התקליט הנשכח שבו המתופף של הביטלס עזב את המקלות והפך לקאובוי

ב-25 בספטמבר בשנת 1970 יצא תקליט הסולו השני של רינגו סטאר. הפעם הניחוח הוא קאנטרי ושם התקליט הוא BEAUCOUPS OF BLUES.

בעוד חבריו ללהקת האם היו שקועים עד צוואר במריבות משפטיות, מלחמות אגו והפקות ענק מורכבות בעקבות פירוק הביטלס באותה שנה, רינגו החליט לעשות בדיוק את מה שעשה לו טוב על הנשמה – לקחת פסק זמן מכל הבלגן, לנסוע אל בירת מוזיקת הקאנטרי העולמית, ולשיר שירים פשוטים וישרים שמדברים ישר אל הלב. כן, רינגו התחיל לחשוב ברצינות על עשיית תקליט סולו אמיתי.

אז רינגו סטאר, המתופף האהוב עם הלב הרחב, החליט להפתיע את כולם פעם נוספת. אחרי שהגיש לנו תקליט שלם של סטנדרטים ישנים ומלאי קסם שאמו אהבה, SENTIMENTAL JOURNEY, הוא שלף מהשרוול את האהבה האמיתית והסודית שלו, ארז אותה בתקליט חדש בניחוח קאנטרי טהור וקרא לו BEAUCOUPS OF BLUES. כן, קראתם נכון, הביטל מליברפול הלך להיות קאובוי. התקליט SENTIMENTAL JOURNEY ראה אור בסך הכל חמישה חודשים קודם לכן, אבל אצל רינגו שום דבר לא עמד במקום.

עבור מי שעקב אחרי הביטלס באוזניים חדות, החיבור של רינגו לקאנטרי ממש לא נחת משום מקום. עוד בנעוריו בליברפול, כשמלחים הביאו לנמל תקליטי 78 ו-45 סל"ד נדירים מאמריקה, רינגו נשבה בקסמי הצליל של האנק וויליאמס, באק אוונס והאנק סנואו. בביטלס עצמם הוא דחף להקלטת מחוות קאנטרי כמו HONEY DON'T וכן ACT NATURALLY או WHAT GOES ON ואף הלחין בעצמו את שיר הקאנטרי החינני DON'T PASS ME BY עבור האלבום הלבן. אלא שהפעם לא היה מדובר בקריצה של שיר בודד, אלא בהתמסרות מוחלטת לז'אנר. האמת? האלבום הזה נשמע אותנטי לגמרי, ממש כמו הדבר האמיתי, בעוד ש-SENTIMENTAL JOURNEY היה יותר מחווה ולא הדבר האמיתי.

האמת היא שהרעיון הזה התבשל בראשו של רינגו כבר זמן מה. למעשה, עוד לפני שנכנס לאולפן להקליט את שירי הסטנדרטים, הוא כבר פינטז על כובע בוקרים וגיטרת סטיל. בראיון נדיר מפברואר 1970 למגזין LOOK, הוא חשף את התוכניות העתידיות שלו: "יום אחד אני אעשה תקליט עם שירי קאנטרי. פעם הייתי דלוק ביותר על ענייני בוקרים. אתם חושבים שלקחתי את הכינוי רינגו רק בגלל הטבעות שעל אצבעותיי? ובכן לא, רינגו זה שם של קאובוי". ההצהרה הזו, שהייתה יכולה להישמע כמו בדיחה, הפכה למציאות מהר מהצפוי. וכאן המקום לחשוף אנקדוטה היסטורית משעשעת: כבר בשנת 1960, עוד לפני שהצטרף לביטלס, רינגו היה כה מאוהב במוזיקה האמריקאית וברוח המערב, עד שניגש עם חברו, אדי מיילס, לקונסוליה של ארצות הברית במטרה להגר לעיר יוסטון שבטקסס! רינגו וחברו אדי מיילס החליטו לעזוב את ליברפול ולעבור לטקסס כדי לחיות במקום שבו המוזיקה הזו נולדה. אבל כשהגיעו לשם, פקידי הקונסוליה הגישו להם ערימה ענקית של טפסים מורכבים למילוי. נדרשו מהם תצהירים כספיים, מציאת ספונסר או הוכחת עבודה מובטחת בארה"ב, ובדיקות רפואיות. השניים הסתכלו על הררי הניירת, התייאשו מהדרישות ועזבו את הרעיון. תארו לעצמכם איך ההיסטוריה של המוזיקה הייתה נראית לו רינגו היה נהיה חוואי בטקסס במקום לתופף עם ג'ון, פול וג'ורג'.

והאיש שהחזיק במפתחות לממלכת הקאנטרי עבור רינגו היה פיט דרייק, נגן גיטרת פדאל סטיל וירטואוז, אותו פגש המתופף במהלך הקלטות האלבום ALL THINGS MUST PASS של חברו הטוב, ג'ורג' האריסון. דרייק לא היה סתם נגן, הוא היה דמות מרכזית בסצנת המוזיקה של נאשוויל, עם רזומה שכלל עבודה צמודה עם ענקים כמו בוב דילן ואלביס פרסלי. דרייק היה מוכר גם כחלוץ שהשתמש באפקט הדיבור בגיטרה, ה-TALK BOX, שהפך את נגינת הסלייד שלו למזוהה ביותר. כשרינגו שיתף אותו בחלום הקאנטרי שלו, דרייק הציע לו הצעה שאי אפשר לסרב לה: במקום להקליט גרסאות כיסוי לשירים מוכרים, בוא ניצור משהו חדש ואותנטי. רינגו, כמובן, קפץ על ההזדמנות.

המפגש ביניהם נולד הודות לנסיעה מקרית: כשדרייק נחת בלונדון, רינגו אסף אותו משדה התעופה. בדרך לאולפן הבחין דרייק שבמכונית של רינגו מונחות ערימות של קלטות קאנטרי ישנות. רינגו שאל אותו: "כמה זמן ייקח להקליט תקליט שלם בנאשוויל?", ודרייק ענה: "משהו כמו יומיים-שלושה". עבור רינגו, שהיה רגיל לבלות חודשים ארוכים ומפרכים בכל פרויקט של הביטלס, התשובה הזו נשמעה כמו מדע בדיוני. הוא סגר טיסה באותו הרגע.

וכך, ב-22 ביוני 1970, כשפירוק הביטלס עוד היה פצע טרי, נחת רינגו סטאר בנאשוויל, טנסי, מוכן לצאת להרפתקה. בפעם הראשונה בחייו הוא נכנס לאולפן הקלטות כאמן סולו לכל דבר, אקס-ביטל שמחפש את דרכו החדשה. והמקום שנבחר להקלטות לא היה יכול להיות סמלי יותר: אולפן שהיה שייך לא אחר מאשר סקוטי מור, הגיטריסט המקורי של אלביס פרסלי. מור לא רק אירח את רינגו, אלא גם שימש כטכנאי ההקלטה שלו, ובכך חיבר בין ההיסטוריה של הרוק'נ'רול לפרק החדש בחייו של המתופף המפורסם בעולם. האולפן MUSIC CITY RECORDERS, התמלא חיים. רינגו אפילו לא הביא איתו את מערכת התופים המפורסמת שלו; הוא הגיע כזמר מוביל נטו, עם גיטרה אקוסטית בלבד, כשהוא מפקיד את הקצב בידי המקצוענים המקומיים.

בתוך שלושה לילות לקראת סוף יוני 1970, במהירות מדהימה שאפיינה את הנגנים המיומנים של נאשוויל, הוקלטו חמישה עשר שירים חדשים, כשמתוכם נבחרו שנים-עשר שירים לאלבום המקורי. מסביב לרינגו ניצבה נבחרת נגנים חלומית: צ'ארלי דניאלס וג'רי ריד בגיטרות, בן קית' בפדאל סטיל, באדי הרמן יחד עם די ג'יי פונטנה על התופים, רוי האסקי בקונטרבס, צ'ארלי מקוי במפוחית, וההרכב הליווי המהולל של אלביס פרסלי – THE JORDANAIRES. כדי לסייע לרינגו לשמור על יציבות קולית וסולם מדויק, חברי הרכב THE JORDANAIRES הקליטו מראש ערוצי שירת הדרכה, ורינגו שר יחד איתם באוזניות כדי להישאר מדויק!

והנגינה פה היא סופר-מקצועית – הרי זה הוקלט בנאשוויל, אתם קולטים?! אני מת על גיטרת פדאל סטיל, במיוחד כשהיא מנוגנת כל כך טוב, ופיט דרייק הוא אמן אמיתי של מינימליזם! הליקים הקצרים והחדים שלו תמיד קולעים בול למטרה, ומעבירים את מצב הרוח הנדרש בדיוק ברגע הנכון! אז יש המון טעם טוב באלבום הזה.

שיר הנושא של התקליט, BEAUCOUPS OF BLUES, נכתב בידי כותב השירים באז ראבין. במקור השיר הזה הוקלט באולפן כג'אם ארוך ומשוחרר שנמשך קרוב ל-28 דקות רצופות, עד שנערך וקוצץ לקצת פחות מחמש דקות! קטע נוסף שנולד מתוך השמחה באולפן הוא NASHVILLE JAM, קטע אינסטרומנטלי שבו רינגו דווקא חזר להתיישב מאחורי התופים, והוא צורף בהמשך כרצועת בונוס למהדורת התקליטור של האלבום.

אפשר רק לתהות מדוע רינגו היה כל כך חסר ביטחון לגבי כישורי כתיבת השירים שלו, שהרי השיר הכי טוב בכל האלבום הוא דווקא שלו – השיר הקורע מצחוק COOCHY COOCHY. מדובר בקאנטרי-רוקר סוחף עם קסם של שכרות שכמעט משתווה לזה שבלהיט IT DON'T COME EASY. ועדיין, שוב נותר השיר מחוץ לאלבום המקורי מסיבות לא ברורות ויצא רק כסינגל.

האלבום שופע שירים נהדרים נוספים: הרצועה הפותחת את הצד השני, $15 DRAW, שחיבר סורלס פיקארד, מציגה בחיוך עצוב סיפור על נגן מקומי שמשכן את כל רכושו ולווה 15 דולר רק כדי לקנות מיתרים ולהמשיך לנגן; השיר I WOULDN'T HAVE YOU ANY OTHER WAY כולל דואט קולי יפהפה עם הזמרת ג'יני קנדל; ואילו שירים כמו FASTEST GROWING HEARTACHE IN THE WEST ו-WINE, WOMEN AND LOUD HAPPY SONGS מציגים את רינגו כזמר הונקי-טונק טבעי שיודע להעביר כאב לב עם חצי חיוך בצורה שאי אפשר לעמוד בפניה.

למרות שמוזיקת הקאנטרי הטהורה שהציג התקליט הייתה כנראה זרה ואולי אף מוזרה למרבית מעריצי הביטלס של אותה תקופה (וגם לי), במבט לאחור, מדובר באחד התקליטים הטובים יותר בקריירת הסולו של רינגו. קולו המוגבל-לכאורה, שלרוב נשמע לא מלוטש בהשוואה לקולותיהם של חבריו ללהקה, התגלה ככפפה ליד עבור הלחנים הפשוטים והישירים של מוזיקת הקאנטרי. פתאום, כל החום והאנושיות שבקולו יצאו החוצה, והתוצאה מקסימה. אין כאן יומרות של זמר אופרה או אקרובטיקה קולית, אבל יש כאן את הדבר הכי חשוב במוזיקה הזו: אותנטיות וכנות מוחלטת.

כשרינגו שר על לב שבור, אני מרגיש כל שריטה בקול שלו. בעוד שכמעט בלתי אפשרי לדמיין אותו נכנס באופן משכנע לנעליו של פרנק סינטרה – כפי שניסה לעשות בתקליט הקודם – כאן הוא מתאים בצורה מצוינת לתוך הדימוי של זמר קאנטרי! התוצאה היא אולי צנועה, אבל בהחלט מהנה להאזנה – אפשר לשבת ולהאזין לתקליט הזה ברצף בישיבה אחת בלי לקבל דחף עז לשים אותו על הרצפה ולרקוד עליו ברייקדאנס. העובדות הן שמדובר באלבום קאנטרי-רוק ישיר לחלוטין, ואם אתם שונאים את הסגנון הזה, עדיף שתשכחו ממנו.

מגזין הרולינג סטון התקשה להסתיר את הפתעתו בביקורת שפורסמה אז: "תקנו אותי אם אני טועה, אבל אני אעז לנחש שלא יותר מדי אנשים שקוראים את המילים האלה יכולים לומר שהם מסתכלים על רינגו סטאר כדבר הגדול הבא בעולם הפופ. אתם עדיין איתי? אם כן, אני מוכן לומר שלא תתאכזבו מהתקליט של רינגו וכנראה אפילו תאהבו אותו. כל מי שיכול להיזכר בביצועים המתגלגלים של רינגו ל-MATCHBOX של קארל פרקינס או ל-ACT NATURALLY של באק אוונס, או אפילו ל-DON'T PASS ME BY של רינגו עצמו מהתקליט הלבן, יכיר היטב את חיבתו של הביטל הבכור לקאנטרי".

הביקורת המשיכה בנימה משועשעת: "לרינגו תמיד הייתה תדמית קאנטרי מעורפלת, אז למה לא להוציא את תקליט הסולו הראשון שלו (בואו נהיה נדיבים ונשכח לרגע את SENTIMENTAL JOURNEY) בז'אנר הזה? זה נשמע כמו רעיון טוב. אז רינגו הלך כל הדרך לנאשוויל. עצם המחשבה על רינגו סטאר שמגובה בנבחרת החלומות של נגני האולפן של נאשוויל היא מדהימה, הוא אפילו לא מנגן בתופים בתקליט! אל תטעו, עם זאת, התקליט הזה הוא מנצח אמיתי. אם הוא מזכיר תקליט כלשהו, זה NASHVILLE SKYLINE של דילן, רק שבמקום בובי דילן החביב והנינוח, זהו ריצ'רד סטארקי החביב ששר את ליבו החוצה".

המבקר התייחס גם לשיר החותם את התקליט, שיר אנטי-מלחמתי בשם 'שיבה שקטה הביתה': "בדרך כלל אין שום דבר מצחיק בבחורה שמחכה שהבחור שלה יחזור מהמלחמה, אבל מיד לאחר שהבחור חוזר, רינגו שואל אותנו, 'האם הוא באמת היה צריך למות?' שאלה די כבדה עבור כל אחד, שלא לדבר על רינגו סטאר. אבל אה, רינגו ממשיך ועונה על השאלה, כשהוא שר 'לא, לא, לא...' בזמן שהשיר דועך. הכל כל כך לא ייאמן שזה אפילו לא בטעם רע. אחרי הכל, האם אתם באמת יכולים לדמיין את רינגו מנסה לפגוע ברגשותיו של מישהו? אולי הוא לא האופק החדש במוזיקת הפופ, אבל לעזאזל, הוא באמת די טוב אחרי הכל". השיר הזה, שנקרא באנגלית SILENT HOMECOMING ונכתב על ידי סורלס פיקארד, הוא אכן אחת הרצועות המפתיעות והנוגעות ביותר ללב בתקליט: בלדה שקטה וכואבת על חייל ששב ממלחמת וייטנאם בתוך ארון עטוף בפרחים. הזעקה של רינגו כנגד המלחמה נשמעת דווקא דרך השקט והחזרות העדינות על המילה 'לא'.

גם בעיתון STEREO REVIEW לא חסכו במחמאות: "אחרי תקליט האסון האחרון שלו, רינגו סטאר יכול היה להקליט אוסף של מדריגלים מתקופת הרנסנס ועדיין לא למשוך את תשומת ליבי. כפי שהתברר, הוא עשה בחירה הרבה יותר נבונה על ידי חיפוש אחר מוזיקה ומפיק שהוציאו ממנו את התכונות הטובות ביותר שלו. אני כמעט יכול לשמוע את גניחות חוסר האמון שלכם, אבל תחת הדרכתו הקפדנית של המפיק פיט דרייק, רינגו פרח והפך לזמר קאנטרי הוגן למדי. ולשירה של רינגו, שנלכדה סוף סוף במדיום המתאים, התקליט צריך לקבל, ובכן, מה דעתכם על הרבה מאוד מאזינים?". גם במגזינים CASH BOX ו-RECORD WORLD החמיאו לו בזמן אמת, וציינו שרינגו נשמע טבעי, נינוח ויושב בדיוק במקום בתוך הצליל הדרומי העשיר.

אז הנה הוכחה לכך שלפעמים, כל מה שצריך זה לחזור לשורשים, גם אם השורשים האלה נטועים בכלל באדמה אחרת, אי שם במערב הפרוע של הדמיון. רינגו לא שכח את האהבה הזו לעולם, וכעבור עשרות שנים אף חזר לאולפן להקליט אלבום קאנטרי נוסף בשם LOOK UP. וכשמניחים את המחט על הוויניל של BEAUCOUPS OF BLUES ושומעים את גיטרת הפדאל סטיל המרחפת לצד קולו הבלתי אמצעי של רינגו, אי אפשר שלא להתרגש מהקסם הטהור של המוזיקה הזו.

כמובן, כל השבחים המסויגים האלה לא צריכים ליצור אצלכם את הרושם המוטעה שמדובר באלבום מופת שאין שני לו. אם אתם באמת רוצים מילת אמת: מובן שזה לא ממש אלבום של רינגו נטו – זוהי במידה רבה יצירתם המשותפת של פיט דרייק וכל שאר המאסטרים והנגנים המופלאים מנאשוויל. עדיין, זה פשוט מרתק, מהנה ומלא חיים - ומי היו באמת שומעים את זה אילולא הקשר לביטלס?