זעם הבונגו: פרנק זאפה וקפטיין ביפהארט בהתנגשות חזיתית אחרונה
ב-2 באוקטובר בשנת 1975 יצא אלבום משותף לפרנק זאפה וקפטיין ביפהארט, ששמו BONGO FURY.
הסיפור מתחיל באביב של אותה שנת 1975, בעיצומו של סיבוב הופעות שנועד לקדם את תקליטו המצוין של זאפה, ONE SIZE FITS ALL. והעניינים, כרגיל אצל זאפה, לא התנהלו באופן חלק. מי שעוקבים אחרי הקריירה של זאפה יודעים היטב שאצלו שקט ושלווה הם מצרכים נדירים במיוחד. רגע לפני שהאוטובוס יצא לדרך לקראת סבב הופעות נוסף באפריל ומאי, המתופף הקבוע והמוערך צ'סטר תומפסון החליט לארוז את המקלות ולפרוש. תומפסון המעולה, שעוד ימשיך לקריירה מפוארת בהרכבי ענק, התעייף מהמשמעת הנוקשה ומהדרישות הקפדניות והבלתי מתפשרות של זאפה. זאפה, שלא נטה להרים ידיים, מצא את עצמו בבעיה, אך הפתרון הגיע במהירות מסחררת. הוא גייס לשורותיו פנים חדשות ומלאות מרץ, מתופף צעיר וסופר-אנרגטי בשם טרי בוזיו, שהביא איתו רוח נעורים ותופים רעמים. בוזיו, שהיה אז בחור אלמוני בן עשרים וחמש, הדהים את זאפה באודישן מפרך במיוחד עם שליטה טכנית מפלצתית ורעב אדיר, והפך בן רגע למנוע הטורבו של ההרכב.
עם בוזיו הצעיר מאחורי המערכת, ההרכב החדש קיים שתי הופעות בלתי נשכחות במדינת טקסס, אשר הוקלטו במאי 1975. שתי ההופעות הללו נערכו ב-20 וב-21 במאי באולם ARMADILLO WORLD HEADQUARTERS שבאוסטין – מקום שהיה מקדש אמיתי של חופש יצירתי, בירה ואהבת מוזיקה חסרת גבולות. מבחינתי, הנגינה של הלהקה כאן פשוט מבריקה, במיוחד טרי בוזיו על התופים. קטעים נבחרים מאותן הופעות חיות הפכו לחלק הארי של התקליט החדש. אך כדי לסבך את העניינים, כפי שזאפה אהב, שולבו בתקליט גם קטעים שהוקלטו עוד קודם לכן באולפן, עוד בימי חסדו של תומפסון על התופים.
שני הקטעים האולפניים הללו, 200 YEARS OLD ו-CUCAMONGA, הוקלטו עוד בינואר של אותה שנה באולפני RECORD PLANT בלוס אנג'לס. 200 YEARS OLD נולד כפארודיה מושחזת ועוקצנית של זאפה על חגיגות ה-200 שנה לעצמאות ארצות הברית והמסחור הזול שליווה אותן. זה מתחיל עם הקדמה מדוברת ומסתורית של זאפה, ואז הופך לקודר ואפל אף יותר כשביפהארט פותח בקולו: 'היא בת 200 שנה, כל כך מרושעת שלא יכלו לצמוח לה שפתיים...' – הכל על אמא אמריקה, בלי שום ספק.
בעוד CUCAMONGA הוא שיר נוסטלגי ומחמם לב שבו זאפה מתרפק על ימיו המוקדמים באולפן הצנוע שלו, STUDIO Z, בעיירה קוקמונגה בתחילת שנות השישים, רגע לפני שנעצר על ידי שוטר סמוי בפרשה ביזארית של פסקול לסרט פורנו רך. כך נוצר תקליט כלאיים מרתק, המשלב את האנרגיה הגולמית של הבמה עם הדיוק הכירורגי של האולפן. התקליט הזה הוא ממש כמו אח קטן וצנוע ל-ROXY & ELSEWHERE – אולי פחות מגוון ולוהט, ועם קצת יותר פילרים, אבל ממשיך באופן בסיסי את אותו גרוב יוצא מן הכלל. באופן סמלי, היתה זו גם הפעם האחרונה שבה הופיע על עטיפת תקליט חדש השם המיתולוגי של להקת הליווי של זאפה, THE MOTHERS. זה היה סופו של עידן מפואר, שלאחריו זאפה החל להוציא את אלבומיו תחת שמו בלבד.
אז האלבום נפתח עם הרצועה DEBRA KADABRA, סערה קולית מופרעת ומקצבים שבורים שבה ביפהארט צועק ומדקלם טקסט הזוי עם קריצה על סרטי מדע בדיוני ואימה זולים ששודרו בטלוויזיה בשעות הלילה המאוחרות בימי נעוריהם של ביפהארט וזאפה, סירופ פנקייק של המותג AUNT JEMIMA, שמן קיק ומשפטים מתוך שיר ישן של זאפה מתקופת האלבום FREAK OUT. התוצאה היא מערבולת סוריאליסטית שרק מוחות כמו שלהם יכלו לרקוח. מה שכן, לא כל התקליט הזה טוב לטעמי. יש פה גם כל מיני חומרי מילוי שלי קשה ליהנות מהם. שירים כמו SAM WITH THE SHOWING SCALP FLAT TOP או MAN WITH THE WOMAN HEAD.
מצד שני, יש את CAROLINA HARD-CORE ECSTASY, שנשמע בהאזנה ראשונה כמו שיר רוק סוחף, אך מאחוריו מסתתר סיפור משעשע ומופרע למדי. זאפה כתב את השיר בהשראת בחורה מדרום קרוליינה שעבדה באולפן ההקלטות (ואף היכתה בגונג ברצועה EAT THAT QUESTION באלבומו THE GRAND WAZOO). אותה בחורה שיתפה אותו בפטיש מוזר במיוחד – היא אהבה שדורכים ורומסים אותה בעקבים גבוהים ובמגפיים! זאפה, בחיוך ציני אופייני, הפך את הווידוי הזה לשיר מבריק על תענוגות ביזאריים. בסדר, זה לא מהקטעים הגדולים שלו אבל עדיין, זה קטע די חביב שהופך מהנה ככל שמאזינים לו שוב ושוב. אבל אין מה להשוות: הריגושים האמיתיים שלי מזאפה מגיעים מחומרים אחרים.
ויש את ADVANCE ROMANCE, אפוס בלוז מוחץ של מעל אחת-עשרה דקות. ביפהארט מפליא שם בנגינת מפוחית פראית ומלאת נשמה, נפוליאון מרפי ברוק נותן תצוגת שירה ענקית, וזאפה קורע את המגברים באחד מסולואי הגיטרה הטובים ההם. זה מהסוג שגורם לי לרצות להגביר את הווליום עד קצה גבול היכולת של הרמקולים. אני מודה שזה קצת ארוך, אבל אתם יודעים, זו ממש לא בעיה מבחינתי לספוג ג'אם בלוז מקצועי כזה – שלא לדבר על כך שזה לא סתם ג'אם בלוז (שלא פעם יכול לייגע אותי), אלא פרנק והלהקה שלו שמשתגעים בדיוק בתוך גבולות הטעם הטוב.
וגולת הכותרת הבלתי מעורערת שנועלת את התקליט היא MUFFIN MAN. השיר נפתח במונולוג מוקלט מראש מהאולפן שבו זאפה, בקול מעוות ונפוח מחשיבות עצמית, מתפלסף על "איש המאפין" שיושב במעבדת המחקר של מטבח המאפינס – מונח שהוליד מאוחר יותר את שמו של אולפנו הביתי המפורסם של זאפה, UMRK (קיצור של UTILITY MUFFIN RESEARCH KITCHEN). מדובר בפארודיה ארסית על השגרה הבורגנית החזרתית והמשעממת. אך כשהמונולוג מסתיים, הלהקה מתפוצצת לתוך סולו גיטרה אלוהי, מהפנט ומלא עוצמה. זהו אחד הסולואים האהובים והמוערכים ביותר של זאפה, עד כדי כך שהוא נהג לנעול איתו את הופעותיו במשך שנים ארוכות! אחחח... הריף המעוות והמבעית הזה, כשפרנק מרעים בקולו העמוק ביותר: 'ילדה, חשבת שהוא היה גבר אבל הוא היה מאפין?', יחד עם סולואים לוהטים וקורעים? כן, זה קליט וממכר כמו גיהינום, וגאוני כמו גן עדן.
אך הסיפור האמיתי מאחורי BONGO FURY הוא המפגש המחודש והטעון בין זאפה לקפטיין ביפהארט (ששמו האמיתי הוא דון ואן וליט). אישית, אני חייב להתוודות שזו הייתה ההיכרות הראשונה שלי עם קפטיין ביפהארט – הרבה לפני שלמדתי להעריך חלק מהישגיו הגדולים ביותר, ומאז הבנתי שהתקופה הספציפית הזו (1974–1975) הציגה אותו במצב... אהמ... די מעורר רחמים. אבל בלי קשר לאיכות עבודת הסולו שלו באותה עת, לפי הביצועים שלו כאן קיבלתי רושם של זקן שיכור שיודע אמנם לנגן מפוחית פראית לפעמים, אבל מבלה את רוב זמנו בשגעונות. אז בפעם הראשונה ששמעתי את התקליט הזה, שאלתי את עצמי - "זה הביפהארט הזה שכותבים עליו בלהיט שכזה? וואט דה פאק?". אבל בהמשך? נחשפתי לתקליטיו ואז האסימונים נפלו.
והשניים - ביפהארט וזאפה - חלקו היסטוריה סבוכה, שהחלה עוד כשהיו חברים קרובים כבני נוער. הם הסתובבו יחד כאנשים מוזרים בעיירה לנקסטר שבמדבר מוהאבי, האזינו במשך שעות לתקליטי רית'ם אנד בלוז שאיש מלבדם לא הכיר, ואפילו תמונת העטיפה של BONGO FURY צולמה באחד ממוקדי המפגש המרכזיים שלהם מאותם ימים – מזללת ההמבורגרים והגלידה FOSTER'S FREEZE. בסוף שנות השישים הם שיתפו פעולה באופן הדוק: זאפה הפיק לביפהארט את אלבום המופת המופרע TROUT MASK REPLICA, וביפהארט תרם את קולו המחוספס לשיר WILLIE THE PIMP בתקליט HOT RATS של זאפה. אך הידידות הזו ידעה עליות ומורדות, והיריבות האמנותית והאישית ביניהם הובילה לנתקים ארוכים. לשני הגאונים הללו היה אגו ענק, וביפהארט התקשה לקבל את העובדה שזאפה נתפס לעיתים כפטרון שלו.
שנת 1975 הפגישה אותם שוב, בעיקר משום שביפהארט היה שרוי בצרות צרורות. הוא הסתבך בסבך של חוזים דרקוניים שחתם עליהם, והגיע למצב אבסורדי בו נאסר עליו חוקית להקליט או להופיע כאמן סולו. כדי לעקוף את המגבלות הללו, הוא אפילו הופיע קודם לכן תחת השם הבדוי BLOODSHOT ROLLIN' RED כשניגן במפוחית בשיר SAN BER'DINO באלבומו של זאפה ONE SIZE FITS ALL. על פי גרסתו של ביפהארט, הוא התקשר לחברו הוותיק זאפה כדי להודיע לו שהוא תולה את המיקרופון ופורש סופית מעסקי המוזיקה. זאפה, בתגובה פרגמטית אופיינית, הציע לו פתרון מיידי: "תשכח מזה, אתה מצטרף אליי לסיבוב ההופעות". כך, כמעט במקרה, נולד האיחוד קצר המועד.
המתח והכימיה בין שני הענקים הורגשו היטב על הבמה. מצד אחד, הנוכחות של ביפהארט הייתה מהפנטת, אך מצד שני, ההתנהגות החופשית שלו כמעט הוציאה את זאפה מדעתו. בזמן שזאפה דרש מנגניו דיוק כירורגי, ביפהארט ישב לעיתים על הבמה, שלף פנקס סקיצות ענק וצייר קריקטורות מעוותות של זאפה תוך כדי השירים, ואפילו הרעיש לתוך המיקרופון עם שקיות קניות מנייר. נגן כלי הנשיפה של זאפה באותה תקופה, נפוליאון מרפי ברוק, סיפק הצצה נדירה לדמותו של ביפהארט: "אני אהבתי אותו. הוא היה חתיכת טיפוס. האופן בו הופיע על הבמה היה זהה לחלוטין לאופן בו התנהג בחיים הרגילים. אם ישבת לצדו, עם כוס קפה או תה, היית מקבל היגיון עם כל הסיפור שלו. אני אהבתי את זה. ביפהארט ידע כיצד למגנט את הקהל ומאד הערכתי את זה כאמן".
למרות ההערכה ההדדית וההופעות המחשמלות, מיד בתום סיבוב ההופעות נוצר קרע נוסף, והפעם סופי, בין השניים. השותפות התפרקה והם לא שבו לעבוד יחד. הם נותרו בנתק כמעט מוחלט במשך שנים ארוכות, ורק לקראת סוף ימיו של זאפה, כשהיה חולה במחלה קשה, השניים התפייסו בשיחות טלפון מרגשות.
עיתון הרוק CREEM פרסם ביקורת על התקליט בשנת 1976: "זה אחד התקליטים הקלים יותר לעיכול של זאפה. מעריציו של קפטיין ביפהארט ודאי יתאכזבו. מהר מאד קולטים כי ביפהארט לא שר את התמלילים שלו אלא את המילים שזאפה דחף לתוך פיו. המוזיקה של זאפה מנוגנת להפליא אך אני עדיין עייף מהחמיצות שלו". ברולינג סטון פורסם: "זאפה, ביפהארט ושות' מבקשים מהמאזין לבצע את אקט האמונה האולטימטיבי: לקבל את התוקף של כל מהלך מוזיקלי שלהם. אבל התוצאה נטו היא חבילה מנותקת וצורמת של הרהורים שאני חושש שרוב המאזינים לא יוכלו להתמודד איתה; התקליט כל כך מעורבב מבחינה רעיונית עד שזה נראה בלתי אפשרי לשמר לכל אורכו את ריכוז המאזינים. בשנה זו, בה יצא אלבומו הכפול של לו ריד ('מוזיקת מכונת מתכת') קשה להכתיר את האלבום הזה כאלבום הגרוע ביותר, אבל...".
התקליט צעד באופן מינורי במצעד המכירות האמריקני, עם הגיעו למקום ה-66.
לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459
