top of page

התקליט שהציל את בית המלוכה של להקת קווין

Writer: נעם רפפורט - הרצאות מוסיקה
נעם רפפורט - הרצאות מוסיקה
Nov 8
13 min read



ב-8 בנובמבר בשנת 1974 יצא תקליטה השלישי של להקת קווין ושמו SHEER HEART ATTACK.


ביום ההוא עולם המוזיקה הבריטי עצר את נשימתו (טוב, אולי לא עצר, אבל בהחלט הרים גבה ספקנית). להקת קווין, החבורה התיאטרלית שעד אותו רגע נחשבה בעיני המבקרים ללא יותר מאשר גימיק מנופח שיתפוגג במהרה, שחררה את הפצצה האטומית השלישית שלה: התקליט SHEER HEART ATTACK.


ממש באותם ימים סוערים של תחילת נובמבר 1974, חברי הלהקה כבר היו שקועים עד מעל לראש בסיבוב הופעות בריטי מפרך בן 19 הופעות ב-18 ערים, שנפתח ב-30 באוקטובר במנצ'סטר ודהר בשיא העוצמה לקראת שתי הופעות ענק חשובות ב-RAINBOW THEATRE בלונדון ב-19 וב-20 בנובמבר – הופעות שצולמו והוקלטו והפכו לאחד המסמכים החיים המחשמלים ביותר בתולדות הרוק. השילוב בין יציאת התקליט לבין הבמות הבוערות יצר אצל הקהל תחושה חד-משמעית שהפעם משהו ענקי מתרחש.


עד לאותו יום, להקת קווין ספגה ביקורות ארסיות על שני תקליטיה הראשונים. המבקרים פשוט לא קנו את השילוב של רוק כבד, אופרה וגלאם, וטענו שכל העסק הוא הצגה אחת גדולה שתעלם מהר. אבל התקליט השלישי הזה, SHEER HEART ATTACK, הגיע ופשוט הוכיח לכל אותם מלעיזים שהם טעו, ובגדול. זה היה הרגע שבו קווין הפסיקה להיות תופעה והפכה ללהקה מובילה. באותם חודשים ממש, הרכבי רוק מתחרים בבריטניה התחבטו בחיפושי דרך, אך קווין החליטה לזנוח את היומרנות המתמשכת של הפרוג-רוק לטובת משהו ישיר, חד ונושך.


איך הם עשו את זה? במקום יצירות ארוכות ומורכבות, התקליט הציג 13 קטעים קצרים יחסית, כמו אגרופים מהירים לפנים. חלקם התחברו זה לזה ויצרו סוויטות קטנות ומבריקות בתוך התמונה הגדולה. והתמונה הזו? היא הייתה כרטיס הכניסה המוזהב של הלהקה למעגל האקסקלוסיבי של להקות העילית הבריטיות. ולא רק זה, לא מעט להקות מטאל כבדות מחשיבות את התקליט הזה כאחד המשפיעים ביותר עליהן. חברי להקת מטאליקה, למשל, מצביעים עליו באופן קבוע כאחד מיסודות הסאונד שלהם, ואף זכו בפרס גראמי על גרסת הכיסוי המאוחרת שלהם לאחד השירים ממנו (STONE COLD CRAZY, אם תהיתם).


חטיבת הקצב, גיטרות בעבודת יד ומשבר קיומי


על הצליל הייחודי היה אחראי הגיטריסט בריאן מאי, שהתגלה כאן כמתזמר בחסד עליון. הצלילים שהפיק מהגיטרה המפורסמת שבנה במו ידיו (יחד עם אביו, הארולד) היו פשוט מדהימים. מאי בנה מהגיטרה הזו – שזכתה לכינוי המלכותי RED SPECIAL – מעין תזמורת מרובת שכבות שלמה, שכינויה באולפן היה GUITAR CHOIR, תזמור גיטרות עשיר שהחליף כלי נשיפה ומיתר ללא שום מגע של מקלדת אלקטרונית. לא סתם הוא התעקש בזמנו שבגב עטיפות תקליטי הלהקה יהיה כתוב במפורש שאיש לא ניגן בהקלטות בסינטיסייזרים.


מאחוריו, חטיבת הקצב – רוג'ר טיילור בתופים וג'ון דיקון על הבס – סיפקה עושר ריתמי מסחרר ואנרגיה בלתי נגמרת, למרות שהבלדות בתקליט הזה היו מועטות ביותר. ההצלחה הזו הייתה קריטית במיוחד עבור דיקון. האיש השקט שקל ברצינות לפרוש מהלהקה ולחזור ללימודי האלקטרוניקה שלו. הסיבה? חוסר ההצלחה והמצב הכלכלי הרעוע ביותר של הלהקה עד אז. התקליט הזה, פשוטו כמשמעו, השאיר אותו בקווין.


ומה עם הקולות? ההרמוניות הווקאליות, שהן חותמת ידועה של קווין, התגלו במלוא הדרן כבר בתקליט השני. אך הפעם, היה פוקוס ברור על עיבוד הקולות. הביטחון הווקאלי היה חזק יותר, ולפיכך השירים נשמעו מהודקים מאי פעם. מנעד הקולות של הלהקה עבד באופן מושלם בבניית הקולות המורכבים: בריאן מאי היה אחראי על הקולות הנמוכים, פרדי מרקיורי החזיק את קולות האמצע, ורוג'ר טיילור? הוא צרח את דרכו לגבהים בקולות הגבוהים.


צהבת באמריקה וכיב תריסריון: אלבום שנולד במיטת חולים


אך למרות התוצאה המבריקה, הדרך להשלמת התקליט הייתה סיוט. במאי 1974, בעיצומו של סיבוב הופעות בארצות הברית כלהקת חימום ל-MOTT THE HOOPLE, החל בריאן מאי להרגיש רע. מהר מאוד הוא גילה לחרדתו כי נדבק בצהבת, ככל הנראה כתוצאה מזריקה שקיבל עם מחט לא נקייה לפני טיסת הלהקה. מאי הוטס במהירות בחזרה לאנגליה, וסיבוב ההופעות בוטל – בדיוק בזמן שהלהקה החלה לפרוץ ולהשיג קהל חדש אחרי סדרה של שש הופעות סולד-אאוט מלהיבות ב-URIS THEATER בניו יורק.


זו הייתה מכה אנושה במיוחד, שכן הסינגל SEVEN SEAS OF RHYE שוחרר בארצות הברית ב-20 ביוני 1974, והלהקה פשוט לא הייתה שם כדי לקדם אותו בגלל ששת שבועות המנוחה המוחלטים שנכפו על הגיטריסט. זה היה אסון כלכלי נוראי עבור קווין והחברה שניהלה אותה - בראשות נורמן שפילד מאולפני טריידנט.


חברי הלהקה המאוכזבים טסו בחזרה לאנגליה ושם החלו בדיונים קדחתניים. המסקנה הייתה אחת: חייבים להקליט תקליט חדש, ומהר, כדי לא להיעלם מהנוף המוזיקלי. הסשנים לתקליט החלו ביולי 1974, בסיטואציה מוזרה של שלושה חברי להקה בלבד. זה היה התקליט האחרון של קווין שהוקלט, בחלקו הזעיר, באולפני טריידנט. מדוע? כי פרדי מרקיורי הסתכסך קשות עם נורמן שפילד. הפיצוץ היה כה גדול עד שמרקיורי שמר את כל הארס שלו לשיר הנקמה DEATH ON TWO LEGS, שייצא בתקליט הרביעי. 


לפיכך, הלהקה עברה מקום. רוב המוזיקה הוקלטה באולפני ROCKFIELD הכפריים בוויילס שם התגוררו החברים בניתוק מפתה מהמולת העיר הגדולה כדי לצלול כל-כולם לעבודה. הקולות הוקלטו בעיקר באולפני WESSEX, והעלאות מוזיקליות נוספות נעשו באולפני AIR של ג'ורג' מרטין. מי שהציל את המצב והמשיך לעבוד עם קווין גם מחוץ לטריידנט היה טכנאי ההקלטות הנאמן, מייק סטון, שאליו הצטרפו עוזרי הטכנאי ג'ף וורקמן וגרי לנגן. לנגן זכר לימים בחיוך רחב את האווירה המשפחתית והחמה בין הלהקה למפיק רוי תומאס בייקר, חרף סדר יום רצחני של 15 שעות עבודה ביממה שהכתיבו המוזיקאים הפרפקציוניסטים.


ערב אחד, לאחר ארוחת ערב משותפת, ביקש בייקר מפרדי לחזור לעמדת הפסנתר כדי ללטש את KILLER QUEEN. פרדי, שלעיתים ידע להתנהג כמו דיווה אמתית, סירב בתוקף והכריז: "I'M NOT LEAVING THIS CHAIR, DEAR". בייקר לא התבלבל, קרא לפועלי הבמה, ואלה פשוט הרימו את פרדי ביחד עם הכורסה ונשאו אותו כל הדרך בחזרה אל הפסנתר!


בזמן שבריאן מאי שכב במיטתו ללא יכולת לזוז, ג'ון דיקון ניגן בינתיים גם גיטרה פה ושם בנוסף לבס. הסשנים הללו, באופן אירוני, נתנו אפשרות לחברי הלהקה לנסות כיווני יצירה חדשים. אולי בגלל זה ניתנה לדיקון האפשרות להציג בפני שאר החברים שיר שכתב. מאי, ששכב בבית, היה מיואש וחשב ששאר החברים כבר מחפשים גיטריסט אחר להחליף אותו. ביטחונו האישי צנח. היה זה פרדי מרקיורי שהגיע לבקרו בביתו, הרגיע אותו ואמר כי אין מצב שהוא יוחלף ושהם פשוט מקליטים חומרים ומחכים לחזרתו. זה גרם למאי להתחזק. אך כשהוא החלים לבסוף מהצהבת, המזל הרע פקד אותו שוב. הפעם, כיב בתריסריון באוגוסט 1974, ששלח אותו ישירות לבית החולים KING'S COLLEGE בלונדון. 


מאי מצא את עצמו מקליט את תפקידי הגיטרה המורכבים שלו כשהוא נאלץ לרוץ שוב ושוב לשירותים במשך כל זמן ההקלטות. למרות הכל, שלושת החברים נתנו לו מספיק מקום בהקלטות שביצעו כדי שיקליט עליהן את תפקידי הגיטרה שלו. על כל הפלטה המגוונת הזו – רוק כבד, גלאם, מוזיקת אולמות נשפים, פופ פשוט ואף סגנון מוזיקה מהמערב הפרוע – פיקד המפיק רוי תומאס בייקר, שהצליח לשפוך את כל המגוון הרחב הזה ליצירה אחת שלמה.


שמפניה חמה בקינגסטון: הולדתה של KILLER QUEEN


התקליטון שסלל את הדרך היה כמובן KILLER QUEEN, שיצא ב-11 באוקטובר 1974. קווין הופיעו עם השיר הזה בתוכנית הטלוויזיה החשובה TOP OF THE POPS והשיגו בזכות זה קהל רב כשפרדי הציג שם לראשונה סגנון בימתי אינדיבידואלי ובלתי נשכח, עטוי מעיל פרווה מפואר. השיר היה להיט כה גדול, שהוא אף זיכה את פרדי מרקיורי בפרס ה-IVOR NOVELLO הראשון שלו. התקליט עצמו הגיע למקום השני במצעד המכירות הבריטי ולמקום ה-12 המכובד בארצות הברית, שם גם קיבל מעמד של תקליט זהב.


בת זוגו של פרדי באותם ימים, מרי אוסטין, סיפקה לימים מבט אינטימי ומרתק על הדרך שבה השיר הזה נולד. היא סיפרה שכאשר פרדי עבד, הוא כמעט תמיד ישב ליד הפסנתר. היא נהגה לשהות במטבח, לקרוא או לעסוק בענייניה, ושמעה אותו מנגן – חובט ברצף של שלושה או ארבעה אקורדים בלבד. אז הוא היה עוצר, רושם משהו, מפזם לעצמו ושב לנגן. באותה תקופה הוא עדיין לא שר את המילים בקול רם, אלא החזיק את המלודיה בראשו והרכיב את הטקסט בקפדנות על גבי הנייר, ללא רשמקול כרשת ביטחון.


מרי נזכרה כי פרדי נראה אז מאושר וקליל בהרבה מהרגיל; במקום ללכת בכבדות ובשקט האופייניים לו בבית, הוא ממש דילג בחדר, שפע רעיונות, הציע להזמין חברים לארוחות ערב והפגין ביטחון עצמי שהלך והתעצם. הוא נהג לומר לה בגלוי שהוא חייב לכתוב להיט פריצה, ושאלבומיהם הקודמים לא השיגו את המטרה.


היא העידה כיצד אנשים אינם מבינים עד כמה עבודה קשה מושקעת בכתיבת להיט מושלם. פרדי בדק מילים, מחק אותן, החזיר אותן וחיפש תמיד ניסוחים מעודנים ויוקרתיים ולא זולים. בטיוטות שנמצאו מאוחר יותר באחוזת GARDEN LODGE (חלקן נכתבו על גבי נייר מכתבים של חברת התקליטים ELEKTRA RECORDS שפרדי "שאל" בזמן הסיבוב האמריקאי), הופיעו שורות שנפסלו כמו נהיגה תחת שכרות או משחקי פוקר בעזרת מחבט קריקט.


אחד הסיפורים המשעשעים ביותר שחשפה מרי נוגע לשורת השמפניה המפורסמת בשיר. לאחר שקווין חתמו עם חברת EMI, הזמין פרדי את אחד מבכירי החברה ואת חברתו לדירתם הצנועה. פרדי שאל את מרי מה ראוי להגיש להם לשתות, ומרי – ששמעה מחברותיה הבוגרות והמתוחכמות בחנות האופנה BIBA על מותגי יוקרה – המליצה על MOËT & CHANDON. היא הלכה לסניף SAFEWAY המקומי ברחוב קנזינגטון היי סטריט וקנתה בקבוק אחד. פרדי הביט בבקבוק ושאל בחשש: "בקבוק אחד? את חושבת שזה יספיק?". מכיוון שאיש מהם לא הבין דבר בשמפניה, פרדי הניח את הבקבוק בתוך ארון עץ רגיל ושכח לחלוטין לקרר אותו הבקבוק הוגש לאורח החשוב כשהוא פושר לגמרי, בעוד מרי מסרבת בנימוס ללגום כדי שחלילה לא יחסר לאורחים.


כשנשאל פרדי מדוע לא חזר אל דמותה של אותה גברת מסתורית בשירים הבאים, הוא השיב כי מרגע שיצירה הושלמה, אין טעם למחזר דמויות או לרמות את הקהל – כל שיר חייב לחיות את חייו העצמאיים.

פרדי כתב קודם את מילות השיר KILLER QUEEN ורק לאחר מכן התאים להן את המוזיקה – מהלך שהיה חריג ביותר עבורו. בריאן מאי, שעדיין היה חלש מאוד, הוסיף את עבודת הגיטרה המרהיבה שלו בטייקים נפרדים, תוך שימוש במטבע של שישה פנסים כדי להעניק לגיטרה את הצליל המתכתי והאישי שלו, ובמהלך הבית שולב אפילו צליל משולש עדין ומדויק.


צד א': מסוכריות בברייטון ועד לרוק כבד ומחשמל


ברשותכם, הנה סקירה שלי על שירי התקליט: הקטע שפותח נקרא BRIGHTON ROCK והוא אחד השירים הכבדים אך המקפיצים ביותר של קווין. הוא נכתב כבר לסשנים של התקליט השני אך נאלץ לחכות. בריאן מאי מקבל כאן סולו מרשים ביותר שמציג לראשונה באופן ברור את אפקט ה-DELAY, שיהפוך להיות אחד ממאפייניו העיקריים. הוא השתמש בשני מכשירי סלילים מסוג ECHOPLEX שחוברו למגברי VOX AC30 נפרדים, מה שאפשר לו לנגן הרמוניות חיות עם עצמו על הבמה! 


מקור הסולו הזה הוצג כבר בדמו משנת 1969, שלהקתם הקודמת של מאי וטיילור, SMILE, הקליטה. באופן מוזר למדי, קיים סולו דומה של גיטרה חשמלית בשיר של להקה בריטית בשם WARHORSE משנת 1972 שנקרא BACK IN TIME (בתקליט בשם RED SEA). הגיטריסט של WARHORSE, פיטר פארקס, השתמש כאן באפקט ה-DELAY באופן שנשמע כמעט זהה לסגנונו של מאי. כרונולוגיה מעניינת – כשהתקליט הזה של WARHORSE יצא, קווין עוד לא שחררה את תקליטה הראשון. אולי פארקס השפיע על מאי?


שם השיר יכול להיות לקוח מהרומן המפורסם BRIGHTON ROCK שיצא בשנת 1938 מאת גרהאם גרין, בו מספר הסופר הבריטי על הנדודים והעוולות של בחור צעיר בשם פינקי באתר הנופש על שפת הים. הספר, שהיה הצלחה רבה עם יציאתו, הותאם לסרט קולנוע בשנת 1947 וגרסה נוספת שלו הופקה ב-2011. העלילה מציגה רומן קיצי בין שני צעירים בשם ג'ני וג'ימי, כשמאי מתבל את הטקסט בהומור עוקצני: בסיום מתברר שבעוד ג'ני חוששת מתגובת אמה, ג'ימי חושש... מתגובת אשתו החוקית! 


גם הטקסט של השיר מתייחס באופן גלוי לדת, ומצטט את המזמור ROCK OF AGES, שנכתב על ידי הכומר אוגוסטוס טופלאדי ב-1763 בהשראת צוק גיר עתיק במנדיפ הילס שליד בריסטול, ששרד כל פגעי מזג אוויר והפך לסמל של חוסן והגנה. מצד שני, נמכרו בברייטון באנגליה, מזה המון שנים, סוכריות ארוכות מעוגלות שעליהן נכתב BRIGHTON ROCK. 


אפקט הקרקס בהתחלה נלקח מספריית אפקטים. דרך אגב, את אפקט הקרקס הזה שומעים בבירור גם באלבומים שיצאו לפני כן - I STAND ALONE של אל קופר ו-SEASONS של להקת מאגנה קרטה. והשריקה הקצרה? בתוך הפתיחה הזו יש גם שריקה קצרה של רוג'ר טיילור. הוא שורק כאן את השיר I DO LIKE TO BE BESIDE THE SEASIDE וזה למעשה לינק ישיר של פתיחת האלבום הזה עם סיום האלבום הקודם. להזכירכם, בסוף האלבום הקודם נמצא השיר SEVEN SEAS OF RHYE כשבסופו נשמעים חברי הלהקה שרים חלק קטן מהשיר הזה אותו טיילור שורק כאן. באותה תקופה היה לקווין קונספט לפתוח אלבום חדש עם מוטיב שהסתיים באלבום קודם וכך ליצור שרשרת מוסיקלית אחת גדולה.


השיר הזה של קווין קיבל בזמן העבודה עליו כמה שמות מוזרים. הנה כמה מהם:


  • HAPPY LITTLE FUCK

  • HAPPY LITTLE DAY

  • BLACKPOOL ROCK

  • BONGOR BALLAD

  • SOUTHEND SEA SCOUT

  • SKIFFLE ROCK

  • HERNE BAY


השיר השני הוא הלהיט הגדול מהאלבום - KILLER QUEEN. כבר הסברתי עליו - אז אלך לשיר השלישי...


השיר TENEMENT FUNSTER נכתב על ידי רוג'ר טיילור המתופף. הוא גם שר כאן בקולו המחוספס. הרבה (כמוני למשל) מחשיבים אותו לאחד השירים היותר חזקים באלבום. השיר מספק הצצה אישית לעולמו של כוכב רוק צעיר שנהנה ממכוניות מהירות, גיטרות ורוק'נ'רול. הנה כמה שמות מוקדמים שהיו לשיר הזה במהלך העבודה עליו:

  • TIN DREAMS

  • TEEN DREAMS (מחווה ישירה ללהיטו של מארק בולאן מ-1974, TEENAGE DREAM)

  • YOUNG AND CRAZY


הזעם על ההנהלה והסודות של LILY OF THE VALLEY


השיר של רוג'ר טיילור מתחבר ליצירה של מרקיורי שנקראת FLICK OF THE WRIST. השיר הקצבי והאנרגטי הזה גם פיאר את צד ב' של התקליטון KILLER QUEEN ויש כאן סולו גיטרה שמנוגן בהקלטת טייפ לאחור. פה כבר החל מרקיורי להביע את אי שביעות רצונו מבעלי אולפני טריידנט, שגם החתימו את הלהקה כמנהלים שלה. המנהלים, בארי ונורמן שפילד, שילמו לחברי קווין משכורת של 20 ליש"ט בלבד לשבוע וזה העניק להם אורח חיים מעורער מבחינה כלכלית. 


השיר הוא קדימון לארס האמיתי שפרדי ישפוך בשיר בתקליטה הרביעי של הלהקה, DEATH ON TWO LEGS, אך גם פה הוא כבר מסביר מה קורה בין ההנהלה ללהקה, כשהוא שר: "...'תוזיל את עצמך לזנות' הוא אומר / תסרס את הגאווה האנושית שלך / תקריב את ימי הפנאי שלך / תן לי לסחוט אותך עד שתתייבש'...". מרי אוסטין העידה כי השיר הזה היה עמוס בתסכול וזעם פנימי על הרמאים והעושקים שהלהקה נאלצה להתמודד מולם, ושם השיר מתייחס בתנועת יד אירונית לקלות הבלתי נסבלת של חתימה על חוזה דרקוני שגוזר עליך עבדות.


ומכאן עוברים בחיבור ישיר לעוד שיר קצרצר של מרקיורי שנקרא LILY OF THE VALLEY. השיר הזה הוא פנינה מלודית שקטה ומרגשת שנמשכת קצת יותר משתי דקות, מובלת כולה בפסנתר עדין, לצד גיטרה בס, ללא שום התחכמויות אולפניות, ונמוגה בסיום ללא פתרון מוזיקלי חד-משמעי. לפי בריאן מאי, המילים בשיר מציעות תובנה לגבי הספקות שהיו אז לפרדי: "זה עוסק בהסתכלות שלו על חברתו (מרי אוסטין) כשהוא מבין שהגוף שלו צריך להיות במקום אחר".


מרי אוסטין נזכרה ברגע שבו נחשפה למשמעות השיר: באחד הערבים בפאב שאל טכנאי הקלטות את פרדי אם אי פעם כתב שיר עליה. פרדי השתהה ארוכות ולבסוף ענה: "כן, אני מניח שזה LILY OF THE VALLEY". מרי, שהתארסה לפרדי בחג המולד של 1973 לאחר שהעניק לה טבעת כסף מרהיבה, קראה את המילים על גבי עטיפת התקליט והבינה שאין מדובר בשיר אהבה שגרתי. השורות ביטאו מאבק פנימי כבד של אדם המנסה להשתחרר מכבלים רגשיים מבלי לפגוע באהובתו. השורה החותמת – שלפיה שושנת העמקים אינה יודעת דבר – שיקפה במדויק את המציאות.


צד א' של האלבום נחתם בשיר של מאי שנקרא NOW I'M HERE. זהו הסינגל השני שיצא מהאלבום (אם כי הצליח פחות מ-KILLER QUEEN). מאי כתב את השיר הזה בהשראת סיבוב ההופעות המשותף שהיה לקווין עם MOTT THE HOOPLE. שתי הלהקות הסתדרו מצויין ביחד והפכו לחברים מאד קרובים. יש אף איזכור של שם הלהקה השניה עם המשפט DOWN IN THE CITY JUST HOOPLE AND ME. זהו אחד השירים היחידים בקטלוג של קווין בו יש שימוש באורגן האמונד (מרקיורי מנגן בו). בריאן מאי כתב את השיר הזה בזמן ששכב בבית החולים עם צהבת והוא הנציח בשיר גם את שמה של בחורה שהיה מאוהב בה ושמה PEACHES, שהייתה למעשה גרופית אמריקאית שסיפקה לחברי הלהקה אירוח חם בסיבוב ההופעות, והשיר הוקלט בשלבים מאוחרים במיוחד באולפני AIR לאחר שבריאן חזר לאיתנו.


צד ב': מפנטזיה מיתולוגית, דרך ת'ראש מטאל ועד למוזיק-הול פרוע


צד ב' של האלבום נפתח בקטע גרנדיוזי של מרקיורי בשם IN THE LAP OF THE GODS. קולו הפלצט של רוג'ר טיילור מניף את כל העסק לגבהים שקווין לא ידעה לפני כן. הביטוי לקוח ישירות מהאיליאדה של הומרוס, כאשר אוטומדון, רכבו של אכילס, אומר שתוצאות הקרב נתונות "בחיק האלים". למרות הרקע המיתולוגי והעיבוד הגרנדיוזי, זהו שיר אהבה רב-עוצמה. לי נראה כאילו השיר הזה הוא הבסיס עליו ייבנה שנה לאחר מכן השיר האלמותי BOHEMIAN RHAPSODY. יכול להיות שהשיר לא קיבל את הסיום הראוי לו ועדיין היה זקוק לתוספות באולפן, אך משום מה הסיום הלא צפוי הזה עובד פה היטב כשהוא גם מתחבר לשיר הבא.


השיר השני בצד הזה הוא קטע קצר אך רוקי להפליא בשם STONE COLD CRAZY. קרדיט ההלחנה פה הוא לכל ארבעת החברים. השיר הזה נוגן כבר בהופעת הבכורה של קווין ב-27 ביוני 1970 בטרוּרוֹ שבקורנוול (הופעה שנועדה לגיוס כספים לצלב האדום, שבה הלהקה עוד פורסמה בכרזות תחת השם SMILE, עם מייק גרוס על הבס). רוג'ר טיילור סיפר בהומור שבאותה הופעה ראשונה "פרדי עוד לא פיתח את הטכניקה הקולית המאוחרת שלו, והוא נשמע קצת כמו כבשה עוצמתית במיוחד!".


פרדי עוד היה מוכר אז לכולם כפרד בולסארה. כמה ימים אחרי ההופעה הזו הוא שינה את שמו למותג הידוע. השיר במקור היה איטי הרבה יותר ממה שיצא באלבום הזה. מה שכן, תמוהה העובדה שהשיר לא הוקלט לאחד משני האלבומים הראשונים של הלהקה. בריאן מאי עצמו הודה בראיון לא מזמן שאין לו מושג על מה השיר מדבר. הקצב הקדחתני והריפים המהירים נחשבים כיום בעיני היסטוריונים רבים של הרוק לחלוצי סגנון הת'ראש מטאל, שנים רבות לפני שסצנת המטאל האמריקאית אימצה את הצליל הזה במלוא העוצמה.


קטע מעבר קצר של מאי (DEAR FRIENDS) מרגיע אותנו מהאינטנסיביות שקדמה לו. יש בשיר הזה סוג של עיקצוץ גוספלי ובריאן מאי מנגן כאן בפסנתר. השיר נכתב מתוך בדידותו ותחושת הנטישה של מאי בבית החולים, כשהיה משוכנע שחבריו מחפשים לו מחליף, ומילות השיר מדברות ישירות אל חבריו בלהקה מתוך חרדה לשלום החברות ביניהם.


והנה מגיע לו MISFIRE - השיר הראשון של ג'ון דיקון ככותב ובשיר זה יש לא מעט רמיזות מיניות. דיקון הפך מאז השיר הזה לאחד הנשקים הסודיים במחנה הכתיבה של קווין. תחת ידיו של האיש הביישן הזה יצאו מגה-להיטים מטורפים כמו YOU'RE MY BEST FRIEND, ANOTHER ONE BITES THE DUST, I WANT TO BREAK FREE ועוד. 


בשיר הקצרצר הזה הוא מתגלה לראשונה ככותב ואף מנגן כאן את רוב תפקידי הגיטרה. בראיון מפורסם למנחה בוב האריס בתוכנית THE OLD GREY WHISTLE TEST הודה דיקון שלקח לו שנים להרגיש חלק שווה זכויות בלהקה, אך הטקסט השובב והנועז של MISFIRE הוכיח שהבסיסט השקט ידע לחבר שורות עוקצניות ומלאות רמיזות פלפליות שפרדי שמח מאוד לשיר בקולו.


בלי התראה מוקדמת אנחנו קופצים עם קווין היישר למערב הפרוע עם שיר של מרקיורי שנקרא BRING BACK THAT LEROY BROWN. פה יש עבודת הפקה מוקפדת ביותר על מנת להעניק לשיר את סגנונו המיוחד. רואים שחברי הלהקה חקרו לעומק את הסגנון הזה במיוחד בכדי לשחזרו. ג'ון דיקון מנגן כאן בקונטרבס (בנוסף לבס חשמלי) ובריאן מאי נותן תפקיד 'וודוויל' משכנע בבנג'וללי (BANJOLELE) – כלי בעל צוואר של יוקלילי וגוף של בנג'ו, שאותו לימד אותו אביו לנגן בילדותו בהשראת כוכב המיוזיק-הול ג'ורג' פורמבי ותוכנית הרדיו הפופולרית של הבי.בי.סי, UNCLE MAC'S CHILDREN'S FAVOURITES.


בצירוף מקרים היסטורי מדהים, גם הילד פארוק בולסרה גדל באותן שנים בפלת'הם, מרחק קצר מביתו של מאי, והאזין מדי שבת לאותה תוכנית בדיוק! שם השיר הוא מחווה ברורה ללהיטו של הזמר האמריקאי ג'ים קרוצ'י, BAD, BAD LEROY BROWN, שכיכב במצעדים ב-1973 חודשים ספורים לפני שקרוצ'י נספה באופן טרגי בהתרסקות מטוס.


היציאה מהמערב הפרוע מובילה אותנו לקטע מיוחד של בריאן מאי שנקרא SHE MAKES ME עם כותרת המשנה הסקרנית STORMTROOPER IN STILETTOES. בקטע הזה מנגנים רק שלושה חברי להקה, ללא פרדי מרקיורי.


ואז מגיע הקטע המסיים את האלבום - שיר בשם IN THE LAP OF THE GODS... REVISITED. הקטע הזה, שחלקו האחרון מכיל שירה בסגנון SING A LONG (סטייל היי ג'וד) ומסתיים באפקט פיצוץ, היה גם השיר שסיים את הופעות הלהקה בתקופה הזו. זהו למעשה ההמנון האצטדיוני הראשון שהגה מרקיורי – ניסוי כלים מבריק שהכשיר את הקרקע להמנונים עולמיים עתידיים דוגמת WE ARE THE CHAMPIONS.


וזלין, מים קפואים ולוגו חדש: העטיפה שנכנסה להיסטוריה


עטיפת האלבום הזה הייתה מיוחדת לא פחות. חברי הלהקה כבר ידעו בדיוק מה הם רוצים כשהגיע הזמן לצלם את העטיפה. הם הורו לצלם מיק רוק להציג אותם בצילום כאילו הם נראים "סחוטים ונטושים על אי בודד". הם הביאו עימם את הבגדים לצילום. מיק רוק הביא את צינור המים ומשחת וזלין. חברי הלהקה נמרחו כולם, נשכבו על הרצפה ואז הותזו עליהם מים מלמעלה. התמונה הסופית שופצה קצת עם הוספת קווצות שיער של רוג'ר טיילור מתמונה אחרת. הסשנים לצילום העטיפה לא היו קלים אך התוצאה הייתה מספקת ביותר.


החברים החליטו לזנוח את הלבוש המצועצע והאיפור הכבד של תקופת הגלאם המוקדמת לטובת מראה גברי וחסון יותר, כפי שהכריז פרדי בבדיחות: "אנחנו מראים לאנשים שאנחנו לא סתם חבורה של מתרוממים עתיקים, אלא מסוגלים להרבה מעבר לכך!". שינוי הכיוון נראה גם בעזרת הלוגו השונה לגמרי שפיאר את שם הלהקה על העטיפה כאן.


מילים אחרונות מהאולפן: הניצחון הגדול של קווין


ההצלחה המטאורית של התקליט הובילה את קווין לסיבוב הופעות אירופי חגיגי שנפתח ב-23 בנובמבר 1974, ובו מילאו אולמות בשוודיה, פינלנד, גרמניה, בלגיה וספרד (שם נחטפו 6,000 כרטיסים להופעה בברצלונה בתוך יום בודד!). אולם עם שובם ללונדון שוב חיכתה להם המציאות המרה: חובות כבדים לאחים שפילד מחברת TRIDENT, שגבו תשלומים שבועיים כבדים לכיסוי הוצאות הפיתוח של הלהקה, בעוד הנגנים המשיכו להתקיים בתנאי מגורים ירודים. המבוי הסתום הזה דחף אותם להחלטה הגורלית לפטר את ההנהלה ולשכור את שירותיו של ג'ון ריד – המנהל הסקוטי הנמרץ של אלטון ג'ון.


ריד אמר להם מיד: "לכו תעשו את התקליט הכי טוב שאתם יכולים, אני אדאג לכל השאר" – וההבטחה הזו העניקה להם את השקט הנפשי ליצור שנה לאחר מכן את יצירת המופת A NIGHT AT THE OPERA.

בריאן מאי: "את הפנטזיות שלנו הגשמנו בתקליט השני שלנו, שמתחנו את עצמנו בו את מעבר לגבול. אך התקליט לא הצליח ולקראת האלבום השלישי החלטנו שנעשה מוסיקה בה האלמנטים יפגיזו את המאזין בזה אחר זה ולא כולם יחדיו". רוג'ר טיילור: "זה תקליט שהיה צעד משמעותי עבורנו. כתיבת השירים הייתה טובה יותר וההקלטה קיבלה צליל אגרסיבי יותר. לא בחלנו באפשרות לנסות דברים וחברת התקליטים כל הזמן התלוננה כלפינו שאנחנו מבזבזים לה המון כסף על הניסיונות האלו".

©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page