זהו? הביטלס לא עוד במקום הראשון? הרגע המדויק שבו שנות השישים התמימות התרסקו לתוך הקיר הרועם של הרוק הכבד
ב-16 בספטמבר בשנת 1970 קרה מהפך בקרב משאל הקוראים של עיתון מלודי מייקר הבריטי בנוגע ללהקה הטובה ביותר. אז נודע שהביטלס כבר לא בפסגה. לד זפלין כבשה אותה. בום!
אחרי שמונה שנים רצופות בפסגה, אימפריית הביטלס ספגה מהלומה סמלית אך מהדהדת. קוראי שבועון המוזיקה הבריטי מלודי מייקר קבעו: יש מלכים חדשים בשכונה, וקוראים להם לד זפלין. ולא רק תואר הלהקה הטובה ביותר נלקח מהם באותו יום: רוברט פלאנט זכה גם במקום הראשון בקטגוריית הזמר הטוב ביותר, כשהוא דוחק הצדה שמות מיתולוגיים. עבור מעריצי הביטלס האדוקים, זה היה שווה ערך לכך שמישהו יחליף להם את כוס התה של ארבע אחר הצהריים בזרם ישיר של מאה אלף וולט.
שמונה שנים. במונחים של עולם הפופ, זהו נצח. מאז שפרצו לחיינו עם הגיטרות והתספורות המוקפדות, הביטלס לא היו רק להקה, הם היו תופעה. הם שלטו במצעדים, הגדירו אופנות ושינו את פני המוזיקה לנצח. משאל הקוראים השנתי של המלודי מייקר, התנ"ך של חובבי המוזיקה בבריטניה, היה מדי שנה טקס הכתרה צפוי מראש. אך לא עוד. בסתיו של 1970, רוח חדשה, רועשת וכבדה הרבה יותר, החלה לנשב. למעשה, הכתובת כבר הייתה מרוחה על הקיר באותיות של אש מסוף שנת 1969, כשהאלבום LED ZEPPELIN II העז לחולל את הבלתי ייאמן ולהדיח את יצירת המופת ABBEY ROAD מפסגת מצעדי המכירות משני עברי האוקיינוס. שום דבר כבר לא יכול היה לעצור את המכבש.
הידיעה הכתה גלים. באולפן טלוויזיה בריטי, השדרן המנוסה התקשה להסתיר את תדהמתו כשהכריז על תוצאות המשאל. "ובכן, זה היה חייב לקרות מתישהו, אך זו עדיין הפתעה גמורה", אמר למצלמה. "במשאל שנערך על ידי עיתון מוזיקה מוביל באנגליה, הביטלס הגיעו למקום השני. להקת הרוק הפופולרית ביותר בימים אלו נקראת לד זפלין". באולפן שררה דממה לרגע. קריין אחר, צעיר יותר, ניסה להסביר את התופעה במילים של התקופה: "זה גזעי, זה מדליק וזה מספר אחד – לד זפלין". היה זה שידור חי של תוכנית הטלוויזיה NATIONWIDE בערוץ BBC ONE, והמבוכה באולפן נראתה כמו מערכון בריטי משובח. המגישים הוותיקים, שהתרגלו לחליפות המסודרות ולחיוכים השובי-לב של ארבעת המופלאים, בהו במסך כמי שפגשו כרגע יצורים מכוכב אחר.
עמיתו המבוגר יותר הרים גבה. "הלד מה?". התשובה שקיבל סימלה את חילופי המשמרות באופן מושלם: "לד זפלין. חוששני שאתה וכמותך לא שמעתם עליהם, אבל הלהקה הבריטית הזו עשתה היסטוריה מוזיקלית היום. קוראי מלודי מייקר הצביעו עליה כלהקה המובילה בעולם. משתמע מכך שהביטלס, שהחזיקו בתואר זה במשך שמונה שנים, עכשיו בחוץ".
המהפך לא קרה בחלל ריק. הביטלס, למעשה, כבר לא היו קיימים כלהקה פעילה. באפריל של אותה שנה הודיע פול מקרטני על עזיבתו, והסדקים שהתגלו ביניהם הפכו לשבר גלוי. התקליט האחרון שלהם, LET IT BE, יצא במאי ושימש יותר כהספד מאשר כהצהרה מוזיקלית. החלום נגמר. אל הוואקום הזה נכנסה בכוח של הוריקן מפלצת רוק בת ארבעה ראשים: הזמר רוברט פלאנט, הגיטריסט ג'ימי פייג', הבסיסט ג'ון פול ג'ונס והמתופף ג'ון בונהאם.
אם צוללים לפרטים המרתקים מבינים עד כמה הסאונד של זפלין היה שונה מכל מה שנוצר באותה תקופה. ג'ימי פייג', ששימש כמפיק של הלהקה, ידע בדיוק איך לתפוס בהקלטה את הכוח הגולמי של ההרכב.
כדי לנתח את רעידת האדמה, הוזעק לאולפן ריי קולמן, עיתונאי מוערך שסיקר את הביטלס מקרוב. "בשנה האחרונה התרחשה סוג של מהפכה במוזיקת הפופ ומה שאני מכנה 'מות פולחן האישיות'", הסביר קולמן. "אנשים מתעניינים כיום במוזיקאים צעירים ומה שהם מנגנים, יותר מאשר בלדעת מה אכל פול מקרטני לארוחת הבוקר. לד זפלין הם מוזיקאים אדירים, והקהל מצביע עבור המוזיקה, לא עבור התדמית שהתרגל אליה במשך שנים". קולמן זיהה בדיוק את מה שהתחולל ברחובות. בזמן שהעיתונים טחנו ללא הרף את הבלגאן בין ג'ון ופול ואת שביתות המיטה של יוקו ולנון, הנוער רצה לשמוע גיטרות חשמליות בעוצמה שמרעידה את הצלעות.
באורח סמלי, שניים מהמלכים החדשים, פלאנט ובונהאם, התארחו באותה תכנית. כשהמראיין שאל אותם בהומור אם גם הם יצליחו להחזיק מעמד בפסגה שמונה שנים, בונהאם חייך וענה בתשובה שסיכמה את כל הסיפור: "אני זוכר שהייתי צעיר יותר והלכתי לראות את הביטלס. האמת היא שהלכתי כדי לראות אותם, לאו דווקא כדי להקשיב למוזיקה שלהם. היום זה השתנה. זה לא מי אתה, אלא מה שאתה מנגן".
ואכן, לד זפלין היו התשובה המושלמת לשינוי הזה. בעוד שהביטלס הפסיקו להופיע כבר ב-1966 והפכו לישות אולפנית מבריקה, זפלין בנו את שמם דרך הופעות חיות מפרכות וחשמליות. הם לא הופיעו בטלוויזיה וכמעט לא שחררו סינגלים. הם התרכזו בתקליטים שלהם כיצירות שלמות ובהופעות ארוכות ומהפנטות, שנמשכו לעיתים שלוש וארבע שעות, ובהן הגישו לקהל רוק כבד, בלוז מחשמל, פולק מיסטי וסולואים אינסופיים שהפכו כל ערב לחוויה חד פעמית. באותם ימים ממש בספטמבר 1970, הם כבר עמדו על סף שחרור אלבומם השלישי, LED ZEPPELIN III.
אך המהפך לא היה רק מוזיקלי, הוא היה גם עסקי. מאחורי הקלעים של לד זפלין עמד אדם בשם פיטר גראנט, מנהל קשוח וחסר פשרות שנלחם עבור הלהקה שלו כמו אריה. בעוד שהביטלס היו כבולים לחוזים מיושנים מהסיקסטיז, גראנט השיג עבור הבחורים שלו חוזה תקדימי מול חברת התקליטים ATLANTIC, שהבטיח להם אחוז תמלוגים גבוה משמעותית ושליטה אמנותית מוחלטת. הוא דרש וקיבל עבורם 90 אחוזים מהכנסות הכרטיסים בהופעות, נתון דמיוני באותה תקופה. התנאים שלד זפלין קיבלו היו כאלה שהביטלס, בשיא תהילתם, יכלו רק לחלום עליהם. גראנט היה דמות ענקית, מנהל שידע לנפנף אנשי חברות תקליטים ממולחים ולהשמיד במו ידיו בוטלגים פיראטיים. הוא זה שהכתיב שזפלין תהיה להקה של אלבומים שלמים ולא של סינגלים מסחריים קצרים לרדיו – והקהל נהר בהמוניו לחנויות התקליטים כדי לרכוש את היצירה השלמה.
וכך, בשנת 1970, הכתר הועבר. זה היה יותר מחילופי להקות במקום הראשון של מצעד פופולריות. זה היה סימן לבואו של עשור חדש, עם סאונד חדש וגיבורים חדשים. עידן התמימות של הסיקסטיז פינה את מקומו לעידן הרוק הכבד והבומבסטי של הסבנטיז. יחי ארבעת המלכים החדשים, שהגיעו כדי לפזר 'המון אהבה', חשמל וזיעה על קהל שהיה צמא בדיוק לזה. ועם כל האהבה וההערצה הבלתי נגמרת לארבעת המופלאים מליברפול שעיצבו את עולמנו, אי אפשר שלא להצדיע לרגע המחשמל שבו הדיסטורשן כבש את הבמה. מלכים קמים ומלכים נופלים, אבל המוזיקה הזו נשארת נצחית, רועמת ומרגשת בדיוק כמו ביום שבו הוכתרה.
לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459
