נפרד מהסאונד החם והאורגני של התקליט. באחת החנויות באזור מצא ליבון הלם מערכת תופים עתיקה עם ציפוי עץ. הוא רכש אותה, והצליל הישן, העמוק והחם שבקע ממנה הפך לאחד מסימני ההיכר הבולטים של ההקלטות. את הצליל המעומעם והייחודי של התופים הם השיגו בטריק אולפני מבריק: הם חיזקו רק שני ברגים מנוגדים בכל תוף והשאירו את היתר רפויים לגמרי – שיטה שיצרה מכות תוף עמוקות שהולמות הישר בבטן. גארת' האדסון, בחיפושו התמידי אחר הצליל המושלם, היה נשאר ער עד השעות הקטנות של הלילה, מוסיף ערוצים של כלי נשיפה, אקורדיון או כל צליל אחר שמצא לנכון כדי להעשיר את היצירה. בלהקה הזו לא היו גיבורים; סולואים וירטואוזיים נוצצים היו נדירים. הם תיפקדו כגוף אחד, שבו כל אחד משרת את השיר. עצם תהליך ההקלטה הזה – שבו הלהקה שכרה את הבית של סמי דייויס ג'וניור בגבעות הוליווד, חסמה את כל החלונות במבנה, וגררה פנימה מכל הבא ליד כלי נגינה מסורתיים, ישנים וחורקים – ממחיש עד כמה הפעם הדגש הבלתי מתפשר שלהם היה חייב להיות על "אותנטיות" טהורה!
הדבר המדהים ביותר היה האופן שבו החליפו ביניהם כלי נגינה בצורה חלקה וטבעית. הדוגמה המובהקת ביותר היא הסינגל RAG MAMA RAG, שהגיע למקום גבוה במצעד הבריטי. בשיר המשעשע הזה, המתופף ליבון הלם מנגן במנדולינה, הפסנתרן ריצ'ארד מנואל עובר לתופים, הבסיסט ריק דאנקו מנגן בכינור, האורגניסט גארת' האדסון יושב ליד הפסנתר, ואפילו מפיק התקליט, ג'ון סיימון, גויס לנגן בטובה בפעם הראשונה בחייו. זה היה תוהו ובוהו מתוזמר להפליא. לסיימון לא היה שמץ של מושג איך מנגנים על טובה, אבל מכיוון שדאנקו אחז בכינור ולא נשאר מי שינגן בס – סיימון פשוט תפס את כלי הנשיפה הענק ואילתר תפקיד בס מגושם ומקפיץ שהפך לאחד הרגעים הממכרים ביותר באלבום. השיר הפך ללהיט ענק באירופה והגיע למקום ה-16 במצעד הסינגלים הבריטי. זה פשוט תענוג צרוף שמראה איך הלהקה הזו נשמעת בשיא תפארתה – בלי טריקים, בלי התחכמויות, רק מוזיקה חיה ומחשמלת שמתגלגלת בחדר.
שניים מהשירים המפורסמים ביותר בתקליט מדגימים את כוחה של הלהקה. הראשון הוא THE NIGHT THEY DROVE OLD DIXIE DOWN, אפוס היסטורי שכתב רוברטסון על ימיה האחרונים של מלחמת האזרחים מנקודת מבטו של חייל דרומי מובס. רוברטסון, שכלל לא היה דרומי, הצליח לזקק רגש אוניברסלי של אובדן ותקווה. רוברטסון בילה שעות רבות בספריות כדי לחקור את ההתרחשויות האמיתיות של מלחמת האזרחים עבור השיר. הגיבור, וירג'יל קיין, מתאר בגוף ראשון את הפשיטה ההרסנית של גנרל צבא הצפון ג'ורג' סטונמן על מסילות הברזל בדאנוויל, וירג'יניה, בחורף 1865. ליבון הלם, בתור הדרומי האמיתי של ההרכב, שר את השיר בכזה כאב קורע לב, שהיצירה הפכה להמנון מרטיט. ב-1971 הוציאה ג'ואן באאז גרסת כיסוי שהפכה ללהיט מצעדים ענק אולם מכיוון שלמדה את השיר רק מהאזנה חופשית לתקליט ולא מדף מילים מודפס, היא שיבשה את המילים המקוריות ושרה SO MUCH CAVALRY CAME במקום STONEMAN'S CAVALRY CAME, מה שעורר לא מעט גיחוך אצל חברי הלהקה.
להיט גדול מהתקליט היה UP ON CRIPPLE CREEK, קטע פ'אנקי וקליט שהפך להמנון. השיר הזה זכור בזכות צליל הקלאבינט הייחודי של גארת' האדסון, שהועבר דרך פדאל ווא-ווא של גיטרה, ויצר סאונד שהקדים את זמנו. מדובר בפעם הראשונה אי פעם שבה מישהו חיבר קלידי HOHNER CLAVINET לפדאל שכזה – הברקה גאונית של גארת' האדסון שהניבה צליל פ'אנקי וממזרי, שנים לפני שהטריק הזה השתלט על מוזיקת הדיסקו והפ'אנק של שנות השבעים! השיר, שהוקלט באולפני THE HIT FACTORY, מתאר נהג משאית דרומי וחוויותיו המפוקפקות עם בחורה בשם בסי, כולל השורה המשעשעת על כך שהיא טובלת לו את הדונאט בכוס התה.
וכאילו לא די באלה, האלבום רצוף בפנינים מופלאות נוספות: שיר הפתיחה ACROSS THE GREAT DIVIDE עם שירתו של ריצ'ארד מנואל שמכניסה אותנו מיידית לאווירה החורפית; הבלדה שוברת הלב WHISPERING PINES, שנכתבה בידי מנואל ורוברטסון וכוללת פלצט שמסוגל להמיס גם לב של אבן; ורצועת הסיום הגאונית KING HARVEST (HAS SURELY COME). השיר המרטיט הזה נכתב על חקלאי מיואש בתקופת השפל הגדול שתולה את תקוותיו האחרונות באיגוד עובדים חקלאי. זה היה השיר האחרון שהוקלט בבית הבריכה בהוליווד לפני שהלהקה יצאה להופעות בסן פרנסיסקו, והוא כולל את אחד מסולואי הגיטרה האלגנטיים והמדויקים יותר שרובי רוברטסון שחרר מימיו – בלי טיפה אחת של שומן מיותר.
כשהתקליט יצא, המבקרים יצאו מגדרם. עיתון הג'אז DOWN BEAT פרסם בפברואר 1970: "התקליט הזה הוא עוד יצירת מופת של הרכב כה חשוב בתרבות המוזיקה האמריקנית. אין צורך להוסיף". מגזין CIRCUS פרסם: "ככל שאני מאזין יותר לתקליט הזה, כך אני אוהב אותו יותר. הלהקה נשמעת פה מהודקת אפילו יותר מאשר בתקליט הבכורה". ומגזין FUSION סיכם זאת בצורה מושלמת: "מה יכולה לעשות להקה שהגיעה לשיא כבר בתקליט הראשון שלה? התשובה: להגיע לאותו שיא פעם נוספת".
ועבדכם הנאמן מוסיף: זה לא סתם תקליט, זוהי קפסולת זמן מוזיקלית. יצירה חמה, אנושית ונצחית. אם טרם האזנתם, עשו לעצמכם טובה והצטרפו למסע בזמן. זה שיעור חובה! שימו את עותק הוויניל על הפטיפון, תנו למחט לנחות על הצלילים העציים והחמים, תפתחו בירה צוננת ותנו לקולות של ליבון, ריצ'ארד וריק לקחת אתכם למקום שבו המוזיקה הייתה הדבר הכי אמיתי וטהור עלי אדמות. יש כאן חצי תריסר שירים שהם קלאסיקות רוק אבסולוטיות, ואף לא שיר אחד גרוע! ויש לו עטיפה חומה מושלמת! וריק דאנקו מופיע בתמונת האינסרט הפנימית כשהוא מחזיק קונטרבס ענק! ורוברטסון נראה שם כמו חנון מוחלט עם השפם המגוחך הזה! דבר אחד על הבאנד לעולם אי אפשר להכחיש: הכריזמה נשפכת מהם מכל עבר!
לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459
