זרקור על - האחים אולמן

ישנן להקות שמגדירות ז'אנר, וישנן להקות שהן הז'אנר עצמו. האחים אולמן, עם השילוב המסעיר שלהם של בלוז, רוק וג'אז, לא רק סללו את הדרך למה שייקרא "רוק דרומי", אלא גם הפכו לאמת המידה שלפיה כל להקה אחרת מהדרום נמדדה. הרכבים כמו לינירד סקינרד, להקת מרשל טאקר, האאוטלוז, WET WILLIE ואפילו הבלאק קרואוז, כולם צעדו בשביל שהאחים חצבו בגיטרות שלהם. למרות טרגדיות אישיות קשות מנשוא, הלהקה שמרה על קהל מעריצים עצום ונאמן. במובן מסוים, השם שלהם אומר הכל. זה לא היה רק עניין של העובדה שלדוואן וגרג אולמן היו אותם הורים. להקת האחים אולמן הייתה אחווה אמיתית של נגנים – כזו שהייתה מעבר לגזע ואגו. זה היה דבר יפהפה - כשזה עבד...

מבקר הרוק המנוח לסטר בנגס היטיב לתאר את השפעתם כשאמר: "למרות כל להקות הבלוז הלבנות שצצות היום, זה עדיין מעורר השראה כשמגיע הדבר האמיתי, הרכב לבן שהתעלה על החינוך המוזיקלי שלו כדי לייצר סאונד בלוז-רוק נדיף של אנרגיה טהורה, השראה ואהבה. האולמנים יודעים מה הם עושים, מרגישים את זה עמוק, ומתקשרים את זה באופן מיידי".

ההרכב הקלאסי של הלהקה הציג חזית כפולה ומהממת של שתי גיטרות מובילות – זו של דוואן אולמן וזו של דיקי בטס. השניים הובילו את האלתורים המורחבים ומלאי ההשראה שהפכו את האחים אולמן לאחת מלהקות ההופעות החיות הדינמיות ביותר בתקופה. הנגינה של שניהם במרווחים של סקטסטות וטרצות הפכו לשם דבר. אבל היה זה דוואן שהציע משהו באמת מיוחד. הוא לא היה רק גיטריסט מחונן טכנית, במיוחד בנגינת סלייד עם צוואר בקבוק (בוטלנק), אלא שהמוזיקה שלו ניזונה מהמורכבות של אישיותו. עם תערובת של תכונות סותרות – בטוח בעצמו אך מופנם, קליל אך מהורהר – דוואן תיעל את הפרסונה הצבעונית ומשתנה-תדיר שלו לכמה מנגינות הגיטרה הטעונות ביותר מבחינה רגשית של דורו. הוא ניגן את מה שהוא רצה לשמוע. נגני גיטרת בוטלנק היו קיימים מאז ומעולם, משנות העשרים ועד שנות השישים, אבל הוא החל לעשות דברים שאיש לא עשה לפניו. היה לו צליל וסגנון שהיו ייחודיים לו. הוא היה פשוט מוזיקאי מהמם ויוצא דופן. והיה אחיו הצעיר, גרג. לשירתו ולנגינת הקלידים שלו (הוא מאסטר בנגינה בהאמונד!) היה עושר אפל, נשמה יתרה שהוסיפה עוד צבע לקשת של האולמנים.

האחים גרגורי לנואר (נולד ב-8 בדצמבר 1947) והווארד דוואן (נולד ב-20 בנובמבר 1946) אולמן נולדו בנאשוויל, טנסי. כשהיו בני שנתיים ושלוש, אביהם, קפטן בצבא ארצות הברית שחזר הביתה לחופשת חג המולד, נרצח על ידי טרמפיסט שאסף. אמם, ג'רלדין, נותרה לבדה לגדל את שני הבנים. היא חזרה ללימודים, הפכה לרואת חשבון מוסמכת, ובשנת 1958 העבירה את המשפחה לדייטונה ביץ', פלורידה, בתקווה להתחלה חדשה.

במהלך שנות העשרה שלהם, דוואן וגרג לקחו שיעורי פסנתר, ולאחר מכן הצטרפו לתזמורת הצעידה של בית הספר וניגנו בחצוצרות. בשנת 1957, המשפחה עקרה לדייטונה ביץ', פלורידה, בתקווה לחיים חדשים.

שני קייצים בלבד לאחר מכן, גרג, אז בן 13, קנה את הגיטרה הראשונה שלו בכסף שחסך מעבודה בחלוקת עיתונים. הוא סיפר למגזין רולינג סטון: "עבדתי כל הקיץ והרווחתי 21 דולר. לקראת סוף הקיץ, הבקרים התחילו להתקרר, ונכנסתי ל-SEARS כדי לקנות כפפות עם הכסף, כשלפתע עברתי ליד מחלקת הגיטרות והתאהבתי ביפהפיות האלה. מצאתי אחת שעולה 21.95 דולר והמנוול שמאחורי הדלפק לא הסכים למכור לי אותה. חזרתי למחרת, השגתי אותה, והתחלתי להיקשר אליה. לא אכלתי, לא ישנתי, לא שתיתי, שום דבר. רק ניגנתי בגיטרה הארורה הזאת".

הגיטרה החדשה הובילה מיד לסכסוכים בין שני האחים. "בזמן שהייתי בחוץ, הוא (דוואן) היה חוטף את הגיטרה שלי ומתחיל לפרוט. מהר מאוד התחלנו לריב על הדבר הארור הזה, אז כשהגיעו ימי ההולדת שלנו – שלי בדצמבר ושלו בנובמבר – שנינו קיבלנו אחת. למעשה, שמתי את ידיי על הגיטרה החשמלית הראשונה שלי ב-10 בנובמבר 1960, בשעה שלוש אחר הצהריים של אותה שבת. הגיטרה של דוואן נכנסה לתמונה זמן קצר לאחר מכן".

במהלך השנים הבאות, דוואן וגרג הושפעו עמוקות מאמני רית'ם אנד בלוז ובלוז מסורתיים כמו טי-בון ווקר, אלמור ג'יימס, ריי צ'ארלס, בי.בי. קינג וליטל מילטון. האחים ניגנו בשורה של להקות מקומיות בתחילת שנות ה-60, כולל THE KINGS, THE Y TEENS ו-THE SHUFFLERS. בשנת 1963, דוואן וגרג הצטרפו ללהקה מעורבת גזעית, THE HOUSE ROCKERS, שליוותה רביעיית זמרים שחורה בשם THE UNTILS. הדבר גרם למשפחתם הדרומית מורת רוח רבה, אך ביסס בבירור את הנאמנויות המוזיקליות שלהם. דוואן נזכר מאוחר יותר בלהקה הזו: "היינו בלהקה המעורבת הזו שנקראה THE HOUSE ROCKERS – היינו להקה לוהטת. אני מתכוון, העלנו בניין באש בשנייה. פשוט עמדנו שם וניגנו הכי פ'אנקי שרצינו; בני שש עשרה, 41 דולר לשבוע, החיים הטובים".

בהמשך, האחים הקימו את THE ESCORTS, כשדוואן אחראי על הגיטרה המובילה ורוב השירה, גרג על גיטרת הקצב, ואן הריסון על הבס, ומיינארד פורטווד בתופים. רגע השיא בקריירה המוקדמת שלהם התרחש בשנת 1965 כאשר הלהקה חיממה את הביץ' בויז. זמן קצר לאחר מכן, הם שינו את שמם ל-THE ALLMAN JOYS והחלו להופיע שבעה לילות בשבוע, שישה סטים בלילה, בעיקר במועדוני נוער דרומיים. באחת ההזדמנויות, מתופף בשם בוץ' טראקס – שהיה אז בסיבוב הופעות עם להקתו באותו אזור – הצטרף אליהם לג'אם. לילה אחד בנאשוויל, הלהקה צדה את עינו של באדי קילן, שהחתים אותם בחברת התקליטים שלו, DIAL RECORDS. הם הקליטו מספר שירים, אך יצא רק סינגל אחד, גרסה "פסיכדלית נוראית" לדבריו של דוואן לשיר SPOONFUL. התקליטון נכשל וקילן יעץ להם "ללכת לחפש עבודה רגילה".

בעקבות הכישלון, הלהקה התפרקה ב-1966. דוואן וגרג עברו לאלבמה ושם חברו לנגנים אחרים כדי להקים הרכב חדש, שעבר כמה גלגולי שמות עד שהתקבע על THE HOUR GLASS. זמן לא רב לאחר מכן, בזמן הופעה בסנט לואיס, מנהל להקת NITTY GRITTY DIRT BAND, ביל מק'יואן, ראה את הפוטנציאל שלהם והציע לנהל אותם אם יעברו ללוס אנג'לס. הוא פיתה אותם עם חוזה הקלטות והזדמנות לחשיפה לאומית. למרות הסתייגויות, החבורה הסכימה ועברה לדרום קליפורניה, שם חתמה בחברת LIBERTY RECORDS.

למרבה הצער, חברת התקליטים הזו התמחתה באמני פופ מתקתקים, והייתה סביבה לא נוחה בעליל עבור הלהקה. החברה שלטה בכל היבט בקריירה שלהם, כולל בחירת החומרים, ואפילו הגבילה את ההופעות החיות שלהם (כי האמינה שזה "יהרוס את התדמית"). התקליט הראשון שלהם, שיצא באוקטובר 1967, כלל בעיקר גרסאות כיסוי לשירי פופ וסול, וקטע מוזר אחד – דקלום של דוואן לשיר של אדגר אלן פו, שהמפיקים הוסיפו לו אפקטים פסיכדליים. כפי שגרג סיפר מאוחר יותר: "הם היו מגישים לנו גיגית מלאה בקלטות דמו ואומרים, 'תבחרו מזה את התקליט החדש שלכם'". הלהקה הורשתה לכלול רק שיר מקורי אחד, GOT TO GET AWAY של גרג.

התקליט השני, POWER OF LOVE, היה מעט יותר מכוון בלוז, וכלל שבעה שירים של גרג. אך גם הוא לא זכה להצלחה. גרג עצמו סיכם את שני התקליטים הללו במשפט קולע: "יחד, שני התקליטים האלה יוצרים את מה שמכונה בדרך כלל כריך של חרא".

בזמן שהותו בלוס אנג'לס, דוואן לימד את עצמו לנגן בגיטרת סלייד. בהתחלה, חברי הלהקה האחרים לא התלהבו מהתשוקה החדשה שלו. הוא נזכר: "שמעתי את ריי קודר מנגן בזה לפני כשלוש שנים, ואמרתי, 'בנאדם, זה בשבילי!' השגתי לי צוואר בקבוק והסתובבתי בבית במשך שלושה שבועות ואמרתי, 'היי, בנאדם, אנחנו חייבים ללמוד את השירים האלה – את הבלוז לנגן על הבמה. אני אוהב את זה. זה אדיר!'... בהתחלה, כולם היו מסתכלים עליי וחושבים, 'אוי לא! הוא עומד לעשות את זה שוב!' וכולם פשוט היו מורידים את הראש – כאילו אומרים, 'תגמור עם זה – מהר'".

ללהקה נמאס מהמניפולציות של חברת התקליטים, והיא שכרה זמן אולפן באולפני FAME במאסל שולס, אלבמה, ביתם של נגני אולפן שניגנו עם ארית'ה פרנקלין, וילסון פיקט ואחרים. הם הקליטו מספר שירים מהופעותיהם, אך כשהציגו את התוצאות למנהל שלהם בחוף המערבי, הוא דחה את ההקלטות וכינה אותן "נוראיות וחסרות תועלת". זמן קצר לאחר מכן, הלהקה התפרקה.

דוואן חזר לפלורידה מתוסכל, אך גרג נאלץ להישאר מאחור בגלל התחייבויות חוזיות. חברת התקליטים הכריחה אותו להקליט חומר סולו עם תזמורת של 20 נגנים, הקלטות שהוא קיווה שאיש לא ישמע לעולם.

בזמן שגרג היה תקוע בלוס אנג'לס, דוואן חזר למאסל שולס, שם בעל האולפן ריק הול שכנע אותו לעבוד כנגן סשנים. במהלך הקלטות עם וילסון פיקט, פיקט התיידד עם הגיטריסט ארוך השיער וכינה אותו "סקיימן", כינוי שהתפתח ל"סקיידוג". בעידודו של דוואן, פיקט הקליט גרסת כיסוי להיי ג'וד של הביטלס. עבודת הגיטרה המדהימה של דוואן בסשן הזה ביססה את המוניטין שלו כאחד הנגנים המובילים. הול התלהב כל כך שהתקשר לסגן נשיא אטלנטיק רקורדס, ג'רי וקסלר, והשמיע לו את השיר בטלפון. וקסלר רצה להחתים את אולמן מיד, וקנה את החוזה שלו מריק הול תמורת 15,000 דולר. וקסלר תכנן שאולמן יבנה לעצמו מוניטין במאסל שולס לפני שיצורף לחברת תקליטים חדשה שהקים עם פיל וולדן, CAPRICORN RECORDS.

עם החוזה החדש ביד, דוואן חזר לפלורידה כדי לחפש נגנים ללהקה חדשה. במאסל שולס הוא פגש את ג'אי ג'והני ג'והנסון, מתופף שהופיע עם אוטיס רדינג. דוואן אמר לו שיהיה אשר יהיה הצעד הבא שלו, הוא רוצה את ג'והנסון כמתופף. עם ג'והנסון לצידו, ב-23 במרץ 1969, השניים הצטרפו לג'אם סשן בביתו של בוץ' טראקס, יחד עם דיקי בטס וברי אוקלי מלהקה מקומית אחרת. כל המשתתפים חשו שהסשן הזה היה יוצא דופן. למעשה, טראקס נזכר מאוחר יותר: "דוואן נכנס בדלת ואמר, 'כל מי שבחדר הזה ולא הולך לנגן בלהקה שלי, יצטרך לפלס את דרכו החוצה במכות'". חזרתו של גרג מלוס אנג'לס ב-26 במרץ השלימה את ההרכב.

הלהקה עברה למייקון, ג'ורג'יה, שם החברים התגוררו יחד בבית גדול שזכה לכינוי THE BIG HOUSE. התקופה הזו הייתה מלאה במוזיקה, אחווה וגם לא מעט כאוס. הם חיו כמו קומונה, עם חברים, נשים, ילדים וכלבים שהתרוצצו בכל מקום. את רוב זמנם הם בילו בחזרות אינטנסיביות ובבית הקברות רוז היל הסמוך, שם כתבו רבים משיריהם, כולל הקטע האינסטרומנטלי המופתי IN MEMORY OF ELIZABETH REED, שנכתב ליד קברה של אישה בשם אליזבת ריד נפייר ויוקלט לתקליט השני.

כעת, עם ציוד סאונד בשווי 80,000 דולר שתרם וולדן, הלהקה ערכה חזרות אינטנסיביות ובספטמבר 1969 נכנסה לאולפני אטלנטיק בניו יורק כדי להקליט את תקליט הבכורה שלה. התקליט, THE ALLMAN BROTHERS BAND, זכה לביקורות טובות אך מכר רק כ-30,000 עותקים. בעקבותיו, הלהקה יצאה למסע הופעות מפרך שכלל כמעט 500 הופעות בתקופה של שנתיים.

התקליט השני שלהם, IDLEWILD SOUTH, שיצא בספטמבר 1970, הצליח יותר והגיע למקום ה-38 במצעד התקליטים בארצות הברית. אך הפריצה הגדולה הגיעה עם האלבום הבא. המפיק טום דאוד החליט להקליט את הלהקה בסביבתה הטבעית – על הבמה. האלבום, שהוקלט במשך שני לילות במרץ 1971 באולם פילמור איסט בניו יורק, הפך לאחד מתקליטי ההופעה החיה החשובים ביותר בתולדות הרוק. AT FILLMORE EAST הגיע לעשירייה הראשונה, הציג את האינטראקציה הממושמעת של הלהקה וביסס את דוואן כגיטריסט סלייד מהשורה הראשונה. יש כמה רגעים באלבום הזה שמתריסים נגד כל תיאור – שם האולמנים לוקחים את המוזיקה למקומות שהיא מעולם לא הייתה בהם.

באותה תקופה, דוואן הספיק גם להשתתף בפרויקט הצד של אריק קלפטון, DEREK AND THE DOMINOS, ותרם את נגינת הסלייד הבלתי נשכחת שלו לתקליט LAYLA AND OTHER ASSORTED LOVE SONGS. נגינת הגיטרה הנועזת שלו דחפה את קלפטון לייצר כמה מעבודות הגיטרה הזכורות ביותר בקריירה שלו.

הלהקה כבר עבדה על האלבום הרביעי שלה, EAT A PEACH, במשך למעלה מחודש, כאשר הטרגדיה הכתה. ב-29 באוקטובר 1971, דוואן אולמן נהרג בתאונת אופנוע במייקון, ג'ורג'יה, שלושה שבועות בלבד לפני יום הולדתו ה-25. דוואן היה המנהיג בעל החזון של הלהקה והזרז שאיחד את הסאונד שלה. אובדנו גזל מהלהקה חלק גדול מרוחה. שבורים, חברי הלהקה ניגנו בהלווייתו, אך החליטו להמשיך. הם הוסיפו את הקלידן צ'אק ליוול והמשיכו כחמישייה. האלבום EAT A PEACH, ששילב חומרים שהוקלטו לפני מותו של דוואן עם קטעי הופעה חיה, יצא בפברואר 1972 והיה להצלחה מסחרית וביקורתית נוספת.

אך האסונות לא תמו. ב-11 בנובמבר 1972, הבסיסט ברי אוקלי נהרג בתאונת אופנוע. באופן מצמרר, התאונה התרחשה שלושה רחובות בלבד מהמקום בו נהרג דוואן. כמו דוואן, גם אוקלי היה בן 24 במותו.

למרות המכות הקשות, הלהקה המשיכה והגיעה לשיא מסחרי ב-1973 עם התקליט BROTHERS AND SISTERS, ששהה בראש המצעדים במשך חמישה שבועות. במהלך השנים, הלהקה עברה סיכסוכים מרים, פירוקים, איחודים ושינויים רבים בהרכב, אך תמיד שמרה על גרעין של קהל נאמן והמשיכה להופיע. אין על האחים אולמן!

אתר הבית שלי (עם רשימת ההרצאות, פודקאסטים ובלוג עשיר ומפתיע) - חפשו בגוגל "נעם רפפורט הרצאות מוסיקה".