התקליט שפרנק זאפה דרש ממעריציו לגנוב בשידור חי מהרדיו כדי לנקום בחברת התקליטים
ב-15 בספטמבר בשנת 1978 יצא תקליט חדש תחת שמו של פרנק זאפה ושמו STUDIO TAN. זהו סיפור על עקרונות ברזל, על אהבה טוטאלית למוזיקה ללא פשרות, ועל אחד המוזיקאים המבריקים והבלתי ניתנים לאילוף בתולדות הרוק.
השם על העטיפה היה STUDIO TAN. על פניו, עוד יום חג למעריצים, ששמחו להניח את המחט על עוד מנה גדושה של טירוף מוזיקלי מתוזמר לעילא. רגע, מי זה בכלל גרגורי פקארי, אתם בטח שואלים אותי? ובכן, אני באופן אישי לא יודע שום דבר על הקשרים של גרגורי לשחקן המפורסם גרגורי פק, אבל לפי התיאור של פרנק עצמו לדמות, גרגורי פקארי הוא חזיר בר לילי וחברותי, ופקארי באופן כללי הוא חזיר קטן עם צווארון לבן שמסתובב בדרך כלל בין טקסס לפרגוואי. כשבפועל, מאחורי הקלעים? זאפה רתח מזעם. הסיבה? התקליט הזה יצא לחלוטין ללא אישורו, והיה יריית הפתיחה באחת ממלחמות האגו והאמנות הגדולות ביותר בתולדות הרוק, התנגשות חזיתית בין גאון חסר גבולות לבין פקידים בחליפות שראו באמנות רק שורת רווח והפסד.
בואו נחזור לרגע לאמצע שנות השבעים. פרנק זאפה, המאסטרו עם השפם המפורסם, כבר היה שם דבר בעולם המוזיקה. גאון קומפוזיטורי, גיטריסט וירטואוז וסאטיריקן חסר רחמים שלא עשה חשבון לאף אחד. האיש ידע לחבר יחד תזמורים מודרניים מורכבים ברמה של גדולי המלחינים של המאה העשרים, הומור סאטירי מושחז עד דק, מקצבים בלתי אפשריים שוברי אצבעות, וסולואים מדהימים של גיטרה חשמלית שגרמו למגברים להעלות עשן מרוב יופי. אין מישהו דומה לפרנק זאפה. לכן אני כה מאוהב בקטלוג העשיר שלו (בסדר, יש בו גם לא מעט תקליטים שהייתי מוותר עליהם - אבל בסך הכל, אי אפשר שלא להעריך את הדבר הזה). אבל בעוד שהיצירתיות שלו פרחה, מערכת היחסים שלו עם חברת התקליטים שלו, האחים וורנר, הלכה והתקררה עד כדי קיפאון. החוזה ביניהם קבע כי זאפה מחויב למסור להם עוד ארבעה אלבומים תמורת תשלום מובטח של שישים אלף דולר לכל תקליט, אך היחסים האישיים והעסקיים כבר היו מפורקים לחלוטין. אחרי יציאת התקליט ZOOT ALLURES בשנת 1976, המתח הגיע לנקודת רתיחה.
זאפה, בשיא כוחו היצירתי, חלם בגדול. הוא הקליט חומרים שיספיקו לארבעה תקליטים שונים, וראה בעיני רוחו פרויקט קונספטואלי עצום ומגובש שיקרא LATHER. זה היה אמור להיות מארז מפלצתי של שמונה צדדי ויניל – חלום רטוב לכל המעריצים! מין יצירת מופת שתציג את כל קשת הגוונים המוזיקלית שלו באותה תקופה: מרוק מורכב ופרוע, דרך קטעי ג'אז-פיוז'ן ועד ליצירות תזמורתיות מורכבות שהיו גורמות למלחינים קלאסיים להחוויר. מבחינתו של זאפה, מסירת כל החומר בבת אחת היוותה גם מהלך מבריק שימלא את כל התחייבויותיו החוזיות במכה אחת וישחרר אותו סוף סוף לעצמאות מוחלטת. הוא ארז את סרטי המאסטר, הגיש אותם לאחים וורנר בביטחון, וחיכה לתשובה.
אבל התשובה שקיבל הייתה סטירת לחי מצלצלת. מנהלי החברה, שכנראה הסתכלו על הררי המוזיקה המורכבת הזו וראו בעיקר כאב ראש שיווקי, פשוט אמרו "לא". הם לא האמינו שמישהו יקנה קופסה יקרה של ארבעה תקליטים, סירבו לשלם לזאפה את הכספים שהגיעו לו על פי החוזה, וחשדו שהוא מנסה להיפטר מהם בתכסיס מהיר. הם סירבו לשחרר מארז כה גדול ויקר, ובצעד שהצית את זעמו של זאפה, החליטו על דעת עצמם לפרק את יצירת המופת שלו לארבעה תקליטים נפרדים, ולשחרר אותם טיפין טיפין, ללא כל מעורבות אמנותית מצדו.
וכך, STUDIO TAN היה הראשון מבין שלישיית אלבומי האולפן שהחברה הוציאה ללא רשות. התקליט עצמו היה, כמובן, מבריק. הוא הכיל שלושה קטעים ארוכים ואחד קצרצר בלבד, כל אחד מהם עולם ומלואו.
היהלום שבכתר היה ללא ספק הסוויטה התזמורתית בת 20 הדקות, "הרפתקאותיו של גרגורי פקארי". היצירה הזו, שפתחה את התקליט ותפסה את כל צד א' תחת השם THE ADVENTURES OF GREGGARY PECCARY, הוקלטה בליווי תזמורת ענק של ארבעים נגנים. כל העסק הזה פשוט קורע מצחוק לחלוטין כשרמת הנגינה פה? מדהימה!
זו יצירה סוריאליסטית ומשעשעת על חזיר בר אופנתי שממציא את לוח השנה. כן, קראתם נכון. רק בראש של זאפה יכול להיוולד סיפור כזה. גרגורי הוא פקארי – יונק דמוי חזיר בר קטן – שעובד בסוכנות פרסום בשם BIG SWIFTY AND ASSOCIATES. כשהוא ממציא את לוח השנה כדי שהאנשים יידעו מתי מגיע סוף השבוע. אבל ההמונים פתאום קולטים שהזמן עובר ושהם מזדקנים, ונכנסים לחרדה המונית! זאפה משלב שם מוזיקה קלאסית מודרנית עם אפקטים קוליים סטייל סרטים מצוירים, ואפילו שותל ציטוט מוזיקלי מבריק של ליין הבס מתוך הקטע CHAMELEON של הרבי הנקוק בדיוק כשהוא מדבר על הצעירים האופנתיים.
גרגורי פקארי, שמגולם בצורה מצחיקה להפליא על ידי הקלידן ג'ורג' דיוק, עובד כסוחר טרנדים, ממציא את לוח השנה, נרדף על ידי גיבנים, נופל לתוך מלתעותיו של בילי ההר ועוד. כן, זה נונסנס טהור ומזוקק.
זאפה עצמו ראה ביצירה הזו את אחת מפסגות היצירה המוזיקלית של חייו. לכן התקליט הזה היה מתנה משמיים, הוכחה נוספת לגאונות הבלתי נגמרת של האיש. והחגיגה המוזיקלית נמשכת בצד השני של התקליט: הוא נפתח עם REVISED MUSIC FOR GUITAR & LOW-BUDGET ORCHESTRA, עיבוד תזמורתי מהודק ליצירה שזאפה כתב במקור עוד בשנת 1970 עבור הכנר הצרפתי ז'אן-לוק פונטי לאלבום KING KONG, וכאן זאפה מפגיז בסולו גיטרה פנומנלי שמחבר בין אוונגרד קלאסי לרוק לוהט. ככל הנראה התקציב באמת היה נמוך מאוד, כי אין פה שום תזמורת, אלא רק הרכב פיוז'ן עם קלידים וכלי נשיפה.
מיד אחר כך מגיע הקטע הקצר והמפתיע, LEMME TAKE YOU TO THE BEACH, שמוכיח את חוש ההומור המבריק של זאפה. זו פרודיה מנצנצת על... על... ובכן, אני לא יודע אם אי פעם היה קיים ז'אנר כזה שנקרא "סרף-דיסקו", אבל זה כנראה מה שזה אמור להיות. ערוצי הבסיס של השיר הזה הוקלטו בכלל עוד בשנת 1969 במהלך הסשנים של התקליט HOT RATS! זאפה שלף את סלילי ההקלטה הישנים, הוסיף עליהם סינטיסייזרים וגייס את טכנאי ההקלטות והסאונדמן שלו, דייבי מואר, לשיר בקול פלצט גבוה ומגוחך בכוונה תחילה – פארודיה קורעת על שירי החוף של שנות השישים וההרמוניות המתקתקות של הביץ' בויז. וכדי להוסיף עוד טיפת צבע לטירוף, מי שמתופף שם על בונגוס הוא לא אחר מאשר דון ברואר, מתופף להקת GRAND FUNK RAILROAD. כן כן! זמן מה לאחר מכן זאפה יפיק תקליט שלם ללהקה הזו.
את האלבום חותמת יצירת המופת RDNZL (מבטאים את זה REDUNZEL), קטע אינסטרומנטלי שנכתב עוד ב-1972 ונחשב בעיני רבים לקודש הקודשים של הפיוז'ן והרוק המתקדם. הוא מתחיל כמו נעימת ג'אז תמימה ובעלת כוונות טובות אבל מאוחר יותר הוא תופס תאוצה ובסופו של דבר הופך למפגן ראווה ענק.
הביצוע כאן הוא פשוט בית ספר למוזיקה: רות אנדרווד מפליאה בנגינה וירטואוזית עוצרת נשימה על מרימבה וויברפון, ג'ורג' דיוק מלהטט על הפסנתר והסינטיסייזרים, צ'סטר תומפסון מניח מקצב תופים הדוק ומשגע, וג'יימס "בירדלגס" יומנס מפגיז על הבס. המורכבות המקצבית לצד המלודיות הבלתי נשכחות הופכות את הרצועה הזו לעונג צרוף עבורי.
אבל זאפה לא ראה את זה כך. הוא ראה את האמנות שלו מבותרת ונמכרת בחלקים. כדי להוסיף חטא על פשע, האחים וורנר גם בחרו את ציור העטיפה, עבודה של האמן גארי פנטר, מבלי להתייעץ איתו כלל. העטיפה כללה איור קומיקס פרוע של דמות גולש פאנקיסטית ומשונה, שלדעתו של זאפה הייתה מגוחכת ולא קשורה לתוכן המוזיקלי. עבור אמן כמו זאפה, שהיה ידוע בשליטתו המוחלטת בכל פרט ופרט ביצירותיו, כולל העיצוב החזותי, זו הייתה בגידה של ממש. העלבון הגדול ביותר היה שחברת התקליטים שחררה את האלבום ללא שום קרדיטים לנגנים! זאפה, שתמיד הקפיד לציין על גבי עטיפות תקליטיו כל נגן, טכנאי ועוזר הפקה עד לאחרון הפרטים, ראה תקליט שבו המאזינים אפילו לא יכלו לדעת מי מנגן את הסולואים המדהימים שבפנים.
התסכול הפך למלחמה גלויה. זאפה יצא למאבק משפטי ארוך ומתיש נגד האחים וורנר על הבעלות על המוזיקה שלו, ותוך כדי כך לא הפסיק ללכלך עליהם בכל ראיון ובכל הזדמנות. אבל אז הוא עשה מהלך גאוני ומורד, שהקדים את זמנו בעשורים. בדצמבר 1977, לאחר שחברת תקליטים אחרת כבר הדפיסה עותקי מבחן של המארז אך נסוגה ברגע האחרון בגלל איומי תביעה מוורנר, החליט זאפה לנקום בדרך הכי לא שגרתית שיש. הוא הלך לתחנת הרדיו KROQ בפסדינה, שידר את הפרויקט LATHER במלואו, ועודד בשידור חי את המעריצים שלו להקליט את התוכנית על קלטות. "הנה", הוא אמר לעולם, "קחו את המוזיקה בחינם. העיקר שהחליפות במשרדים לא יראו מזה סנט". הוא ישב באולפן במשך שעות, ניגן ברצף את כל שמונת צדדי התקליטים של המארז המקורי, והפציר במאזינים ללחוץ על כפתור ההקלטה בטייפ הביתי ולא לקנות את התקליטים שחברת וורנר תנסה למכור להם. זה היה אקט גרילה פיראטי מבריק של שיתוף מוזיקה חופשית, עשרות שנים לפני עידן שיתוף הקבצים באינטרנט!
בסופו של דבר, הקרב המשפטי הסתיים, וזאפה המשיך הלאה. הוא הקים לייבל עצמאי משלו בשם ZAPPA RECORDS, והוכיח לתעשייה כולה שהוא לא תלוי באף תאגיד – כפי שהוכיח בענק כבר ב-1979 עם ההצלחה המסחררת של אלבומיו הבאים SHEIK YERBOUTI וכן JOE'S GARAGE. הפרויקט השלם LATHER יצא לאור באופן רשמי רק בשנת 1996, שלוש שנים לאחר מותו של זאפה, על ידי משפחתו, במארז מפואר של שלושה תקליטורים וכפי שזאפה תכנן במקור. התקליט STUDIO TAN, יחד עם אחיו המפורקים האחרים - האלבומים SLEEP DIRT וכן ORCHESTRAL FAVORITES אהובים עלי מאד. וברור שיש בין הצלילים שלהם מלחמה על הנכס היקר לו מכל: החופש האמנותי המוחלט. אבל כשמניחים כיום את המחט על חריצי הויניל של התקליט הזה, כל מלחמות העסקנים מתפוגגות באוויר, ונשארת רק המוזיקה החד פעמית של אמן שלא דפק חשבון לאף אחד בעולם. כיפאק לזאפה!
לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459
