התקף הזעם ששינה את פני המוזיקה: הרגע שבו גיטרת בס מרוסקת של הקלאש הולידה יצירת מופת נצחית
ב-20 בספטמבר בשנת 1979 הופיעה להקת הקלאש בפלאדיום בניו יורק. תיסכולו של הבסיסט שם הפך לעטיפת תקליט איקונית. האוויר באולם הפלאדיום בניו יורק היה דחוס ומחושמל. אין כמו האנרגיות הבוערות של סוף שנות השבעים, כשהרוק לא היה עוד מוצר צריכה מהונדס ומלוטש אלא פיצוץ של מרד טהור וחסר מעצורים, נכון?
אז להקת הקלאש, בחוד החנית של הפאנק הבריטי, הגיעה לעיר כדי להראות לאמריקה איך נראית ומרגישה מהפכה אמיתית. הם זכו אז לתואר "הלהקה היחידה שבאמת משנה משהו", ובצדק מוחלט – מי שמניח את המחט על התקליטים שלהם מבין מיד שהם לא רק ניגנו מוזיקה, הם ירקו אש. וההופעה, חלק מסיבוב ההופעות שזכה לכינוי TAKE THE FIFTH (פרפרזה שנונה ואירונית על הזכות האמריקאית לשמור על שתיקה – התיקון החמישי לחוקה), הייתה אמורה להיות עוד ערב של אנרגיה מתפרצת, אבל עבור הבסיסט פול סימונון, משהו פשוט לא עבד.
סימונון, שתמיד נחשב לחבר המאופק יותר בלהקה, הרגיש תסכול גובר והולך. נו, "מאופק" במונחים של חבורת פאנק בריטית זועמת זה עניין יחסי מאוד. סימונון אמנם נחשב לבחור הכי קוּל עלי אדמות – עם עמידת הפיסוק הרחבה, רצועת הבס הנמוכה והמבט הקשוח – אבל מתחת לחזות המצודדת געש הר געש. "ההופעה באותו ערב הלכה בסדר גמור, אבל משהו בתוכי גרם לתחושה שזה לא כך", הוא סיפר מאוחר יותר. מה שבאמת הטריף את דעתו היה המקום עצמו. אולם הפלאדיום היה תיאטרון עם מושבים קבועים וממוספרים, ומאבטחי האולם הקשוחים פשוט לא הרשו לקהל לקום מהכיסאות! תארו לעצמכם הופעת פאנק רוק בועטת, כשהשומרים דוחפים בכוח נערים נלהבים בחזרה לכיסא כאילו מדובר בקונצרט קלאסי מנומנם. סימונון ראה את המתרחש בשורות הראשונות ופשוט יצא מדעתו. הקהל אולי שאג בהתלהבות, אבל על הבמה, התחושה הפנימית של סימונון הייתה של הופעה אבודה, של חוסר חיבור. מבחינתו, לנגן מול קהל מאולף וכבול לכיסאות היה ההפך הגמור מכל מה שהלהקה האמינה בו.
ברגע של טירוף טהור, הוא החליט לפרוק את כל הכעס המצטבר. הוא אחז בגיטרת הבס שלו, פנדר פרסיז'ן אהובה משנת 1972, והניף אותה בעוצמה אל רצפת הבמה, מרסק אותה לרסיסים בקול נפץ מחריש אוזניים. זה היה רגע של הרס עצמי, של שחרור בלתי נשלט. אותה גיטרה אומללה, שעליה הדביק את המילה PRESSURE, ספגה את מלוא חמת הזעם. שרידי העץ והמיתרים המעוותים של אותה בס היסטורית שמורים עד היום במוזיאון היכל התהילה של הרוק'נ'רול בקליבלנד, כעדות דוממת לרגע שבו תסכול הפך לאגדה.
בצד הבמה עמדה הצלמת פני סמית', שליוותה את הלהקה ותיעדה את מסעותיה. היא ראתה את ההתפרצות הממשמשת ובאה, ובאינסטינקט של ציידת רגעים, כשהבס הוטחה ברצפה, היא לחצה על כפתור המצלמה. קליק אחד, בתוך כל הרעש והמהומה, קלט את הרגע. האינסטינקט הראשוני שלה באותו שבריר שנייה היה בכלל לסגת לאחור כדי שרסיסי העץ לא יפגעו בה, אבל האצבע על כפתור הצילום כבר עשתה היסטוריה.
מאוחר יותר, כשבחנה את התוצאה, סמית' כלל לא התרשמה. התמונה יצאה מטושטשת, חסרת פוקוס. מבחינה טכנית, זה היה צילום פגום. היא הייתה כל כך לא מרוצה עד שניסתה לשכנע את חברי הלהקה בכל תוקף לא להשתמש בתמונה הזאת. "זה לא צילום טוב", היא התעקשה, "הוא לא חד מספיק". אבל חברי הלהקה, ובראשם הסולן ג'ו סטראמר, ראו משהו אחר לגמרי. הם ראו את מה שהיא קלטה מבלי להתכוון: את התמצית המושלמת של הרוק. הטשטוש לא היה פגם, הוא היה אנרגיה, תנועה וזעם בלתי מסונן של אותו רגע. סטראמר הבין מיד את הגאונות: העובדה שהפנים של סימונון מוסתרות והתנועה המטושטשת הפכה את התצלום לאוניברסלי – זה כבר לא היה רק בסיסט אחד בהופעה בניו יורק, אלא התגלמות הנשמה המורדת של כל רוקר עלי אדמות.
הלהקה התעקשה, והצילום הלא ממוקד של סמית' נבחר לעטר את עטיפת האלבום הכפול שלהם, LONDON CALLING.
כדי להשלים את התמונה, מעצב העטיפה, ריי לורי, הוסיף את הכיתוב בצבעי ורוד וירוק, במחווה ישירה לעטיפת תקליט הבכורה של אלביס פרסלי מ-1956. החיבור הזה בין הפאנק הזועם לבין שורשי הרוק'נ'רול יצר אמירה עוצמתית, שהציבה את הקלאש לא כמי שבאים להרוס את העבר, אלא כמי שממשיכים את דרכו המרדנית. הרי אלביס פרסלי של 1956 היה המורד האולטימטיבי שזעזע את הממסד, והקלאש לקחו את אותם פונטים צעקניים כדי להצהיר: אנחנו לא קוברים את העבר, אנחנו מציתים אותו מחדש.
במבט לאחור, אפילו לסימונון היו כמה חרטות קטנות, אם כי משעשעות. "אם הייתי כה חכם", הודה, "הייתי עושה זאת עם גיטרת הבס הרזרבית ולא עם זו הטובה שלי. כשאני מסתכל היום בעטיפה, אני מצטער שלא הרמתי את הראש קצת יותר, שיראו אותי טוב יותר".
ההיסטוריה, כמובן, הוכיחה שהלהקה צדקה והצלמת טעתה. עטיפת האלבום LONDON CALLING הפכה לאחת העטיפות המזוהות והנערצות יותר בתולדות המוזיקה ופני סמית'? היא זכתה בפרסי צילום יוקרתיים רבים על אותו צילום "כושל" שהתחננה שלא ישתמשו בו. כן, לפעמים הרגעים הגדולים ביותר באמנות נולדים דווקא מתוך הכאוס וחוסר השלמות. וזה בדיוק כל הקסם במוזיקה הזו: כשהיא מחוספסת, אמיתית ולא מתנצלת – היא נשארת איתנו לנצח.
לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459
