זה התקליט שממנו צמחה להקת קינג קרימזון

לונדון, 1968. בעוד הבירה הבריטית טובעת במהפכה תרבותית, חברתית ופוליטית שסוחפת את הדור הצעיר, שלישייה אחת של מוזיקאים מוכשרים להפליא חיה בעולם משלה. הם היו האאוטסיידרים המושלמים, חסינים לאופנות מתחלפות, ובלי כסף בכיס. זהו סיפורה של ג'יילס, ג'יילס ופריפ - הלהקה המוזרה והמבריקה שהתקליט היחיד שלה נכשל כישלון חרוץ, אך סלל את הדרך לאחת הלהקות המשפיעות ביותר בתולדות הרוק.

הסיפור מתחיל, כמו סיפורים טובים רבים, במודעה בעיתון. האחים מייקל ג'יילס, מתופף וזמר, ופיטר ג'יילס, בסיסט וזמר, פרסמו מודעה במגזין המוזיקה מלודי מייקר בחיפוש אחר "נגן אורגן שיודע לשיר". הגורל, בעל חוש הומור משלו, שלח אליהם את רוברט פריפ. פריפ לא היה נגן אורגן, ובוודאי שלא היה זמר, אלא גיטריסט וירטואוז ורציני.

באודישן שלו, פריפ אמר שהוא מוכן לוותר על עבודתו בלהקה בה ניגן בבתי מלון ולהתחייב למעבר הגדול ללונדון עם האחים. וכך, ב-16 באוקטובר 1967, באותו הזמן שבו פריפ יכול היה להתחיל את לימודיו באוניברסיטה, השלישייה החדשה שהוקמה בדורסט עברה לקילברן שבצפון-מערב לונדון. ביתם החדש היה דירת קרקע מרווחת ושכורה ברחוב ברונדסברי 93, בבעלותו של נגן הקלרינט בילי אמסטל. זה היה צעד נועז עבור פריפ, אך הוא היה מוכן להרפתקה, ולונדון הייתה פשוט המקום שבו היית צריך להיות אז, בהיותה באותה עת מרכז יקום המוזיקה בצד זה של האוקיינוס האטלנטי. הם החלו להסב את סלון ביתם לחלל חזרות, ותוך סיכון שיטעו בהם ויחשבו שהם משרד עורכי דין, החליטו להשתמש בשם הלהקה "ג'יילס, ג'יילס ופריפ".

מכיוון שזו הייתה הפעם הראשונה שפריפ גר הרחק מאמו ואביו, ושלושה מוזיקאים צעירים חיו יחד, הדברים יכלו להתדרדר במהירות; עם זאת, הם הצליחו להחזיק מעמד מבחינה ביתית בזכות חברתו של פיטר ג'יילס שבאה לגור איתם וטיפלה בצד הזה של הדברים. כלהקה דמוקרטית, שבה כל השלושה תרמו רעיונות, הפילוסופיה שלהם הייתה פשוט לפתח את כתיבת השירים שלהם ולתת לה להתפתח בכיוון שלה. פיטר ג'יילס נזכר, "פשוט כתבנו כל מה שעלה בדעתנו, מבלי להתייחס לשום דבר שמישהו אחר עשה. זו הייתה תקופה עמוסה ואופטימית עם שפע של דברים שקורים. כולנו הסתדרנו טוב ביחד. היה מעט מאוד חיכוך בינינו והמוקד היה במוזיקה המשותפת שלנו".

הם היו מנותקים לחלוטין מהרוח הגועשת של התקופה. הם לא היו חלק מהסצנה, לא התלבשו כמו כולם, ולא אימצו שום פילוסופיה של בני נוער. כפי שהסביר פיטר ג'יילס: "לא היינו ממש 'סיקסטיז'. מעולם לא לקחנו חלק בטרנדים, לא בבגדים ולא בפילוסופיה. לא לקחנו שום דבר מזה, ותמיד הלכנו בדרך המתוקה שלנו. אז היית צריך להיות או מוד או רוקר, ואנחנו לא היינו לא זה ולא זה".

רוברט פריפ, הגיטריסט הצעיר והאינטלקטואל, זיהה את הבסיסט פיטר ג'יילס כמרכז הרעיוני של השלישייה באותה תקופה. "לפיטר לא היה שום עניין באופנה, וגם לא במגברי מארשל שמוגברים עד 11. הלכתי בעקבותיו, בתור הנגן המנוסה יותר, במשך כשנה. חוץ מזה, היית צריך כסף כדי להיות מעורב בסצנת הסיקסטיז, ולנו פשוט לא היה".

אם ההתנהלות החברתית והאופנתית שלהם הייתה לא מסונכרנת עם הזמן, המוזיקה שלהם הייתה כבר משהו אחר לגמרי. הם עמלו באולפן הביתי שלהם על חומרים שהתגבשו לאטם, תמהיל מוזר של סגנונות - זה לא היה בדיוק רוק, לא פולק, לא ג'אז וגם לא מוזיקה קלאסית, אלא יציר כלאיים גמלוני ומשונה, ספוג בחוש הומור ייחודי ועקום משלהם.

המבצע לכיבוש חברת התקליטים

את אותו חוש הומור בדיוק הם רתמו כדי לפלס את דרכם למשרדים הנוצצים של חברות התקליטים. פיטר ג'יילס נזכר בפלישות הקומיות שלהם למשרדי DECCA, חברת התקליטים שעדיין ליקקה את פצעי ההחלטה הגרועה בהיסטוריה – לדחות את הביטלס. "הלכנו ישר לבכיר ביותר ב-DECCA, יו מנדל. נכנסנו לשם מחופשים וגרמנו למהומה בבניין. פריפ היה מסתובב בחליפת ערב עם כפפת אופנוענים אחת, ובדרך היינו גונבים פרחים מגינה ותוקעים אותם בכפפה. לי היה מעיל גשם שהיה גדול עליי בשני מספרים, ואחי מייקל לבש כל מיני דברים מגוחכים. זה בהחלט משך את תשומת הלב של האנשים".

ההצגה עבדה. ב-DECCA, שהיו נואשים למצוא את "ארבעת המופלאים" הבאים, התרשמו לא רק מהתעוזה אלא גם מהאיכות של קלטות הדמו שהשלישייה הציגה. הם קיבלו חוזה, אבל השמחה הייתה מהולה בריאליזם. האחים ג'יילס, עם ניסיונם הקודם, ידעו שחוזה הקלטות לא מבטיח דבר. פריפ, מצדו, זיהה את הסעיפים הבעייתיים בחוזה. הוא ישב כל הלילה ליד שולחן המטבח, וניסח אותו מחדש לטובת הלהקה לפני ששלח אותו בחזרה למנדל. בסופו של דבר, הלהקה הוחתמה לשני סינגלים ותקליט, וכל אחד מהחברים קיבל מקדמה של 250 לירות שטרלינג.

גיהינום באולפן והשאלה הנצחית: "האם זה מסחרי?"

ההפקה הופקדה בידיו של וויין ביקרטון, מפיק מבית DECCA שניגן בעברו עם פיט בסט, המתופף המקורי של הביטלס. החיבור בין ביקרטון לשלישייה היה, בלשון המעטה, לא מוצלח. כשהם החלו להקליט את תקליט הבכורה שלהם באולפני DECCA, תחת פיקוחו של ביקרטון, המתח רק גבר. פיטר ג'יילס תיאר את התסכול: "יש אינספור סיפורים על להקות שמקבלות חוזה על סמך דמואים מבריקים, ואז הן נכנסות לאולפן גדול והכול פשוט נהרס. הן מאבדות לחלוטין את הרוח, בגלל האופי הכפייתי של האולפן והעכבות שהוא יוצר".

פריפ זכר איך במהלך הסשנים, ביקרטון היה שואל אותם שוב ושוב, במבטא ליברפולי כבד, על החומרים שניגנו: "אבל האם זה מסחרי?". פיטר ג'יילס היה עונה לו בביטחון מוחלט: "בטח שזה מסחרי, לעזאזל!". פריפ הוסיף בחיוך: "ברור שהוא שיקר". רק אחרי כארבעה חודשי הקלטות ולקראת סוף התהליך, עם השיר של פריפ, ERUDITE EYES, הם החלו להרגיש שהם סוף סוף מוצאים את עצמם. השיר הזה, שנכתב רק חודש לפני כן, אפשר להם לעלות מדרגה. עבור כל חברי הלהקה, זו הייתה נקודת המפנה. "עד אותו רגע", הודה פיטר, "חשבנו שכל מה שעשינו זה חרא אחד גדול. התפללנו שיקרה משהו באולפן שיגרום לנו להרגיש שאנחנו חלק מהתקליט הארור הזה".

כדי להגשים את הצליל העשיר והרב-שכבתי שדמיינו, השלישייה גייסה צבא קטן של נגני אולפן מהשורה הראשונה. ניקי הופקינס ומייק היל תרמו את נגינתם בקלידים. חטיבת כלי מיתר שלמה, בתזמורו של אייבור ריימונד, הוסיפה נופך של הדר קלאסי לשירים כמו THURSDAY MORNING. שלישיית הזמרות הפופולרית THE BREAKAWAYS סיפקה קולות רקע..

צלילה לעומק הטירוף העליז

התקליט, שזכה לשם הבלתי נשכח THE CHEERFUL INSANITY OF GILES, GILES AND FRIPP הוא מסמך מרתק עם יופי של מוסיקה! הוא תוכנן כיצירת קונספט, המחולקת לשני נרטיבים מרכזיים. החלק הראשון, "הסאגה של רודני טואדי", נכתב וסופר בקולו המונוטוני והאירוני של פריפ. החלק השני, "רק ג'ורג'", היה סיפור סוריאליסטי דומה שנכתב ובוצע על ידי מייקל ג'יילס. קטעי הקריינות הללו, ששולבו בין השירים, העניקו לתקליט אופי תיאטרלי והומוריסטי, שהושפע עמוקות מתוכנית הרדיו הפופולרית של הבי.בי.סי, ה-GOON SHOW, בכיכובם של פיטר סלרס וספייק מיליגן, שהייתה ידועה בהומור האבסורדי ובמשחקי המילים שלה שהשפיעו רבות גם על הביטלס.

העטיפה הקדמית שלו, בה מופיעה השלישייה באופן שבא להמחיש משהו מוזר קלות, משקפת את הסגנון שמשדר התקליט הזה. פריפ, ששמו הפרטי לא נחשף בשום מקום על העטיפה, נראה יותר כמו כומר במערכון מאשר כוכב פופ פוטנציאלי. לכו תדעו אם אנשים ראו את התקליט בחנות תקליטים ולא חשבו שמדובר בעוד תקליט עם מסר דתי מעיק.

אז הקטע הפותח הוא NORTH MEADOW שכתב פיטר ג'יילס כפנטזיה כפרית בהשראת נופי ילדותו. "תמיד אהבתי את הכפר," הוא סיפר, "זה פשוט היה משהו דמיוני על סביבה כפרית". התוצאה היא קטע פופ-פסיכדלי שטוף שמש והרמוניות עשירות, תמצית מזוקקת של שנות השישים. אתם אוהבים מוסיקת סיקסטיז פסיכדלית קלילה? אם כן - זה בשבילכם!

אחריו מגיע THE SAGA OF RODNEY TOADY - מערכון מוזיקלי מפרי מוחו של פריפ על צעיר לא יוצלח והוריו, כשפריפ מבצע בקול מגמגם בכוונה. קטע זה, על אף שהיה מצחיק את החברים בערבי החורף הארוכים, נחשב לאחת הנקודות החלשות בתקליט. פריפ גילה: "הסיפור המקורי היה ארוך יותר וכלל סיפור ששמעתי מחבר בקולג', שאמו עבדה בבית חולים. כנראה שאותו אדם הגיע למיון עם חלק של שואב אבק תקוע סביב איבר מינו!".

לאחר מכן בא NEWLY WEDS של פיטר ג'יילס שעם צליל המלוטרון (חלילים) מביא סיפור אזהרה על הסכנות שבנישואים מוקדמים. מייקל ג'יילס, שהתחתן בעצמו בגיל צעיר, תהה: "מאיפה הוא הביא משפט כמו 'הם לא יודעים שהם מהמרים על חייהם?', כי לא היה לו שום ניסיון בנישואים! אולי הוא הסתכל עליי?".

ואז בא ONE IN A MILLION של (מייקל ג'יילס שהוא שיר קצרצר וקומי על הרגלי הבורגנות. וממנו עוברים ל-CALL TOMORROW של פיטר ג'יילס שהוא סיפור קורע לב על אהבה נכזבת והיריון לא רצוי, המושר עם אורגן האמונד נוגה. וזה מוביל ל-DIGGING MY LAWN - גם של פיטר ג'יילס. זו יצירה מהאהובות על מייקל ג'יילס. "הכותרת של אחד השירים של רוברט הייתה ERUDITE EYES (עיניים מלומדות), אבל זה פיטר שהיו לו את העיניים המלומדות במילים. 'היה איש שלא הכרתי שחופר בדשא שלי', מה זה לעזאזל אומר?". השיר מנוגן בקלילות ג'אזית והומור מתוחכם. השיר LITTLE CHILDREN שכתב רוברט פריפ קיבל מיוצרו פסק דין מאוחר יותר שהוא "זבל מוחלט" ו"היה צריך להידחות". ומזה עוברים ל-THE CRUKSTER, קטע ניסיוני שהתחיל כשיר של מייקל, ופריפ הוסיף לו ליווי בסגנון חופשי. הגיטרה של פריפ כאן חושפת את סגנון הפריטה המהיר והייחודי שלו, ובמקומות מסוימים ניתן לשמוע ניצוצות של הנגינה שתתפרץ במלוא עוצמתה בקטע 21ST CENTURY SCHIZOID MAN של קינג קרימזון. וצד א' נחתם עם THURSDAY MORNING, שכתב מייקל ג'יילס והוא חגיגה פסטורלית של הקיץ האנגלי, רגע של שלווה ואופטימיות. צד א' הסתיים.

צד ב' קיבל את הכותרת JUST GEORGE ונפתח עם השיר HOW DO THEY KNOW של מייקל ג'יילס ששואל שאלות על דמגוגיה ומניפולציה בחיים המודרניים. השיר מדגים את יכולות התיפוף המדהימות והיצירתיות שלו. איזה מתופף מדהים זה! ומכאן עוברים לאווירה קרקסית עם EKEPHANT SONG - גם הוא של מייקל ג'יילס - כשמתחת למבטא הקומי של איש המעמד הגבוה, מסתתרת תחושה של אמן שמרגיש כמו חיה בגן חיות, חשוף ללעג או לאדישות הקהל. מהקרקס הציני הזה עוברים ל-THE SUN IS SHINING (גם של מייקל ג'יילס) שהוא הפקה גרנדיוזית עם מקהלת ליווי, שני טרומבונים, ששה כינורות ועוד. כנראה שקלטת השיר הזה לבדה "אכלה" את רוב תקציב התקליט. הלהקה התכוונה שזה יהיה פרודיה על בלדות כבדות, אבל לא בטוח שקומץ הקהל שהאזין לזה אז הבין את הבדיחה. ומשם עוברים לדבר נפלא בשם SUITE NO. 1 מאת רוברט פריפ. זה קטע אינסטרומנטלי מהיר, ג'אזי וגם וירטואוזי המדגים את יכולותיו הטכניות המדהימות של פריפ עם המפרט. בכל פעם שאני מקשיב לזה אני נדהם מהזריזות שלו שנעה ללא הפסקה. באמצע היצירה עוברים לחלק איטי וכבד יותר ולקראת הסוף זה שוב חוזר לפריפ המהיר.

והנה בא עוד שיר של פריפ - ERUDITE EYES. זה פתח בפני השלישייה עולם חדש של אפשרויות. מייקל ג'יילס תיאר זאת כך: "מצאנו אזור של חופש שבו אתה לא נגן ג'אז או רוק, אתה פשוט נכנס לאזור אחר. זה מקום מרגש להיות בו. משהו אחר מנגן דרכך". פריפ סיכם: "זו הייתה פלטפורמה שהכינה את הצוות לקראת קפיצה. במובן הזה, זהו מבשר ל-21ST CENTURY SCHIZOID MAN, ששירת את אותה פונקציה, רק בצורה מתוחכמת ומספקת יותר".

הכישלון, הביקורות והשיחה הגורלית

עם צאתו בספטמבר 1968, התקליט מכר 600 עותקים בלבד - "בכל העולם!" הדגיש פריפ. האמת היא, שהיה קשה למאזין הממוצע להתחבר לתערובת המוזרה של וודביל, הומור נוסח חבורת ה-GOONS הקומיקאית הבריטית, בלדות נוגות ופואטיקה רצינית. חוסר הכיוון הברור שלו פגע בו והביקורות היו חלוקות. קית' מון, המתופף הפרוע של להקת המי, ביטל בתקשורת את הסינגל ONE IN A MILLION שיצא להם ואמר: "יש מאות שירים כאלו עם אותו ליווי ומילים קצת שונות. ברוך שפטרנו מזה". מנגד, מגזין רקורד מירור התלהב: "זה באמת תקליט נהדר. מבוצע עם המון אישיות. צריך להקשיב היטב לדקויות הליריות, אבל זה שווה את המאמץ".

עוד לפני הכישלון הצורב, השלישייה ידעה שמשהו חייב להשתנות. פיטר ג'יילס, בצעד גורלי, החל לסרוק את מדור המודעות במגזין המוזיקה מלודי מייקר. עינו צדה מודעה אחת ספציפית. הוא הרים את הטלפון. השיחה הזאת, שיחת טלפון פשוטה שנועדה למצוא מוזיקאים נוספים לנגן איתם, עתידה הייתה לשנות את חייהם ואת הקריירה של כל המעורבים באופן דרמטי. הבחור שפרסם את המודעה היה איאן מקדונלד והצעד הבא במסע של ג'יילס, ג'יילס ופריפ יוביל (אחרי ניסיון נוסף להקליט כג'יילס, ג'יילס ופריפ עם מקדונלד וחברתו, הזמרת ג'ודי דייבל) להקמתה של מפלצת מוזיקלית חדשה, אפלה ומורכבת הרבה יותר: קינג קרימזון. אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.